פסטיבל קולנוע דרום 2014: סיכום אישי (במקום דיווח)

האמת היא שחששתי שהשנה יהיה קצת אחרת. שהפורמט הרגיל של דיווח בהתחלה, באמצע ובסוף לא יתאים לפסטיבל קולנוע דרום הנוכחי, בו הייתי לא רק מסקר אלא בעיקר שופט של התחרות העצמאית שכה חביבה עליי. הנחת היסוד שלי הייתה שלא אכתוב על הסרטים בתחרות בזמן אמת, ואסכם את דעתי עליהם לאחר שכבר יהיה זוכה והפסטיבל יהיה מאחוריי. פשוט כי זה נראה לי הוגן ככה. אבל יצא שגם את הדיווחים שתכננתי לכתוב במהלך הפסטיבל דחיתי, או כתבתי לעכבר, או פשוט נכנעתי ללו״ז השופט שכלל שעות שינה מועטות ולא שגרתיות.

אז החלטתי לארוז את כל, או רוב, חוויותיי בפסטיבל קולנוע דרום ה-13 לשני פוסטים. אחד יכלול רק את התחרות העצמאית ויעלה בנפרד, וזה שכאן לפניכם ולפניכם שהוא בעצם שני הדיווחים המתוכננים מראש, מאוגדים יחדיו ומושפעים משיקולים שונים כמו דברים שכבר נכנסו לטקסט שלי בעכבר העיר, פרספקטיבה שאינה בהכרח לכתוב על סרט מיד כשהסתיים ועוד. כתמיד, אם ראיתי משהו שלא התחברתי אליו בצורה קיצונית – לא אכתוב עליו. אם אין לי משהו מעניין במיוחד להגיד, או שאני לא מרגיש צורך עז להתבטא – אחסוך זאת. מה שכן ייכתב, ייעשה בסדר כרונולוגי, כלומר החל מיום ראשון ועד חמישי, שהיו עמוסים וגדושים בקולנוע מעולה ומאתגר ופגישות מרתקות ומרגשות. אשמח לשמוע חוויות משלכם ושלכן.

סרט הפתיחה –
״בן זקן״

בפסטיבל קולנוע דרום התרגשות אופפת תמיד את סרטי הבוגרים, המוקרנים בקביעות בבקרים, ואותה התרגשות כאילו נשארת באולם וממשיכה אל הקרנות הערב. אירועים שהיו יכולים להיות מעונבים בכל מקום אחר, קרי הקרנות חשיפה של סרטים ישראלים חדשים-חדשים, הופכים להפגנת אהבה ושאר רגשות בזכות הסינמטק השדרותי. אבל נדמה שהשנה התרחש אירוע שאין לו תקדים בפסטיבל, עת אפרת כורם, שעד השנה הייתה אחראית על הניהול האמנותי יחד עם ארז פרי ותרמה רבות לעיצוב תדמיתו של הפסטיבל, הציגה את סרטה הראשון באורך מלא ובערב הפתיחה. זה כאילו הפסטיבל שהיה ביתה של כורם משיב לה מן הכבוד והאהבה כשעטתה על עצמה את כובע היוצרת והניחה בצד את כובע האוצרת. האולם הגדול של הסינמטק היה מלא עד אפס מקום, מהכסאות ועד המדרגות, וההתרגשות קיבלה צורה מוחשית ממש. כמובן שגם אני לא יכול להפריד בין הערכתי ואהבתי לאפרת לבין הסרט שלה, המייצג במדוייק את טעמה הקולנועי כמנהלת אמנותית. אבל נדמה לי שבמקרה של ״בן זקן״ אין צורך בכך – אופיו של הסרט כה בולט ומדבר בעד עצמו עד כי צפייה בו כמוה כסוג של היכרות עם היוצרת שלו.

כותרת הסרט היא שמה של המשפחה שבמרכזו. שלומי (אלירז שדה) הוא אב חד הורי לילדה בעייתית בשם רוחי (רום שושן), שגורמת למהומות בבית ובבית הספר כאחד. הוא מתפקד בקושי כשומר לילה בעסק של אחיו, לאון (רונן עמר), והשניים מפרנסים גם את אימם המבוגרת, דינה (חני אלימלך), המטפלת במשק הבית. העלילה מתרחשת בשכונת מגורים דלה באשקלון, ומלבד מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה, הנעה במעגלים של אנרגיה שלילית וגם הרבה אהבה, לכל דמות אינטרקציה סביבתית משלה. כמו למשל רומן לא פתור בין לאון לאחת השכנות, ריקי (בתאל משיאן), המפתחת כלפיו אובססיה המשפיעה במספר דרכים על משפחת בן זקן.

השפה הקולנועית של הסרט לוכדת ולופתת מיד בפתיחה. כורם משתמשת בקונבנציות המזוהות עם קולנוע אירופאי עכשווי או קולנוע ארטהאוס בכלל, אבל בעזרת צוותה מגבה את הבחירות האמנותית בקשר הדוק בין צורה ותוכן. מה שנראה כה גחמה ריקה ביותר מדי סרטים אחרים, מרגיש נכון ואותנטי בסרט הזה. בהחלט ישנו שימוש מרובה בשוטים ארוכים ומצלמה סטטית, עליהם חתום שפיר סרוסי, אבל המצלמה תקועה כשהדמויות תקועות, ובכל פעם שרוח של שינוי אפשרי מנשבת או שמאורע דרמטי דוחף את העלילה קדימה – המצלמה הופכת חופשיה ועוקבת אחר הדמויות, נסחפת בתנועה שיצר הסיפור. הקומפוזיציות בסרט הזה מדוייקות באופן שהופך את הסביבה לדמות בפני עצמה, כולאות את הדמויות בתסביך שהוא חייהן או מבטיחה לחלקן אופציות מילוט כוזבות.

ישנו סרט שלם המסתתר ברקעים של ״בן זקן״, בעיקר בכל הקשור לייצוגים של גרפיטי ברחובות אשקלון. שום בחירה אינה מקרית, והגרפיטי, אמנות הרחוב שנוצרת בחשכת הליל ועולה מעצם טבעה מעומק הנשמה של יוצריה, מטלטלת את הסרט בין ייאוש ותקווה כאילו אין אמצע, כאילו אין גוונים. כמו כדור משחק חסר קול בין שני שחקנים מנוגדים בגישתם. לעיתים הכתובות המרוססות הן זעקות שבר וקללות שנצרבו על בטון כעור, לפעמים הודיה לאל על מה שיש ושהיה צורך לחקוק באבן. המילים המרוססות על הקירות כאילו מפעפעות אל עורן של הדמויות, משפיעות עליהן לפעולה ומשנות אותן, כמו שהסביבה לעיתים כופה עלינו בחירות ודעות שאינן מסתדרות בהכרח עם האישיות שלנו. וכל זה הינו רק חלק מן המתחולל ברקע, בשולי הפריים. לעיתים רגעים שלמים בסרט (במיוחד הקשים לצפייה) קורים בכלל מחוצה לו.

מה שקורה על המסך עצמו הוא ייצוג קולנועי חסר פשרות, אך מלא רחמים (אולי יותר מדי מהם) לאותם אנשים בלתי נראים משולי החברה. עבורי, גיבורים כמו זה שמגלם שדה, בהופעה שמייצרת אדם כבוי וזה נכתב לחלוטין לזכות השחקן והסרט, הם כאלה שהחיים מזמנים להם השכמה רצינית אבל הם בוחרים שוב ושוב בכפתור הסנוז. מצאתי את עצמי נמשך אל דמויות המשנה הפעלתניות יותר, כמו האח הסוחב את המשפחה על גבו והילדה שכלואה בכל-כך הרבה לחץ שאין פלא שהיא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת. כך שעבורי הייתה זו חוויית צפייה מרתקת – לא יכולתי להתנגד לסגנון הקולנועי גם אם רציתי, ולמה שארצה, וכך עברתי מסע עם גיבור ועם סיטואציה שאני לא נהנה לפגוש על מסך הקולנוע בדרך כלל. הסמיכות בה צפיתי ב״בן זקן״ יחסית למפגש המחודש עם הקולנוע של האחים דארדן, שכביכול באים מאותו המקום, הבהיר לי חד משמעית איפה אני וסרטיהם לא נפגשים. וגם הבהיר איך כן אוכל לנסות ולהתחבר לסרטים מסוג זה בעתיד, והכל בזכות הסרט הזה של כורם. כולי תקווה שהיא תשוב גם לניהול אמנותי, אבל בינתיים אין ספק שהיא יכולה להנות ולהתגאות במעמדה החדש כיוצרת שהיא קולם של האנשים השקופים.

מקבץ אנימציה של הסטודנטים והסטודנטיות

על חיבתי המוצהרת למחלקת האנימציה של מכללת ספיר כבר כתבתי לא פעם בעבר, וזה לא רק ידידי ריקרדו ורדסחיים שמנהל ביד רמה את המחלקה המשפיע על שיקול דעתי. פשוט יצא שבכל שנה אני רואה לפחות יצירה מופתית או מפוארת אחת שנוצרה בידי סטודנטים מספיר, וגם השנה הם לא אכזבו. כפי שניסחו זאת אנשי ספיר עצמם, הפרויקטים השנה היו אמביציוזיים בצורה יוצאת דופן מבחינת הסיפורים שלקחו על עצמם לספר. לחלקם זה השתלם יותר ולאחרים פחות, אבל הסרט שקנה אותי לחלוטין הוא דווקא הקטן והשלם יותר. אשמור אותו לסוף, אבל בואו נגיד שסרטים לא טובים פשוט לא יצא לי לראות השנה מבוגרי ובוגרות מסלול האנימציה.

למזלי התקבצו להם כל סרטי הגמר להקרנה אחת, שפתחה עבורי את היום השני של הפסטיבל, ואיפשרה לי להתרשם בתוך זמן קצר ממגוון הסגנונות והנושאים בהם בחרו הסטודנטים והסטודנטיות לטפל. מאוחר יותר, במתחם האנימציה, נחשפתי אל מאחורי הקלעים והבנתי מחדש כמה עבודה והשקעה דורשות הדקות הפעוטות האלה של הנפשה ואף יצא לי לפגוש חלק מן המוחות מאחורי הרעיונות שפגשתי על המסך, לשוחח קצרות על חוויית הלימודים בספיר שתמיד נראית מפרגנת ומאוחדת יותר מאשר ביתר מוסדות הלימוד ולצפות בכמה תרגילים ותוצרים נוספים של תלמידי ובוגרי שנים נוספות.

