סרטים חדשים: ״שף״, ״מיליון דרכים להתפגר״, ״איב סאן לורן״, ״סידהארטה״

ארבעה סרטים חדשים עולים לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ולאף אחד מהם לא היה לנו זמן, באופן מצער למדי. ככה זה כשיש פסטיבל סרטי סטודנטים על הראש, בו עופר הוא יושב ראש חבר השופטים של פורום המבקרים, פבלו מארגן ומנחה את רוב כיתות האמן והכנסים (או כך זה מרגיש לפחות) וגם אני עולה להופיע מדי ערב עם הרצועה שאצרתי. נשתדל לנצל את הסופש להשלמות וסנכרון מחודש עם השגרה, בידיעה גמורה שגם פסטיבלי הקולנוע של דרום ו-TLV כבר מתדפקים על הדלת, ולא יהיה לנו נעים להשאיר אותם בחוץ בחום כזה.

״שף״ (Chef) הוא סרטו החדש של ג׳ון פאברו, מי שהיה הבמאי של ״איירון מן״ 1 ו-2 ואיבד את תפקידו בעולם של ״הנוקמים״ ברגע שהמותג נהיה גדול. לא שאני רומז משהו, אבל התקציר נשמע כך – שף במסעדה רצינית (פאברו עצמו) מאבד את עבודתו היוקרתית ופותח דוכן אוכל נייד כדי להחזיר את החדווה מהדברים הקטנים של החיים ולהראות לכולם איך עדיין יש לו את זה, ושהוא לא צריך שום אולפן גדול ו… סליחה, נסחפתי, בטח אין קשר בין הסרט לחייו האישיים של התסריטאי/במאי/כוכב. פאברו גם ניצל את קשריו כדי לרפד את סרטו בשני נוקמים לוהטים, רוברט דאוני ג׳וניור וסקרלט ג׳והנסון. שום קשר, בטח.

"מיליון דרכים להתפגר״ (A Million Ways to Die in the West) הוא הקומדיה המערבונית החדשה של סת׳ מקפרלן (הסדרה המצויירת ״איש משפחה״, ״טד״), שכמו במקרה של ״שף״ לקח על עצמו את הכתיבה, הבימוי והתפקיד הראשי. מקפרלן מגלם חוואי בימי המערב הפרוע שנופל בקסמה של אשה מסתורית המגיעה לעיירה שלו, וצריך להיזהר מבעלה האקדוחן הידוע לשמצה שמגיע אחריה גם הוא. שרליז תרון וליאם ניסן מאיישים את התפקידים שציינתי (נחשו מי הוא מה) וכמו כן ניתן יהיה לראות על המסך את אמנדה סייפריד, ג׳ובאני ריביסי, שרה סילברמן, ניל פטריק האריס וכוכבים נוספים.

״איב סאן לורן״ (Yves Saint Laurent) הוא אחת משתי ביוגרפיות של אייקון האופנה שהעניק את שמו ליצירה הקולנועית. את הסרט ראשון הזכרנו עת התמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, אותו ביים ברטראן בונלו ומשתתפת בו בין היתר ליה סיידו, אבל זה שמגיע ארצה הוא סרטו של ג׳ליל לספר. עם גיום גאליין (לא!!!) בתפקיד המאהב והמנהל העסקי ופייר ניני בתור סאן לורן בראשית הקריירה שלו.

״סידהארטה״ (Sidharth) הוא סרט קנדי-הודי שנושא את שמו של בודהה לפני שהיה בודהה, אבל הדמיון או הקשר הם עקיפים אם להאמין לתיאור העלילה. זהו סיפורה של משפחה ענייה המתפרנסת בקושי ממקצועו של האב כמתקן רוכסנים, השולחת את בכור בניה לעבודה במפעל. לאחר שהילד בן ה-12 אינו חוזר יוצאת המשפחה למסע כדי למצאו ולהשיבו. בימוי: ריצ׳י מהטה (״אמאל״).

פלוס – למה אנחנו אוהבים את אדגר רייט

ובנימה אישית יותר, כי כולם אוהבים את אדגר רייט וזו לא חוכמה – למה אני ספציפית לא נהנה עד הסוף מקומדיות אמריקאיות עכשוויות בדרך כלל ולכן אוהב כל-כך את אדגר רייט. ותודה לטוני ז׳ו, יוצר הסרטון הבא, שלא רק מסביר ומבאר בדיוק את הגאונות הקולנועית המתפרצת של רייט בכל בחירת צילום או סאונד, אלא גם מבקר קלות את העצלות היחסית של היוצרים האחרים. מבחינתי, רייט גם היה התקווה הקלושה שלי, הזוהרת חלושות באור גחלילית, שנראה פעם סרט גיבורי-על של מארוול שהוא יצירת מופת. אבל כנראה שהוא מגניב ומבריק מדי בשביל האמריקאים.

אם לדבר רגע בכוכבים, בסרטון מודגמת ומומחשת הסיבה בגינה אני חושב שקומדיה שגלגלה אותי מצחוק מהתחלה ועד הסוף יכולה להיות לכל היותר סרט של 4 כוכבים, אלא אם היא הייתה מעניינת גם מבחינה קולנועית. או אם לנסח זאת מהכיוון השני – אין שום סיבה שקומדיה תהיה ״טלוויזיונית״ בעשייה שלה ולא תציג את הבדיחות והחידודים באופן ויזואלי לצד ההגשה המילולית והפיזית של השחקנים. כך עושים זאת נכון, ואם טרם צפיתם או צפיתן בסרטון – פנו לעצמכם ולעצמכן 8 דקות של שקט והתאהבו באדגר: