סרטים מן העבר: "נהר אדום"

הקדמה קצרה:
בהסתכלות רטרוספקטיבית אקראית על הסרטים שראיתי בשנתיים האחרונות, גיליתי דבר מאוד מדאיג: אני כמעט ולא רואה סרטים ישנים. נדמה שהפכתי כל כך משועבד לקצב בו סרטים יוצאים לקולנוע, לפסטיבלים שמביאים את התוצרת החדשה ביותר, שאין לי זמן להשלים סרטים שפספסתי במהלך השנים או קלאסיקות שבטח ירחיבו את אופקי הרבה יותר מהסרט הכי מדובר של סאנדנס השנה. ואני בכלל לא מדבר על צפייה חוזרת בסרטים. זה בגדר פנטזיה בשלב זה. בואו נגיד את זה ככה, מתחילת 2014 ראיתי כמאה סרטים. רק אחד מהם – אחד! – לא נעשה בעשור הנוכחי. זו תקלה.

אבל עכשיו החלטתי להפסיק את העניין, ולצפות לפחות פעם או פעמיים בחודש בסרט ישן. אבל בשביל זה צריך מוטיבציה, כזו שתמנע ממני להדבק למדף החדשים באוזן השלישית ותשלח אותי להפוך גם את שאר המדפים שהזנחתי. וכמו "אימת החודש", המוטיבציה שוב התגלתה ב"סריטה".
החלטתי להתחייב לסדרה חודשית בה אכתוב כל פעם על סרט אחד שגילו מעל 20 שנים. זאת לא חייבת להיות קלאסיקה חשובה או משהו שקשור לאירועים רלוונטיים (אם כי סביר שזה יקרה), אבל זה כן חייב להיות סרט שלא ראיתי לפני זה.

זהו הפיילוט של הסדרה החדשה, "סרטים מן העבר", ואנחנו מתחילים אותה עם סרטו של הווארד הוקס משנת 1948 "נהר אדום" (Red River). למה דווקא הסרט הזה? שאלה ראויה.

למרבה המבוכה, התשובה ראויה פחות: ככה. אין שום סיבה. זו הייתה בחירה אקראית לחלוטין. "נהר אדום" היה מבחינתי אחד מהחורים בהשכלה שלי, והופעתו במדף הבלו-ריי שכנעה אותי שהגיע הזמן.
וזו הייתה ההקדמה. קחו בחשבון ספויילרים לסרט בן 67.

"נהר אדום" נחשב למערבון הראשון של הוקס, מי שמוכר כבמאי סרטים אפלים ("פני צלקת", "השינה הגדולה") או קומדיות סקרו-בול ("צער בעלי חיים", "נערתו ששת"). גם בשיא עבודתו הוקס היה ידוע בעיקר כבמאי מיומן ותו לא, והיו אלו אנשי הגל החדש הצרפתי שהרימו את קרנו והיללו אותו.
"נהר אדום" שלו, בכיכובם של ג'ון וויין ומונטגומרי קליפט, הוא מערבון-מסע אפי המבוסס על סיפור מאת בורדן צ'ייס ובמרכזו בעל עדר פרות שנאלץ לנדוד מטקסס למיזורי כדי למכור את משקו בימים שאחרי מלחמת האזרחים. במהלך המסע המפרך מתגלים משברים בינו ובין הצוות שלו, ובעיקר בינו ובין בנו המאומץ, שמתפצל ממנו כדי לסיים את המשימה כראוי. הסרט היה מועמד לפרסי האוסקר בקטגורית התסריט (צ'ייס) והעריכה (כריסטיאן נייבי).

"נהר אדום" הוא בקלות אחד הסרטים המוכרים והחשובים ביותר בקולנוע האמריקני, וככזה יש אין ספור טקסטים עליו ועל מקומו במיתולוגיה האמריקנית המודרנית. ואכן, הוא מרתק בתימות ובנושאים אותם הוא מביא, חלקם אפילו הפתיעו אותי.
בעקבות העומס הרב של חומר, והאנשים החכמים ממני שכבר כתבו ודיברו עליו, אני אסטה הצידה מהרצאה היסטורית עליו, ואתמקד בדברים שעניינו אותי בזמן הצפייה, שהם הסרט בראי הזמן, והנקודות התסריטאיות המרתקות שלו.