״אטוואל״ של ליאת רביב וניצן להב, שילב היטב בין רקעים שנבראו בסגנון אנימציית סטופ-מושן, לדמויות שהן יצירי מחשב. הדבר תרם לתחושת התלישות של גיבורת הסרט, סבתה של אחת הבמאיות, המספרת על ילדותה במרוקו של שנות השישים, בה הרגישה שייכת ולא שייכת לרקע. במעין אנימציה דוקומנטרית ומבוססת קריינות, נפרשת בפנינו בעיקר ידידותם העמוקה שלה ושל כלבה החמוד, במה שהופך עד מהרה לסרט חונק מדמעות.
״פה״ של יוליה קוריטני הוציא תגובות אמוציונאליות מן הקהל, בסיפור ללא מילים ובאנימציית פלסטלינה עוכרת שלווה על דמות אם המתגוררת ביער, כמו בבא יגה המכשפה הרוסיה האגדית, אשר צריכה לפתע להאכיל עוד פה. כלומר, את הפה היחיד, לה עצמה אין פה או צורך במזון, והאחריות ההורית כבדה עליה מנשוא ולבסוף מכלה אותה. סרט מטריד מאוד אך גם חכם ושובר טאבו שאני אישית מאסתי בו מזמן, אז נהנתי לראות את ההתעסקות בו.
״סקאביאס״ של אורי דניאל הוא הקלאסי שבחבורה, עם אנימציה דו-מימדית מצויירת ביד (או כמו מצויירת ביד) על חייל שחווה סיוטים אודות שמיכתו אותה אסור בתכלית האיסור לאבד. מאוד התחברתי לסוג החרדה הספציפי שתוקף בזמן השירות הצבאי בכל הנוגע לרכושנות, בסרט שמוכיח כי קשה להיפטר מן התחושות הללו גם לאחר השחרור, אם אפשר להשתמש במילה הזו בלי שזה יישמע אבסורדי.
״בלי נדר״ התהדר בשלושה במאים ובמאיות: נעה פלג, אפרת גרווה ואלירן פרנקו. גם הוא עוסק ביהדות המזרח או צפון-אפריקה, אבל סגנונו הוויזואלי שונה משל חברו ״אטוואל״ וסיפורו הוא מעשייה שלמה המקופלת מספר פעמים לתוך עצמה עד הגיעה לאורך של 10 דקות בלבד – שתי חברות ותיקות נשבעות זו לזו שייחתנו את ילדיהן לכשיגדלו, אבל הבן של אחת מהן יוצא קצת חריג והשניה שוקלת להפר את ההבטחה. זיהיתי מיידית את הדיבוב של ריימונד אמסלם ורותם זיסמן-כהן כשתי החברות, ואין ספק כי הבחירה בהן הרימה את רמת המשחק בסרט. וכן, יש אלמנט של משחק גם בדיבוב בלבד.
״שומר הגן״ של אריעד שיקנאג׳י וגל גינוסר הלך צעד אחד קדימה, ושילב בין אנימציית מחשב תלת-מימדית המזכירה קווסט ממוחשב, לבין צילומים חיים. זאת משום שהסיפור נסוב סביב ילדון שהופך את שעת המשחק בגן לסיפור על אבירים ודרקונים, למורת רוחה של הגננת שלו. סרט שהוא בו בעת הצדעה לכוחו של הדמיון ואזהרה מסכנותיו.
״מסע אל הפלנטה האחרת״ של תום קלס, היה השאפתני מכולם. הוא מתחיל כדוקומנטרי לכל דבר על דמותו של הסופר ק.צטניק, שם העט של ניצול אושוויץ יחיאל די-נור, ואז נעזר בטכניקות אנימציה רבות כדי להפוך את עדותו במשפט אייכמן לתמונות וצורות. כפי שעופר טען פעם בפניי, כנראה שהדור שלנו יזכור את השואה בשחור-לבן, בעוד זה שאחרינו יחשוב שהיא קרתה באנימציה. בחירה זו מובנת לי משום שיש משהו מנכר אך גם מנגיש בתיאור זוועות השואה באופן מאוייר, שגם מחזיר את הזוועה במלוא עוצמתה וגם שומר את הצופה מוגן יחסית, בצד השני של המסך. בסרט זה נעשה שימוש בין היתר ברוטוסקופיה (ציור על גבי כל פריים ליצירת דמויות מצויירות בתוך רקעים מצולמים), על מנת להדגיש את דמותו של די-נור כניצול שואה תמידי גם בתל-אביב העכשווית. אני לא יכול להגיד שירדתי לסוף דעתו של הסרט בנוגע להשוואה בין ישראל של היום לאושוויץ, אבל כיוון שהוא ניסה לעשות כל-כך הרבה דברים בכל-כך מעט זמן (15 דקות), כמות ההצלחות שלו אולי שווה לאי-ההצלחות אבל השאפתנות היא הקובעת והיא מבורכת.

