אלכס ואני: חלק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)

ושוב איתכם, ואיתכן, בסדרת הפוסטים "אלכס ואני". אלכס הוא הבמאי הספרדי אלכס דה לה איגלסיה, שהכרתי לראשונה בפסטיבל ירושלים של 2012 בזכות סרטו המטורלל עד כדי גאונות "בלדה טריסטה" (Balada Triste de Trompeta, או The Last Circus באנגלית). החיבור היה כה עמוק ומיידי עד כי החלטתי לצפות בכל סרטיו של הבמאי מראשית הקריירה שלו בשנות התשעים ועד היום, בתקווה להכריע בסוגיה שהטרידה אותי – האם נמצא הקולנוען האהוב עליי בכל הזמנים? כעת אנחנו מגיעים לציון דרך עם סרטו החמישי, ששופך אור מעט אחר על הסדרה כולה – מסתבר ש"בלדה" הוא לא הסרט הראשון של אלכס שראיתי (אפקט של תיפוף דרמטי! או שלא).

כלומר, זה לא ששיקרתי או משהו. באמת. פשוט כשראיתי במקרה את "הון משותף" (La Comunidad) בטלוויזיה, לא ייחסתי חשיבות לזהות הבמאי. זה היה עוד אחד מהסרטים ה"זרים" (מונח שלמדתי לסלוד ממנו מאז) שהוקרנו בהצלחה יחסית בישראל, ואני זוכר במעורפל צפייה מהנה ומשועשעת. לפני מספר שבועות, כאשר עופר העירני התריע בפניי שהקורבן הבא שלי בסדרת הפוסטים מוקרן בסינמטק תל אביב בשעת צהריים של יום שבת כלשהו, כמובן שהעדפתי את בית הקולנוע, ואת חברתו של עופר. מה גם שמדובר בסוג של סגירת מעגל – חשבתי שצפייה נוספת דווקא על המסך הגדול, שמחמיא לסרטיו של הגאון הספרדי אבל לא מהסיבות הברורות מאליהן, הייתה מתבקשת ואפילו הכרחית מבחינתי כדי לייצר אחידות. כלומר, זה היה כמו לצפות בסרט בפעם הראשונה, והרי כך חוויתי את כל סרטיו עד כה.

בסרטו החמישי באורך מלא, שנעשה שבע שנים בלבד מאז הפיצ'ר הראשון שלו והגיח לאוויר העולם בשנת 2000 הידועה לשמצה, לקח אלכס דל"א את כל המאפיינים ונושאי ההתעסקות שלו מסרטים קודמים ויצק אותם אל תוך שעתיים של טירוף מבעבע, בשפה קולנועית מושחזת מהרגיל. אני יודע שאני חוזר על מילים משדות השיגעון והטירוף לא מעט בהקשר של הספרדי, אבל הפעם לא הייתי לבד – שתי דודות עם שורשים ספרדיים/לטיניים, וגם שאריות מבטא שלא פענחתי, יצאו מעט לפניי מן האולם בסיום ההקרנה הסינמטקית. אחת אמרה לרעותה משהו בסגנון: "איזה סרט מטורף! פסיכי לגמרי", והשניה ענתה: "כן, אפילו יחסית אלינו!". תבורכו, שתי נשים מבוגרות שהולכות לראות קומדיות פשע שחורות בשבת בצהריים. תבורכו.