לפני הכל, אכתוב שאהבתי את הסרט מאוד, אם כי היו בו אי אילו רגעים בהם מבחינתי הזמן עצר מלכת, והסרט נגרר. ל"נהר אדום" שתי גרסאות. האחת מכונה "גרסת הספר", ובה מוקרנים על המסך משפטים מתוך הסיפור של צ'ייס, ואורכו 132 דקות. הגרסה השנייה מכונה "גרסת הקול" ובה המשפטים מהספר מוקראים בקול-על על ידי דמותו של השחקן וולטר ברנן, והיא קצרה בשש דקות, ובעיקר נחתכו ממנה כמה שוטים של הקרב הסופי בין מאט ודנסן. אני צפיתי בגרסה הארוכה יותר, ונדהמתי מהיכולת של הוקס לביים סרט "בדיוק כמו שצריך" – כלומר לדבוק בחוקי העריכה הנכונה של 180 מעלות, חיתוך על תנועה וזוויות מבט, כמו גם צילום שנמצא תמיד בגובה העיניים ואך ורק בשלושת המרחקים הקלאסיים לונג שוט, מדיום-שוט וקלוז אפ – ועם זאת לבנות סיקוונסים עוצרי נשימה וסיפור כרונולוגי מצוין.
הסרט, באופן טבעי, התיישן אך שלא כפי שחשבתי בתחילתו, איננו אך ורק שיעור בקולנוע קלאסי, או צפייה נוסטלגית, אלא קצת יותר.

זה כבר על גבול הקלישאה, אבל אין מנוס מלומר זאת: "נהר אדום" לא היה יכול להיעשות כיום. תפיסת העולם שלו כל כך שונה ממה שתקופתנו מכתיבה, שבלתי אפשרי לפצח את סיפור המסע הזה בכלים העלילתיים והנראטיביים של אז. אני לא מדבר אמצעים קולנועיים, על הקצב האיטי והדבקות בכרונולגיה, אלא על דברים עקרוניים יותר.
קודם כל, וזה די בקטנה, היחס אל המשק החי של תומס דנסן (וויין) הוא בחזקת מוצר בלבד. כיום, עם הרגישות שהחדירו בנו התנועות הצמחוניות, הטבעוניות והאקולוגיות, משק חי לא יכול להיות מוצג ככה. הפרות בסרט שוות ערך לגידולי תירס. הן מובלות לצורכי שחיטה ואכילה בלבד.
הדבר השני והיותר בולט הוא החזקה שיש לדמות האמריקאית על האדמה, שמיוצגת בסרט באופן משולל כל אירוניה או מודעות עצמית. דנסן מגיע לחלקת אדמה רחבת ידיים עליה הוא מכריז כשלו. כאשר מגיע נציג מקסיקני עוד באותו היום לבשר לו שהוא דורך על אדמה ששייכת כבר למישהו (שאותו לא נראה לעולם), דנסן מפריך את טענותיו. הוא החליט שהארץ הזו היא שלו, ולא מעניין אותו למי היא שייכת. כאשר המקסיקני מתנגד, דנסן פשוט יורה בו והורג אותו על המקום. מאותו הרגע איש לא יאיים או ישאל שאלות. מימי מלחמת ויטנאם, כאשר מעמדה של ארצות הברית כמגינת הדמוקרטיה העולמית הלך והתדרדר, אין שום יכולת להציג את הפרוטגוניסט כמי שמשתלט על מקום בכוח הזרוע ומבחינת העולם של הסרט אין שום בעיה עם זה. בצפייה עכשווית הדבר צורם מאוד, אבל מדהים לראות באיזו קלות אפשר להניח לזה ולא לתת להפריע לעיצוב הדמות.
באופן מעניין למדי, בכל זאת יהיה שינוי מבחינת הצופה אל הגיבור בהמשך הסרט, אבל זה לאו דווקא יהיה קשור לפעולותיו האלו.