את האיזון המושלם ביותר בין יומרה וביצוע קיבלתי בדמות המתנה הקטנה-גדולה ששמה הוא, אני מתנצל מראש, ״חפצי מקבלת זין״, סרטה של צליל בנדריהם. הסרט מתהדר באנימציית בובות שעיצובה הייחודי נושא משמעויות סימבוליות רבות, בו דמויות שלובשות את איברי המין שלהן לראווה מתנהלות על רקעים של ניכור אורבני. הבמאית משרטטת דמות נשית שרק רוצה להיפטר מבתוליה בגיל 25, אבל משותקת מרוב פחד מן האיבר הגברי. חברתה הטובה ומלאת התשוקה מציע לה פשוט לגמור עם זה וזהו, אבל החרדה וחוסר האופי של הבחור שמולה מאיימים לשתק את הגיבורה. רמת הדיוק והליטוש של כל פרט בסרט הזה שבתה את ליבי, והבוטות שלו הייתה כה מוחצנת עד שהפכה לחיננית. במיוחד כשהייתה מגובה בעשייה ברמה גבוהה, וסיפור פשוט שעורר אצלי תוך 4 דקות בלבד כל–כך הרבה רגשות וטיפל בהמון הומור בנושא שאין בו שום דבר מצחיק – תרבות הסקס של ימינו, שלא לומר תרבות האונס. תשואות ופרחים היא צריכה לקבל, לא זין, על חתיכת הברקה קומפקטית, מתריסה ופדנטית בעשייה שלה. ארגוני זכויות נשים ופמיניזם – לטיפולכן.

״עלים אדומים״

בערב השני של הפסטיבל הגיע תורו של בוגר נוסף ממכללת ספיר, בזי גטה (״מדיום רייר״), להציג סרט ביכורים באורך מלא מול הקהל הביתי שלו. סרטו של גטה, ״עלים אדומים״, מתכתב בחלקו, בעיקר אמנותית, עם סרטה של כורם, למרות שהוא גם שונה ממנו בתכלית. זהו סיפורו של מסגניו טדלה (דבבה אשטו), גבר–גבר אתיופי מהאסכולה הישנה שהזיקנה מתחילה להכביד עליו. בראשית הסרט הוא הופך לאלמן, ומחליט למכור את ביתו ולחלק את שארית חייו בין ילדיו ונכדיו. אלא שלא רק שלכולם חיים משלהם, ולא זאת בלבד שמסגניו מגיע בלי להודיע ומצפה ליחס מועדף, המפגשים עימו הופכים להתנגשות תרבויות בין צאצאיו הישראליים יותר לבין המסורת היהודית–אתיופית המהלכת על שתיים.

כמו כורם, גם גטה נסמך אף הוא על קולנוע הארטהאוס כדי לספר סיפור של מאבק מתמשך וסיזיפי של אדם במציאות המקיפה אותו. אדם שמתייחסים אליו כאילו עבר זמנו, אבל הוא דווקא מרגיש שאלה שסביבו הם אלה שלא מתאימים לתקופה, בעוד הוא בשיא כוחו. אשטו הציג הופעה יוצאת מגדר הרגיל, שכוחה רק גבר כאשר גיליתי שהשחקן הינו שופט בתחרות הסטודנטים ואופיו כה מהופך משל דמותו. בעלותו לבמה אחרי תשואות רמות, הוא הודה לבמאי ולשחקנים שהקיפו אותו ונתן להם את הקרדיט על הופעתו. ואכן, למרות שזהו סרט דמות מובהק, את כוחו הוא שואב משיתופי הפעולה שבו ומתחושה כללית שהוא יוצר.

הסצנות הדרמטיות והטעונות, הכוללות עימותים מילוליים ופיזיים בין בני המשפחה, היו קשות מלהכיל, אבל יש לזקוף זאת לבניית הקונפליקטים הבהירה ולא לפרובוקציות, שנעדרו בחוכמה מן הסרט. דווקא רגעי ההתבוננות והשהייה הארוכה בחברת פניו או עורפו של הגיבור הם אלה שהיו עשויים באופן שחזר על עצמו ומעט מיצה את עצמו לפני שהסרט תם, כך לדעתי לפחות. אבל כשמדובר בשחקן המעביר רגש ואפילו מחשבה כמו אשטו המצויין, אין אפשרות ליפול החוצה מן הסרט והמעמסה נהיית כבדה מנשוא.

כמו הדימוי הפותח את הסרט, של הגיבור המושך גדי בעיקשות אך מבלי להכאיב לו יותר ממה שנחוץ וללא אכזריות מצד המושך, כך הסרט אחז בי בתקיפות וגרר אותי איתו פנימה אל עולם נוסף שנסתר מעיניהם של רובנו. עולם שבו עדיין יש ערכים ומאבק עליהם, שבו כבוד האדם הוא נחלתו שלו ולא מלחמה של גורמים חיצוניים, ושבו אנשים לוקחים אחריות על גורלם ועל מעשיהם. במובן זה, השלים הסרט באופן נהדר וכנראה לא מקרי את ״בן זקן״ (הרי שניהם נולדו באותו המקום) לכדי יצירת חוויה כוללת.

