"ממזרים", סקירה

"ממזרים" (Bastards / Les Salauds), סרטה האחרון של קלייר דני, הוקרן בתחרות "מבט מסויים" של פסטיבל קאן 2013, בו זכה לתגובות יחסית חלשות מהמבקרים. משם המשיך למספר פסטיבלים בעולם, אך לא הצליח לצבור לעצמו מומנטום או שם. גם מעריציה הגדולים של הבמאית נאלצו להודות שהסרט איננו אחת מהצלחותיה, בטח בהתחשב במילים החמות להן זכו סרטיה האחרונים "35 שוטים של רום" ו"חומר לבן".

דני התקבלה למסגרת התחרותית של פסטיבל קאן כבר עם סרטה הראשון "שוקולד" ב-1988, אך סרטה המפורסם ביותר הוא כנראה "עבודה טובה" (Beau Travail) משנת 1999. זהו סרטה הראשון שראיתי והוא שעמם אותי בדרכים שלא יכולתי להכיל, אם כי לזכותו יאמר שכנראה לא ידעתי לאיזה סוג של קולנוע אני נכנס.
אינני מומחה גדול בענייני דני (Claire Denis) בת ה-68, אחת מהבמאיות החשובות שפועלות כיום אשר מביימת בקצב קבוע פחות או יותר מאז אמצע שנות התשעים. אני גם לא יכול להגיד שאני מעריץ גדול של הקולנוע שלה, אם כי אני חייב לסייג ולומר שיחד עם "ממזרים" צפיתי רק בארבעה סרטים מתוך הפילמוגרפיה המרשימה שלה הכוללת 11 פיצ'רים, לא כולל סרטיה התיעודיים.
שני סרטיה האחרים שראיתי היו "35 שוטים של רום" ו"חומר לבן" (והוא האהוב עלי מבין כל ארבעת סרטיה שראיתי). תהליך הצפייה שלי בסרטים האלו הוא תמיד זהה – בהתחלה אני מהופנט מהדרך הקולנועית המיוחדת והמכשפת שלה, מעריך כל בחירה קולנועית יוצאת דופן, אך כעבור כמה דקות הקסם פג ואני מוצא את עצמי בוהה במסך נטול כל עניין במהלכי הדמויות.

לסרטה האחרון שלשמו התכנסנו, יש את כל האלמנטים ה"דניים" הקולנועיים יחד עם אלמנטים של ספר מתח מבית היוצר של הארלן קובן: התאבדות מסתורית, סודות משפחתיים, ניצול מיני ורוע אנושי מהצד האפל ביותר שאפשר למצוא. אבל בזמן שקובן משתמש באותם נושאים בספריו לטובת עלילות מתח אפקטיביות, ליניאריות ולא מתוחכמות, המבוססות על טוויסטים והפתעות – אפשר לסמוך על דני שתשתמש בשפתה הקולנועית היחודית לרקום לנו חוויה שונה מאוד, אך גם מתעתעת ובעייתית. אני מרשה לעצמי להתחבט באזניכם לגביו.

"ממזרים" הוא מותחן נוארי, המספר על מרקו (וינסנט לינדון. חישבו על אהוד אולמרט רק בסקסי) שירש עסק מצליח מהוריו, מכר את חלקו לאחותו שנישאה לחברו הטוב ביותר, והקדיש את עצמו לחיי ימאות. הוא נאלץ לחזור לאחר שגיסו התאבד, והשאיר מאחוריו לא רק עסק על סף פשיטת רגל, אלא גם תיבת פנדורה מטרידה הסובבת סביב תעשיית ניצול מיני הכוללת את משפחתו ואת אדוארד לאפורט, איש עסקים רם מעלה. מרקו מתחקה אחר לאפורט, ובמכוון או שלא, פוצח ברומן מסוכן עם אשתו, רפאל, המגולמת על ידי קיארה מסטרויאני האהובה (בתה של קתרין דנב ומרצ'לו מסטרויאני, המוכרת בעיקר מסרטיו של כריסטופר הונורה).

כאמור, כל המרכיבים ליצירת ספר מתח לטיסה, שבמקרה הטוב יעובד לסרט זניח בכיכובו של ריצ'ארד גיר, מצטופפים יחד ב"ממזרים". עם זאת, דני בחרה לספר את עלילת סרטה באופן לא לינארי, תוך כדי ניסיון להמנע מכל האלמנטים הדרמטיים שמוכרים לנו מהסגנון, והיא מייצרת סרט אניגמטי מאוד, כמעט סתום. היא מסרבת לעשות את העבודה עבור הקהל שלה, דבר שאני מאוד אוהב באופן כללי, אבל כמובן מקריבה לא מעט דברים בעקבות הבחירות האלו.

אז כן, גם ב"ממזרים", השפה הקולנועית של דני מכשפת ממש. זה אולי נשמע מובן מאליו כאשר מדברים על סרט קולנוע – אבל דני מספרת סיפור בתמונות. הדמויות שלה לא מדברות הרבה, וכאשר הן עושות זאת אין למילים הרבה משמעות. המצלמה של דני (המוחזקת בידיה הבטוחות של אנייס גודאר, צלמתה הקבועה והמצטיינת) היא דמות בפני עצמה, אשר עוקבת אחר מה שהיא רוצה, מדגישה ומשתהה על אלמנטים בתוך הפריים ממש כאילו העדשה מסוקרנת מהמתרחש ולא חושבת על מה "נכון" באותו הרגע מבחינת האינפורמציה שאמורה לעבור לקהל. "ממזרים" לא מתעסק באינפורמציה בכלל, אלא במאווי הדמויות.
עוד יופי גדול בחזון הויזואלי של הסרט הוא עבודת התאורה, במיוחד זו של צילומי החוץ. דני, כך נדמה, מאוהבת ומרותקת מהרחובות, הפנסים, המרצפות והדרכים, וקולטת אותם במצלמה באופן שמקשה להתנגד לו.

החסרון הגדול הוא, וגם את זה הזכרתי קודם, שההשפעה הוויזואלית לא מחזיקה מעמד לאורך כל הדרך, ובשלב שבו יש רצון לחקור לעומק את הדמויות הראשיות ולהזדהות עם פעולותיהן, יש משהו שלא מאפשר לעשות את זה עד הסוף. עלילת "ממזרים", על פניו, היא ללא ספק דרמטית, וככזו מצריכה חיבור אל הדמויות, אבל הסרט לא ממהר לספק זאת, מה שמקשה לא רק על ההבנה, אלא גם על הרצון בניצחונן או כשלונן.