הסרט נפתח בצילום מרהיב ואגרסיבי בתנועתו של רחוב מדרידאי, וואן-שוט שקוטף אותנו מן האדמה ומשליך אותנו אל בניין המגורים הגדול שרק השקפנו עליו והתקרבנו לקראתו. משם, חתלתול מוביל אותנו אל לב ליבו של הסרט – דירת גג, גופה ואוצר. אחרי סיקוונס כותרות שהוא מחווה כמעט אלימה וחונקת מרוב אהבה להיצ'קוק, אנו מכירים את הדמות האודיסאית שתוביל את העלילה – חוליה (כרמן מאורה הנפלאה), מתווכת דירות בת 40 ומשהו שמזל אף פעם לא היה הצד החזק שלה. עוד יום חלש בעסקים וחוליה מתבוננת בדירה שזה עתה ניסתה למכור – וחומדת אותה לעצמה. כלומר, מעמידה פנים, הרי היא לא יכולה להרשות אותה לעצמה. הדירה באמת נהדרת, אבל משהו מוזר קורה בבניין הזה, ללא ידיעתה. היא מחליטה לעבור על הכללים ולשהות קצת בנכס להנאתה, אבל שרשרת אירועים תוביל אותה אל הסוד שמנסים להסתיר דיירי הבניין, קהילה מגובשת של פסיכופטיים תמימים למראה – המון המון כסף ששייך לאף אחד ואיש מבחוץ לא יודע עליו. כלומר, מלבד חוליה, שמחליטה שהגיעה הזמן להיות עשירה.

את פטיש הבלונדיניות השופעות המפורסם שלו לוקח אלכס לשלב הבא בסרט הזה. אם עד עכשיו הבלונדה הייתה מושא התשוקה של גיבורו או גיבוריו, הפעם היא הגיבורה עצמה. ואם פרדיטה מ"לרקוד עם השטן" הייתה אשה חזקה במובן הגברי של המילה (גם כשרוזי פרז משתמשת במיניות שלה בסרט, זה כדי לאנוס גבר), אז חוליה מתווכת הדירות היא הדמות הנשית החזקה באמת מבין חמשת סרטי הבמאי עד כה. דל"א לוקח שחקנית אופי מנוסה בסדר הגודל של מאורה, מהמוכרות שבשחקניות ספרד ואחת הקבועות של אלמודובר, ומלביש עליה פאה בלונדינית קצרה (אפרופו היצ'קוק) והמון המון אופי. קצת מצחקק וקל דעת, מעט חשדני ובעל תושיה, טיפה חמדני וכוחני. אופי, בקיצור.

חוליה מתחילה את הסרט כאשה אופטימית אך חסרת מזל, שנראית כמו פנטזיונרית חסרת תקנה במבט ראשון. מהסוג שהחלום הגדול ביותר שלהם הוא לזכות בלוטו, לא חלילה להגשים את עצמן. למרות גילה, או אולי דווקא בזכותו, היא הופכת למושא תשוקתם של כמה וכמה גברים בסרט, ואין זה דבר של מה בכך. כבר למדנו לקבל, וטוב שכך, נשים בשלות כפנטזיה רומנטית, אבל אבל יש סצנה אחת בסרט הזה שחורגת מן המקובל. אולם, חוליה אינה רק אובייקט מיני לגברים צעירים ממנה וכאשר המשברים מתחילים, הראשון שבהם הוא מאהב לוזר שמאיים לעזוב, מתגלה האופי האמיתי שלה. עד סוף הסרט היא תהפוך מחולמנית ללוחמנית, לאבירת ג'דיי של ממש, שמכניעה את אויביה הגברים לא בכוח הזרוע ולא בעזרת מיניותה, אלא בתושיה ובעזרת האני האמיתי שלה שמתגלה בשעת צרה.

אם כבר הזכרתי את "מלחמת הכוכבים", אציין שהבדיחות על סדרת המד"ב האלמותית בסרט הזה הרסו אותי מצחוק. כולל הסצנה שהזכרתי לעיל במרומז, בה אחד השכנים, חנון מתבגר וכנראה מפגר בשכלו בשם צ'רלי (אדוארדו אנטוניה) מנסה להשתמש ב"פורס" לסיפוק צרכיו. צ'רלי הוא כנראה האדם האחרון שהייתי חושב עליו כבן ברית עבור חוליה בגוב האריות אליו הכניסה את עצמה, וכמובן שגם האוייב האחד האמיתי ייוולד מתוך ההמון במהלך הסרט, יופרד וייוחד מתוך הקהילה שנתנה לסרט את שמו הספרדי ("הון משותף" הוא תרגום משמו האנגלי של הסרט "Common Wealth"). זה קורה כמו שאלכס אוהב, כמו ב"אקשן מוטנטי", שם הייתה הפעם הראשונה שהשתמש בטריק הזה של עיצוב חבורה מגובשת ואז ביקוע לגורמים והפיכת אחד מהם למיוחד. ב"הון משותף" קל יותר לנחש מי מנהיגה הלכה למעשה את דיירי הבניין, אבל לא את רמת חוסר השפיות שלה.