״אפס ביחסי אנוש״

תשמעו, אני לא יודע מה לעשות עם הסרט הזה. אם אומר לכם ולכן מה באמת חשבתי עליו, לא יהיה מקום בעולם לציפיות שיווצרו. לכן ניסיתי לקחת דברים בפרופורציה. ההקרנה שבה צפיתי בסרט הייתה חוויה מדהימה בעוצמתה, ברמה של הופעות רוק של להקה אגדית, מבחינת האנרגיה והסינרגיה של הקהל עם הסרט. זה לא האפקט של מאות אנשים ששואגים יחד מצחוק או חורקים שיניים בבהלה, או הידיעה על כמות האנשים והנשים שנותרו מחוץ לאולם המתפקע, בו לשבת על המדרגות היה נראה פריבילגיה נכספת לכמה וכמה צופים וצופות. אם אתם ואתן יוצרים ויוצרות קולנוע שרוצים הקרנת טרום בכורה עוצמתית – לכו לפסטיבל קולנוע דרום. הסרט יקבל אוטומטית כוכב אחד נוסף מכל מבקר או מבקרת, באחריות. והסרט הזה ספציפית, ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא, פשוט שיבש אצלי את חוש הביקורת לחלוטין. אני לא יודע אם זאת הערצתי לסרטיה הקצרים של הבמאית, אבל בתום ההקרנה לא יכולתי אפילו להביע את התפעלותי בפניה, דבר שלא קרה לי בשבוע שעבר עם בכירי הקולנוענים והקולנועניות שהגיעו ארצה לכבוד פסטיבל סרטי הסטודנטים. אז מה עושים עם הסרט הזה?

טליה לביא היא אחד מן השמות הללו שהפכו שגורים בפיהם של אנשי תעשיית הקולנוע הישראלי עוד מתקופתה כסטודנטית לקולנוע בס שפיגל, שם בלטה בזכות סרטיה הקצרים ״שיבולת בקפה״ ו״חיילת בודדה״, עליו מבוסס במידה מסויימת סרטה הראשון באורך מלא. ״אפס ביחסי אנוש״, כך נקרא הסרט, הגיע לפסטיבל דרום רכוב על לא אחד אלא על שני סוסים מנצחים, בדמות שני הפרסים שבהם זכה בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי – פרס הסרט הטוב ביותר, כלומר הפרס הגדול של הפסטיבל, והפרס על שם נורה אפרון ליוצרת מבטיחה. הבאזז הבטיח את התשובה הנשית ל״גבעת חלפון אינה עונה״, את קומדיית הג׳ובניקים שכה חיכינו לה בקולנוע הישראלי העכשווי ועוד אילנות גבוהים מסוג זה. אז לא רק שהכל נכון ושהסרט הזה מצטיין רמטכ״ל בכל תחום שניתן להעלות על הדעת, אלא שיש בו משהו שגורם למבקר קולנוע להסיר את ארשת המכובדות שבאה עם התפקיד ופשוט להגיד בקול רם ועם כמה שיותר סימני קריאה – טליה לביא היא גאונה!!! ואני מעריץ אותך.

הסרט מתרחש בבסיס שיזפון הידוע לשמצה, ובמרכזו משרד השלישות הכי שכונה שתוכלו לדמיין. אל הבסיס אנו מגיעים יחד עם זוהר (דאנה איבגי) מש״קית הדואר שלא ממש מתאימה למערכת הצבאית ומכלה את זמן בניסיונות להיפטר מבתוליה ולשבור שיאים ב״שולה מוקשים״, ועם חברתה הטובה דפי (נלי תגר), מש״קית הנייר והגריסה השבוזה תמידית, שחלומותיה לעבור לשרת בקריה מעבירים אותה על דעתה. יחד עם חברותיהן הבעייתיות למשרד, חיילת חדשה שנחתה בבסיס זה עתה והקצינה המורעלת שלא לצורך סגן רמה (שני קליין), הדינמיקה הנוצרת במשרד בפרט ובבסיס בכלל היא החוויה הצה״לית בשלמותה, באופן שטרם נראה על המסך מבחינה קומית ודרמטית כאחד.

כפי שכתבתי גם בטקסט הקצרצר שלי בעכבר העיר, לסרט כמו זה מגיע טקסט נרחב המפרט ומרחיב על מעלותיו ולא רק סוקר אותן כאילו היו רשימת מכולת. אבל עד שהדבר יקרה ממש עוד לפני סוף החודש, אז ייצא להקרנות מסחריות, הנה ערימת המחמאות הנרגשת שלי. אין שורה בסרט הזה שלא מצחיקה בקול רם, ואם יש אז הבמאית וצוותה המופלא (ירון שרף על הצילום, אריק להב לייבוביץ׳ על העריכה ורן בגנו על המוזיקה) יחלצו את התגובה מהקהל בעזרת שלל אמצעי המבע הקולנועי. ההישג גדול במיוחד משום שמדובר בסרט על נושאים מדכאים מאין כמוהם, החושף במערומיו לא רק את המקדש ושמו צה״ל (באחת הסצנות, באופן מילולי ממש) אלא מלקט בשקידה מיתוסים צבאיים ואז גורס אותם לערימה גדולה של קונפטי מבדר ומהנה. נושא נוסף שהסרט מתקיל ואז משנה את אופן החשיבה עליו לתמיד (אצלי לפחות) הוא כל העניין הזה של ״קולנוע נשי״. צריך לראות כדי להבין עד כמה ובאיזו רמה מצליחה לביא לברוא דמויות נשיות שהן חזקות כשם שהן מוחלשות, מורכבות, ומעוררות השראה ממש, על אף שברגעים מסויימים אין עלובות מהן ובאחרים הן גיבורות מהסוג שבונים עליו מדינות.