הבחירה בדרך סיפור שאינה לינארית, וקופצת באופן יחסית עדין בזמנים, גם היא מעט מבלבלת בהקשר הזה. דני והעורכת שלה אנט דוטר, לא מסגירות מתי סטינו מהמסלול (מלבד הרגע שלאחר האקספוזיציה) ולעיתים אנחנו מגלים את זה רק בדיעבד. שלא כמו בסרטים יותר מסחריים, בסוף הסרט לא לגמרי נבין מתי היינו בהווה, מתי בעבר ומתי בעתיד, ולדעתי זו דווקא נקודה לזכות הסרט.
עריכה לא כרונולוגית נוטה בדרך כלל להביא למצב של חשיבה דטרמניסטית. כלומר, סרטים המספרים סיפור באופן הזה, שנע לסירוגין בין כל מיני נקודות זמן, עושים זאת לרוב כדי להבהיר שהזמן נטול משמעות. זו תפיסה פילוסופית שמבקשת להעביר לנו עולם אקראי, בו אין סיבה ותוצאה, אלא רק רצף חסר תוכלת של פעולות, אשר שואפת לייצר מרחק רגשי מהעלילה לטובת תפיסת עולם ניהילסטית. רוב הזמן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא "21 גרם" משנת 2003 שביים אלחנדרו גונזלס אינאריטו על פי תסריט של גיירמו אריאגה. הסרט, כזכור, רץ אחוז תזזית בין כל מיני נקודות זמן, ואין בו סצנה שמובילה לשנייה. ב"21 גרם" ביקשו היוצרים להעביר לנו קיום שמובל על ידי כח עליון, בו לבחירות שלנו אין כל משמעות. כל דמות בסרט, לא משנה איך תנסה לנתב את חייה, תסיים בדיוק באותו מקום שהתחילה: ריברס (שון פן) מתחיל את המסגרת העלילתית כחולה סופני בבית החולים, ועל אף הניתוחים וההשתלות יסיים באותו מקום; ג'ורדן (בניסיו של טורו. שימו לב ששתי הדמויות הראשיות מרכיבות יחד את המונח "נהר הירדן" עם המטען התנ"כי שלו) מתחיל כפושע, ולא משנה כמה הוא מנסה לכפר על עברו, הוא יסיים כפושע; וכריסטינה (נעמי ווטס) מתחילה את הסרט כאמא, ועל אף שאיבדה את כל משפחתה ונפלה לדכאונות קשים, היא תסיים על אפה ועל חמתה את הסרט כאמא, שוב.

בהקשר הזה "ממזרים" קצת פחות קל להבנה, כי לא ברור האם דני ניסתה באמת לייצר עולם שבו הרשע שולט ושום מעשה של מרקו לא יציל את הנפשות האומללות שחיות בו, או שמא בחרה בסגנון הזה כדי לייצר בלבול אצל הצופה, שמשקף את הבלבול וחוסר האונים של מרקו ורפאל. האם זו בחירה פילוסופית, בחירה קולנועית, או אפילו שתיהן? מכיוון שדני הבהירה בסרטיה הקודמים שהיא במאית בעלת חזון, אני מאמין שכן מדובר במחשבה בעלת משמעות עמוקה, אבל לעיתים נראה בסרט הזה כאילו זו אחת מהדרכים שלה לא לספר סיפור מתח "כמו שצריך", ובכך להמנע מלהיות מואשמת בעשיית סרט מיינסטרים פופולרי. יש משהו מעט מתנשא באקט הזה.
"ממזרים" מקודד, ומבקש ריכוז רב מהצופים, שזה תמיד מבורך בנוף הקולנוע של היום, אבל נדמה שדווקא הפעם המחיר גבוה מדי, יותר מדי תשובות נותרות ללא מענה, ולווא דווקא תשובות עלילתיות (מי עשה מה?) אלא דווקא תשובות רגשיות (מה גרם לה לעשות את זה?).

זהו עיקר הבעיה שלי עם "ממזרים". אם מדובר בתרגיל קולנועי של לקחת סיפור מתח ולהפשיט אותו לטובת בהייה מנותקת מהדמויות, אז הניסוי הצליח. מצד שני, האלמנטים העלילתיים של הסרט מספיק חזקים כדי לעמוד בפני עצמם, והניתוק הזה מייצר תסכול רב, ובשום שלב לא ברור האם יש משהו מתוחכם באמת מתחת לפני השטח של "ממזרים", או שמדובר בעוד סרט ארט-האוס שנורא רוצה להיות מיוחד ושונה בנוף.

סצנת הסיום (אין ספויילרים) מעידה, לצערי, על האופציה השנייה, מכיוון שהיא מראה לנו באופן בוטה משהו שהבנו כבר לפני הרבה זמן, ועדיין דני מוצאת לנכון להטיח את זה בנו לטובת פרובוקציה בלבד. העדינות והריחוק המתנשא-אך-מלא בטחון של "ממזרים" עד אותו הרגע, נופלים בעקבות הרגע הקטנטן הזה שלוקח, בשנייה האחרונה, את הסרט למקום המזעזע ממנו ניסה להמנע כל הזמן הזה.