הדבר השלישי שמבדיל את העולם שבו מתרחש "נהר אדום" מעולם הערכים שלנו הוא כמובן היחס לדמויות הנשיות, וכאן מתגלה משהו הרבה יותר מורכב ומרתק ממה שהיה נדמה בהתחלה.
הנשים תמיד היו חשובות לז'אנר המערבון, כי הן אלו שמביאות את הילדים. ב"נהר אדום" אין ילודה, ולמעשה מאט גארת' (קליפט), מי שמשמש כבנו של דנסן, מופיע משום מקום ומאומץ על ידו כך שהנשים נשללו גם מהאקט הזה. אבל על אף שזמן המסך של הנשים קטן יותר מכל כלי התחבורה והנשק בסרט, הן משמעותיות במיוחד.
אישה אמנם מופיעה כבר בסצנה הראשונה. זוהי אהובתו של דנסן. זו גם הסצנה האחרונה שלה, כי היא ננטשת על ידו וכעבור דקות מסך אחדות אנחנו נקבל רמז עבה למדי שהיא איננה בין החיים. רק צמיד שהשאירה (שהיה שייך לאמו של דנסן) מאחור ימשיך להיות נוכח לאורך כל הסרט ויעיד לא מעט על התפיסה של העולם לגבי הדמויות הנשיות – הן שם, ברקע, קובעות לא מעט את מסלולם של הגיבורים, אבל מרחוק, נוכחות-נפקדות.
שעה וחצי נוספות מזמן הסרט יעברו עד שתופיע האישה השנייה והאחרונה של הסרט – טס, בגילומה של ג'ואן דרו. בדקה הראשונה שלה על המסך היא תפלרטט עם מאט ותחדר (על ידי חץ אינדיאני. למה? מה חשבתם?). החץ הזה משמש גם כסמל פאלי, אותו הגיבור השני של הסרט יאלץ לשלוף ממנה בכאב ואז למצוץ את הרעל מכתפה, אבל גם כחץ קופידוני שמבהיר שגורל שני אלו נקשר לנצח.
אגב, תגובתה של טס לכך שמאט הציל את חייה היא סטירה מצלצלת. כמה קל היו התפקידים המגדריים אז.
ובכל זאת, אין לזלזל בטס. כי בסופו של דבר היא זו שתביא לסוף הטוב, והיא זו, שבעזרת שיעבודה לרגש, תצליח לפייס בין שני הגיבורים הניצים ולהשקיט את האגו שלהם לטובת עתיד טוב יותר. חשיבותן של הנשים על פי "נהר אדום" היא הרבה יותר ממושא תשוקה, או ילודה (בסרט אמנם אין לידה, אבל שיחה תמוהה במונחים של ימינו בין דנסן לטס על הנושא יש ויש), אלא גם הסיכוי לכך שתשקוט הארץ.

העדרותן של הנשים בחלקי הארי של הסרט מביאה, באופן טבעי, לדגש על סוגי הגבריות השונים. מערכת יחסים אחת, זו של מאט וצ'רי ואלאנס (ג'ון איירלנד), בולטת במיוחד כי היא כל כך ספוגת הומו-אירוטיות שאין שום יכולת לחשוב שלא מדובר במשהו מכוון, אפילו בעולם הפוריטני של סוף שנות ה-40 ועולם המערבונים.
מאט וצ'רי, הנציגים הצעירים של עולם הבקר בסרט, נפגשים די בתחילתו, והכימיה ביניהם בולטת מהרגע שהם מביטים זה בזה. בסצנה הבאה שלהם, והראשונה בהם הם מופיעים לבדם, יפנה צ'רי אל מאט ויצביע על חגורתו: "זה אקדח יפה," הוא אומר, "אפשר להעיף בו מבט?"
מאט לא חושב פעמיים, שולף את אקדחו ונותן לחברו החדש לבחון. "יש שני דברים יותר יפים מאקדח בעולם הזה," ממשיך צ'רי את רצף המשפטים שאם היה אומר אותם היום היה כנראה מקבל אחת לפנים, "אולר שוויצרי ואישה לא משנה מאיפה. ראית פעם אולר שוויצרי?"

זה מביא אותי לנושא אחר, שהוא מחוץ לפריים של "נהר אדום". שנת 1948 לא רק הייתה שנת העצמאות של מדינת ישראל, אלא גם הפריצה הגדולה של מונטגומרי קליפט, מהשחקנים היפים ביותר שאי פעם הונצחו על המסך.
קליפט קיבל מועמדות לאוסקר כבר על סרטו "החיפוש" (הסרט הזה של פרד זינמן זכה לסוג-של-רימייק צרפתי מאת מישל הזניוויציוס, שיוקרן השנה בפסטיבל קאן. התפקיד של קליפט יגולם על ידי… ברניס בז'ו) שיצא באותה שנה של "נהר אדום". ב-1951 היה מועמד על תפקידו ב"מקום בשמש" ושנתיים לאחר מכן שוב בזכות "מעתה ועד עולם". אבל חייו של קליפט, על אף מעמדו, היו רחוקים ממושלמים ולמעשה הוא נחשב לאחת הדמויות הטראגיות של של הוליווד. רדוף על ידי זהותו המינית, קליפט החל בהתדרדרות מהירה של אלכוהול וסמים. בשנת 1957, כאשר היה בן 37, הוא התרסק לתוך עץ בזמן שנהג ממסיבה אצל אליזבת טיילור (השמועות הן שהיא זו שהצילה אותו). בעקבות התאונה פניו הושחתו והוא עבר ניתוחים רבים. כשרון רב היה לו, אבל לא מעט מהפרסונה שלו נבנתה על מראהו המרשים, והקריירה שלו התדרדרה מאז. רגע של נחמה ניתן לו כאשר גילם את אחד מתפקידי המשנה כניצול שואה במותחן המשפטי "משפטי נירנברג" בשנת 1961, וזכה על כך במועמדותו הרביעית והאחרונה לאוסקר.
חמש שנים לאחר מכן, בגיל 45, הוא נמצא מת במיטתו מהתקף לב.
לאחרונה דווח כי סרט על חייו, בדגש על תקופת צילומי "מקום בשמש", יתחיל להצטלם. את קליפט יגלם מאט בומר (גיי מוצהר בעצמו, וכנראה שיהיה מועמד השנה לאמי על תפקידו בסרט הטלוויזיה "הלב הנורמלי"). עם זאת, בזמן הצפייה ב"נהר אדום" לא יכולתי לחשוב כמה קליפט הצעיר דומה לדייב פרנקו, אחיו הצעיר של ג'יימס, שהופיע ב"רחוב ג'אמפ 21" ו"שכנים".

