״מארי מאושרת, מארי מאושרת״, סקירה

ביום שבת אחר הצהריים (3.5, 16:00) תתקיים במסגרת פסטיבל פרינט סקרין הקרנה בשיתוף הבלוג לסרט הנהדר "מארי מאושרת מארי מאושרת" (Mary is Happy, Mary is Happy). בואו לראות איתנו, בהנחה לקוראי סריטה, את סרטו השני של הבמאי התאילנדי יקיר הבלוג נאוופול תמרונגרטאנריט (אגדה עתיקה מספרת שאם אומרים את שמו שלוש פעמים מהר שום דבר לא קורה, מלבד הגאווה שבהישג) אחרי "36" שריגש והדהים אותנו לפני פחות משנה בפסטיבל ירושלים.

סרטו השני של מר תמרונגרטאנריט מדהים, ייחודי ומרגש לא פחות. דומה כי הבמאי הוא אנטי-תזה לכל מי שטוען כי הקולנוע לא מוסיף ומתפתח אמנתית וכי כשרונות חדשים ומסעירים לא צצים. הוא אחד מענקי הקולנוע הפועלים היום ואני אומר זאת על סמך שני סרטים בלבד. אין לי ספק כי די בשני סרטים אלו על מנת למקם אותו בפסגה של יוצרי הקולנוע בעולם, ואם זה עדיין לא קרה, זה יקרה בעתיד. בינתיים נותר לכם רק לטוס לחולון על מנת לצפות ביצירה השונה והשנונה שלו על גבי המסך הגדול. ואולי לקרוא את מעט המילים שיש לי לומר על סרטו החדש של תמרונגרטאנריט, ששונה מאוד מסרטו הקודם ומכל דבר אחר שראיתם, אבל באותה מידה, בתום הצפייה הוא מרגיש דומה מאוד, מוכר מאוד.

"36" סרטו הקודם של תמרונגרטאנריט (כן, אני עושה קופי-פיסט לשם שלו כל פעם) היה בעל קצב איטי ומהורהר – 36 שוטים קצרים, כל אחד מהם מתאר רגע בחיים בעזרת מבט המשלב רוך, ריחוק והבנה. סרט שמדגיש את הצורה שלו, אבל גם מנסה לא להתערב יותר מדי במציאות אותה הוא מייצג.

לעומת זאת, "מארי מאושרת, מארי מאושרת" מתחיל כהתקפה פרועה על החושים – קצב מהיר, אירועים אבסרודים, הומור מטורף, סיטואציות אשר נקטעות באמצע ועלילה שלוקח זמן רב לחבר את הקצוות שלה, אם כי הסרט יודע טוב מאוד איך הכל מתחבר. זהו כנראה סגנון ראוי לסרט המבוסס על הודעות טוויטר של נערה בשם מארי. הסרט הקודם שלו התאים את הקצב למבט על הזיכרונות שמותירים חותם באישיות, והסרט הנוכחי מתאים את הקצב שלו להגבלה לגבי מספר התווים בהם מותר להשתמש בכל ציוץ.

אבל יש גם היבט אחר לסרט – הוא לא סתם מבוסס על טוויטר, אלא על טוויטר של נערה. לכן ויותר מכל היבט של הקשר שלו לחיים בעידן האינטרנט, הסרט הזה הוא תיאור של נעורים באשר הם נעורים – פרועים, מביכים, לא הגיוניים ולצערי גם עצובים מאוד, כי כאלו הם החיים, בטח בגיל השביר הזה.

הציוצים של מארי, המהווים בסיס ליצירה, אינם דווקא תואמים את המוצג על הבד. חלק מהם מספקים אינפורמציה לגבי הפעולות שמארי מבצעת וחלק מהם הם חצי הרהורים פילוסופיים, תמימים אך פואטיים, לגבי משמעות החיים או דברים מן הסוג הזה, ובסגנון האופייני לנערה בגיל התיכון. דומה כי היחס של תמרונגרטאנריט לאותם ציוצים אינו מתנשא – הוא רואה בהם יופי ולכן הם זוכים למקום של כבוד ומוצגים על המסך כחלק מהסרט.

בו בזמן, הבמאי לא מרגיש בשום דרך או צורה צורך להיות נאמן לכווונה המקורית של הציוצים, או לבסס את הדמות בסרט הקרויה מארי על אותה מארי האמיתית אשר כתבה את ההודעות במקור. היחס שלו לציוצים נע בין המחשה ויזואלית של הנאמר בהם, להתעכבות על חלק לא קשור בטקסט המילולי והפיכתו לדבר אחר, ועד לדימויים העומדים בסתירה לכתוב.

עלילת הסרט עוקבת אחר מארי, תלמידה בשנה האחרונה בתיכון. יש לה חברה טובה בשם סורי והיא גם מאוהבת בגבר אשר היא פוגשת לפעמים בקיוסק הניצב על מסילת רכבת בדרך לבתי ספר. במהלך הסרט היא תעבור כמה חוויות מסעירות שגרתיות יותר או פחות, כגון נסיעה ספונטנית לפאריז או אירועים אחרים שאיני רוצה לחשוף בגלל היותם ספוילרים. כאמור, למרות שהדבר אולי נראה כך בדקות הפתיחה של הסרט, עלילת הסרט, אותה בדה הבמאי, מגובשת מאוד בסופו של דבר.

נושא מרכזי בסרט הוא היחס בין מילים למציאות. בין השם "מארי" המצביע על שמחה ובין הרגשות של הדמות בפועל. כדרכם של החיים, רוב הזמן הרגשות אשר חווה נערה מתבגרת לא חופפים את שמה של הגיבורה. כפי שהטוויטר עם כל מגבלותיו לא באמת מעביר את החוויות המדווחות בו אלא בזירוז, הסרט לא באמת מעביר את רוח הטקסט הכתוב. לכן, אין זה פלא כי הסרט מוצא זמן לערוך מחווה לגל החדש בכלל ולז'אן-לוק גודאר בפרט – שכן מדובר בבמאי אחר אשר בעבר יצר סרטים בעלי סגנון נמרץ ודן בקשר שבין טקסט למציאות.

במאי נוסף המוזכר בסרט הוא וונג קאר ווי, אשר רוחו שורה על הסרט בעיקר בנטייה של תמרונגרטאנריט לתיאור מדויק של אווירה ופיוט באופן עיצוב הפריים. אבל גם במקרה הזה, הסרט מודע להשפעה ובו זמנית מצדיע ופונה לדרך אחרת, כי תמרונגרטאנריט אולי מושפע מלא מעט יוצרים, אבל הוא גם צועד בבטחה בנתיב לא ידוע.

אבל טרם נגעתי בנקודה החשובה ביותר – צריך להתכונן לסרט מהסוג שירסק לכם את הלב. כי הסרט הזה עצוב עד ממש עצוב, תלוי בצופה. כמו ב"36" גם ״מארי מאושרת, מארי מאושרת״ הינה יצירה החוגגת את היופי שבחיים, אבל גם את האובדן של היופי הזה, או חלקים ממנו, ואת חוסר היכולת לגעת. מארי עוסקת בצילום ומחכה ל"שעת הקסם" לפני השקיעה, שעה בה התאורה לתמונה היא היפה ביותר. אך השעה הזו כמעט ואינה מגיעה בסרט. יש מעט מדי רגעי קסם במציאות. ויש גם מעט מדי סרטים כמו "מארי מאושרת, מארי מאושרת" אשר יוצרים תגובה כה מעורבת לצפייה בהם – מצד אחד עצב כבד, מצד אחר התפעלות מן החדווה שביצירה הקולנועית.