הקאסט בסרט הזה כל-כך משובח וכל הופעה הכי קטנה וקצרה הינה צליפה כה מדוייקת הן מבחינת הליהוק של אורית אזולאי והן מבחינת הדרכת השחקניות של לביא, עד כי אינני מרגיש בנוח לציין שמות. כלומר, מלבד השחקניות הראשיות (שלושתן ראשיות בעיניי) שציינתי לעיל, האם אפשר שלא להחמיא למיטל גל-סוויסה על יצירת דמות של ממש במינימום חשיפה על המסך, או לתמרה קליינגון על מטמורפוזה ששמורה בדרך כלל לדמות ראשית אבל מצליחה להישאר בתפקיד משנה ולא לגנוב את כל ההצגה, אלא רק חלק? כולן הצטיינו יתר על המידה ובקביעות מרשימה. ויש גם בונוס – חיפוש ומציאת דור שלם של סם שפיגליסטים בתפקידי ניצבות שונים לאורך כל הסרט (כולל אור סיגולי, שקודם מדרגת סמל בסרט ״החיים בינתיים״ לקצין ב״אפס ביחסי אנוש״).

זאת לא הפעם האחרונה שאתם ואתן תקראו כאן על הסרט הזה, ואני מקווה שיהיו לנו גם חדשות בלוגיות לגביו (סליחה על החידתיות, אני מקווה שיהיו חדשות בקרוב). בכל מקרה ומחוץ להקשר של הפסטיבל, אני מאחל ומייחל (וקצת חרד אם לא יתממשו ציפיותיי) שהסרט הזה יהיה להיט היסטרי בבתי הקולנוע, ואז יהפוך ברבות הימים לסרט פולחן שמשודר בכל יום עצמאות ומצוטט בכל יום אחר בשנה (ובואו לא נתחיל לדבר בכלל על פרסים מקומיים, כי מפלס החרדה שלי בכלל יעלה על גדותיו). מעריץ אחד כבר יש ל״אפס״, כאמור, וממש לא מתחשק לי לחזור להיות מבקר כרגע, לפחות עד שיתחילו להגיע עוד דעות.

הקולנוע של דומינגה סוטומאיור:
״האי״ + ״מחמישי עד ראשון״

תמיד מגיעים אורחים מעניינים לפסטיבל קולנוע דרום, דווקא משום שאני לא יודע עליהם הרבה. השנה המספר היה רב מן הממוצע, כאשר נחתו בארץ, יחד עם רטרוספקטיבה לסרטיהם כמובן, האיראנית הגולה מניה אכברי, הדוקומנטריסט הארגנטינאי גוסטבו פונטן, אלמנתו של אלכסיי גרמן האב, והבמאית הצ׳יליאנית הצעירה דומינגה סוטומאיור (בימד״ב קוראים לה סוטומאיור קסטיו, שהבנתי שהוא שמה המדוייק, אבל אלך עם התוכניה). בדרך כלל אני מהמר מראש על מי לשים את יהבי, ורק דוגם מעט מן השאר. השנה החלטתי ללכת הכי ברצינות על האחרונה שציינתי, סוטומאיור, ואל תשאלו אותי למה. יכול להיות שמשהו בתמונות של סרטיה שנבחרו בקטלוג דיבר אליי, ייתכן שזו המשיכה שלי לקולנוע הדרום-אמריקאי החדש אליו נחשפתי לא מעט בפסטיבל דרום במהלך השנים. בכל מקרה, נדמה לי שבחרתי היטב.
(תיקון-עדכון: עופר כתב על הסרט בקצרה כאשר צפה בו בפסטיבל ירושלים של 2012, משם היה מוכר לי שמו ומשם נמשכתי אליו. מי מכיר או מכירה רופא זיכרון טוב? רוצה לקבוע לי תור בהול).

״האי״ (La Isla), סרטה הקצר (30 דקות) של סוטומאיור, הוא הראשון שנחשפתי אליו. סרט שהרגיש לי אישי מאוד, מקודד אפילו, שהעלילה בו מתרחשת מחוץ לפריים. מה שכן רואים הוא הגעה של מספר כלי רכב אל אי יפהפה ומכושף, רכבים הנשפכים מספינת משא אל החוף ומצידם פורקים אנשים אל חופשה משפחתית. תאונה המתרחשת לפתע לא מגיעה עדיין אל החגיגה ולא קוטעת אותה, בזמן שהנופשים תוהים לאן נעלם אבי המשפחה, ומצטיירות בפנינו דינמיקות פנימיות קטנות וגם דיבורים וזכרונות המגלים כי מדובר בסוג של חופשה שנתית, או אולי חזרה למקום מוכר אחרי זמן רב.

כל זה הוא פענוח שלי בלבד. הסרט לא מתקשר יותר מדי ולא רק שהוא משאיר את שיאיו מחוץ לפריים אלא אף משתמש לא מעט בלונג שוט כדי להציב את הדמויות כחלק מהנוף ולא כאנשים שאפשר להתחבר אליהם ממש. האי עצמו הוא עוצר נשימה בכל שוט ושוט, אבל אני אישית פחות מתחבר לסרטים המרגישים כמו שירה, כך שלא הפליא אותי לגלות שהוא מבוסס או נוצר בהשראת שיר של ויסלבה שימבורסקה, אותו הביאה שותפתה של סוטומאיור ליצירה, ששמה קטז׳ינה קלימקייביץ׳. את העובדה הזאת למדתי בסשן השאלות והתשובות שהתקיים בסוף ההקרנה, שסייע לי רבות בפענוח של אותו סרט-קוד, בו חלקה הבמאית את הקשר שלה ללוקיישן ולסיפורה האישי שהשפיע על היצירה אף הוא.

״מחמישי עד ראשון״ (De Jueves a Domingo), סרטה הראשון באורך מלא של דומינגה סוטומאיור, היה סיפור אחר לגמרי. קודם כל מכיוון שהוא סיפור ולא שיר, וזאת למרות שיש בו מן המשותף ל״האי״, גם צורנית וגם בבחירה המשפחה כמוקד. אלא שכאן היה לי קל ונעים יותר להתחבר אמנותית לסרט, שמסמן את חוקיו וכלליו מיד בפתיחה ושומר עליהם היטב לכל אורכו. הסיפור פשוט וקטן – משפחה המכילה אב, אם, אחות מתבגרת ואח ילדון, נוסעת מביתה לכמה ימים. נדמה לנו שהם נוסעים לחופשה משפחתית שתסתיים בים, כפי שקורה כל-כך הרבה בסרטי מסע דרום-אמריקאיים עכשוויים. לאט לאט הולך ומתבהר שמשהו דרמטי יתרחש, אבל ככל שזה הופך לברור יותר כך מתבהר גם שמה שלא יקרה, יקרה בעדינות, בשבריריות כמעט.

השימוש של סוטומאיור במצלמה הוא פנומנלי. ראשית, הפריים שלה מחולק כמעט תמיד לשניים או שלושה קווי אופק, כאילו כמו קולנוע תלת-מימדי. יש את הקרוב לפריים, את הרחוק, ולעיתים את הרחוק יותר, ובכל אחד מהם ישנה דמות וישנה התרחשות. זה קורה כבר בשוט הפתיחה, כאשר חלון גדול מפריד בין הפנים הנעים והמוגן לבין החוץ בו מתארגנת הנסיעה. מאוחר יותר, וקצת כמו אחד השוטים הפותחים את ״האי״, מצלמת הבמאית את הדמות הראשית של הילדה-נערה דרך זגוגית שעליה אור לבן ובוהק. בהמשך היא ממשיכה ליצור חיץ בינינו הצופים לבינה, לעיתים דרך זכוכיות חלביות נוספות, ולפעמים אפילו דרך שדה קוצים מזדקר שמסתיר אותה, אבל לא את שאר הדמויות, מפנינו או שמא מפני העולם. או שאולי הבמאית לא מגוננת על הגיבורה שלה, אלא עוטפת אותה ומבדלת אותה כדי להראות לנו שיש לה עולם פנימי ושביר לפחות כמו הדמות, כאילו היא ילדה המצויה בבועה תמידית. אני משתדל להיות הכי פחות חד משמעי משום שפירוש אחד ישטיח וירדד את היצירה, וגם מפני שכל אחת מן האפשרויות קוסמת לי משום שהיא מעידה על קולנוענית שמסוגלת להעביר במבע שלה דברים שלכאורה אי אפשר לצלם בקולנוע.

השיא האסתטי והרגשי הוא השימוש של סוטומאיור בצילום כדי לכלוא אותנו יחד עם המשפחה בתוך הרכב, שוב עם ההפרדה היפה שלה בין המושב הקדמי של ההורים לזה האחורי של הילדים. כשהמצלמה עם הילדים, גם אנחנו איתם, וכשאנו עוברים להורים ומשאירים את הילדים מאחור, פתאום הצופים יכולים להיות עדים למתח ביניהם ולמטען דרמטי. שוב אודה שפחות עניינו אותי הדמויות, למעט אותה ילדה שהינה על סף ההפיכה לנערה. אולי בגלל ההסתרה וההחבאה שלה מאיתנו, כי מה שאסור ומסתורי הוא תמיד הכי מעניין, וייתכן כי היה זה מפני שהיא זו העוזרת להגדיר את כל יתר הדמויות. בעוד היא מייחלת להתבגרות (מתעניינת בטרמפיסטיות צעירות ובהרגליהן, מבקשת את אביה שילמד אותה לנהוג), אימה שלה מתלוננת על ״זקנתה״ ומבכה את עלומיה האבודים. הנופים המתחלפים בהתאם למצב הרוח של הדמויות ובעיקר שוט הסיום שובר הלב, הזכירו לי את ״הפלנטה הבודדה ביותר״ של ג׳וליה לוקטב, סרט נהדר בפני עצמו ועצם ההשוואה אליו היא מחמאה כמובן.