וחזרה לסרט עצמו.
מה שהיה הכי מרתק בעיני, ויותר מעבודת הבימוי המרשימה של הוקס היה גם הדבר שבעיני הופך אותו לסרט מעולה, הוא תפיסת הגיבור של "נהר אדום", והמהפך שהסרט עושה לדמותו של דנסן מפרוטגוניסט לאנטגוניסט.
חלקו הראשון של הסרט שייך באופן מוחלט לתומאס דנסן בגילומו של ג'ון וויין, אחד השחקנים האהובים והמוכרים ביותר של הקולנוע האמריקאי מאז ומעולם. בתחילת הסרט דנסן יוצא לדרך עצמאית, מקריב את אהבתו לטובת הפרחת השממה, ונבנה כגיבור עשוי ללא חת, כזה שלעולם לא יסטה ממשימתו, בעל כושר מנהיגות מרשים, פיזיות גברית מאוד, ובטחון עצמי בצדקת דרכו.
עם זאת, לא רק שהסרט נוטש אותו במחצית ומעביר את המשקל לדמותו של מאט, אלא גם מתאר את הפיכתו של דנסן לדמות שלילית, וכל אפיוניו החיוביים מוגזמים והופכים למכשולים. הוא מסרב לראות את טעויותיו, לא מתייחס באנושיות לצוות שלו, ומתעקש על דרכו באופן שגורם לסובבים אותו – וגם לצופים – להפנות אליו את גבם. הסרט אז עובר להתרכז במאט, הדמות שמלכתחילה נאמר לנו עליה שליבה הרך יכשיל אותה בעתיד. אבל למרבה הפלא, דווקא מזגו הטוב והאוהב הוא זה שיהפוך אותו למנהיג אמיתי ויעניק לו את תהילתו ונצחונו.
המהפך שעובר דנסן החזירה אותי למה שהכי אהבתי ב"המבול" האחרון של דארן ארונופסקי, והדרך בה הופך נוח (ראסל קרואו) ממנהיג לפסיכופט. אני לא אהיה מופתע אם "נהר אדום" היה חלק מהסרטים אותם ארונופסקי יצק במודע  לתוך סרטו האחרון.
המבקר אנדרו סאריס אפילו הגדיל ואמר שהיחס בין דנסן (הדור הישן) ומאט (הדור הצעיר) חזה את תמורות ארצות הברית בימי מלחמת ויטנאם. אבל אני חושב שזו קצת הפרזה.
הטיפול בשתי הדמויות האלה, ושינוי הפוקוס החיובי מאחת למשנה, היא הדבר שהכי תפס אותי ב"נהר אדום", ומשהו שאני לא בטוח שהוא מובן מאליו בקולנוע האמריקאי מהשנים האלו.

אני קצת נדדתי מהסרט ברגעים בהם הוא סוטה מהטיפול בדינמיקה בין שתי הדמויות האלו, ובעיקר החלקים הקשורים לטס, שהיו בעיני דווקא החולייה החלשה בסרט. עם זאת, הסצנה האחרונה מחזירה חזרה את הסיפור למקורותיו, ומסיימת את הסרט בתחושת קתרזיס נהדרת ובחיוך גדול. זהו אכן אחד הסרטים הקלאסיים הגדולים שנעשו בהוליווד, ובית ספר לבימוי ולבניית דמויות.