סרט הנעילה –
״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״

כדי לסגור את החגיגה השדרותית כפי שהתחילה, גם סרט הנעילה הוא קודם כל אירוע של מכללת ספיר ורק אחר-כך תמונה נוספת בנוף הקולנוע הישראלי של 2014. זהו הסרט השלישי שמביימים במשותף שלומי אלקבץ, מורה נערץ במכללת ספיר, ואחותו השחקנית והבמאית רונית אלקבץ. לכל אחד מהם קריירה משל עצמו, אך יחדיו זהו סרטם השלישי במה שמכונה טרילוגיה, שאין לה ממש שם. בזכות הנדבך השלישי, ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, אני בעד לקרוא לה טרילוגיית ״נישואין, גירושין, מוות״. אבל אשמח למשהו קליט יותר. בכל מקרה, מה שחשוב לדעת הוא שהסרט מגיע אחרי ״ולקחת לך אשה״ ו״שבעה״, לא פחות חשוב לדעת שצפייה בסרטים הקודמים איננה הכרחית להבנת המתרחש, ורק תוסיף רובד נוסף. ואם הייתם שואלים אותי, הצפייה בשני הפרקים הקודמים איננה הכרחית משום בחינה, אלא שהסרט השלישי עשוי לשנות את דעתי. לא רק שהוא הטוב בטרילוגיה בעיניי, אלא גרם לי לראות את כל הקולנוע האלקבצי באור אחר לגמרי.

הסרט, שבתחילה נקרא ״גט״, הוא כפי שכותרתו המורחבת טוענת – משפט ארוך, סיזיפי ואבסורדי מאין כמוהו, של אשה בשם ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ), המבקשת גט מבעלה אלישע (השחקן הצרפתי סימו אבקריאן) שמסרב לה. השניים מוצאים את עצמם בבית הדין הרבני, מול שלושה דיינים (בראשות אלי גורנשטיין הגדול) ועם שני טוענים לצידם (מנשה נוי בצד של האשה, ששון גבאי כמייצג את הבעל). לאחר ששני הצדדים ננעלים כשני איילים בקרניהם והדיינים מקשיחים את ליבם, מזומנים אחד אחרי השניה עדי אופי שינסו לצייר תמונה ברורה יותר של המצב, ובכך נכנסת אל החדרון בו מתרחש כל הסרט מתחילתו ועד סופו רכבת שלמה של שחקנים ושחקניות שרובם מהווים את המיטב של הקולנוע הישראלי. כולם בתפקידים קטנים-גדולים, תופסים את התפקיד בשתי ידיים והמון שיניים.

בתוך דקות ספורות מן הפתיחה, אולי היה זה עניין של שניות אפילו, התמסרתי לחלוטין לסחף הבלתי רגיל של הסרט הזה. היה זה הן בזכות השפה הקולנועית המוקפדת, בה כל קומפוזיציה של ז׳אן לפוירי (״8 נשים״, ״מתחת לחול״ ועוד סרטים של פרנסואה אוזון) הופכת גם את המינימליסטית שבסיטואציות להרת גורל, ובעיקר בזכות השפה העברית המיוחדת בה משתמש הסרט, שזולג גם לצרפתית, השפה בה מתקשרים בני הזוג. העברית של הסרט היא משהו בין ישראלית, חז״לית ועורך-דינית, והיא בוראת עולם שלם בתוך שניים-שלושה משפטים. עולם שהופך אט-אט לעולמו של הסרט, עולם של מילים מכובסות ומילים שיכולות לפלח אדם לשניים, מילים שחורצות גורלות ומילים שחוסמות את כל אלה.

המשחק בסרט הזה, והקרדיט כאן הוא גם לבימוי השחקנים כמובן, הוא מלאכת מחשבת של בניית דמויות משנה במינימום זמן ובניית דמויות ראשיות מורכבות ומלאות רבדים בצעדים מדודים. דווקא כאן מצאתי אי דיוקים מסויימים, שלפתע חשפו בעיניי בעייתיות מסויימת גם בתסריט, אבל לא פגמו באותה תחושת סחף והרגשת חוסר אונים מול הטרגדיה קטנת המידות אך העצומה מבחינה רגשית שהולכת ונפרשת על המסך בסבלנות ובדייקנות של אמנים גדולים. התרשמתי מאוד מהגישה של האלקבצים לדמויות שלהם, שמיוצגות בהדגשה לא מתנצלת של העדתיות שלהם, אבל כזו ההופכת אותם לבני אדם של ממש ולא נשארת ברמת הפולקלור, כפי שסרטים מסויימים מהעת האחרונה נוטים לעשות.

אם להמר כבר מעכשיו, הסרט הזה ידבר חזק מאוד באופירים. אני צופה לו מועמדות בכל אחת מקטגוריות המשחק, ומנבא כבר מעכשיו שמנשה נוי הולך הביתה עם הפסלון. תחושת בטן, או אולי סתם התפעלות כללית שהתנקזה דווקא להופעה שלו. אופציה שלישית ואחרונה, היא שמלאי החוויות שלי התגדש יתר על המידה, אחרי חמישה ימים מפוצצים בכל טוב קולנועי מהארץ ומהעולם. בימים הקרובים אעלה גם את ההתרשמות שלי מן התחרות הישראלית העצמאית, ואז יהיה זמן לסיכומים ותודות.