מבחינת ז'אנרים, דל"א מלהטט ומפלרטט עם כמה וכמה סוגות קולנועיות ומחליף ביניהן במיומנות רבה, וכרגיל נעזר במלאכת כתיבת התסריט בשותפו הקבוע חורחה גריקאצ'בריה. רגעי ההומור שחורים משחור או גרוטסקיים להחריד, מה שמוביל בטבעיות לקטעים של אימה טהורה ומשם קצרה הדרך לסצנות מתח מצמררות וכמה מקבצים אלימים בצורה שלא לגמרי היה לי נוח לראות, אבל אלכס יצא מהם לא רק בשלום אלא כמו גדול בסופו של דבר. בכל הקשור לרפרנסים, מלבד אלה שהזכרתי גם רוחו של פולנסקי קופצת לביקור, כמצופה מסרט על אשה ודירה, ואפילו פאוור ריינג'ר אחד.

כאמור, זהו כנראה הסרט המוכר ביותר לצופה הישראלי מבין כל יצירותיו של הבמאי, והוא עשה חייל גם בעולם במונחים של הקריירה של דל"א. במולדתו, זכה הסרט בשלושה פרסי "גויה", המקבילה הספרדית לאוסקרים, כאשר המוצדק מביניהם היה זה שניתן לכרמן מאורה על תפקידה, שמצטרף לפרס דומה בו זכתה בפסטיבל סן סבסטיאן. שני פרסי גויה נוספים הלכו למחלקת האפקטים וכן אל שחקן המשנה אמיליו גוטיירז קאבה, כנראה בזכות סצנת העימות המבעיתה שלו עם הגיבורה, המהווה את אחד משיאי חציית הקווים האדומים והדלקת הנורות האדומות של הסרט. אבל אל דאגה – הקליימקס האמיתי יתרחש, כמצופה מן היוצר, על גג של בניין גבוה. ולא סתם גג, אלא הגג עטור הפסלים של "בנק בילבאו" במדריד, וכאן כבר אפשר לדבר על סימבוליזם ועל משמעות היצירה.

לא זאת בלבד שאלכס דה לה איגלסיה בחר למקם את שיאו של סרט העוסק בהשלכותיה של תאוות בצע על גגו של אחד הבנקים האיקוניים של ספרד בכלל ומדריד בפרט, הסיפור מאחורי הבניין מוסיף עוד נדבך. בשנה שלפני יצירת הסרט, כלומר ב-1999, הוכרז המקום כמבנה בעל "אינטרסים חברתיים". בספרד קיים מאז אמצע שנות השמונים חוק המגן על כל דבר, ממבנים ועד יצירות אמנות, בתנאי שהם מעוגנים תחת המונח "Bien de Interés Cultural" כלומר כטובים כנכסים לאינטרס החברתי או הציבורי. לוחמת שוורים, למשל, היא חלק מהמסורת של ספרד ולכן מעוגנת בחוק כבלתי מחיקה. כך גם הבניין הזה, בניין הבנק של בילבאו, המשומר באצטלה של טובת הציבור.

אני אולי לא מספיק בקיא במסורת הספרדית, אבל מהצד זה די זועק לשמיים – אלכס דה לה איגלסיה הלך ועשה סרט על אנשים שרוצחים אחד את השני בשביל כסף ומיקם את הקליימקס שלו בנקודה הגבוהה ביותר של בנק "לטובת הציבור". יכול להיות שאני טועה ומטעה כאן, אבל כולנו יודעים שטובת הציבור זה הדבר האחרון שמעניין בנק, כל בנק, ושתחרות, בריאה או חולנית, עומדת בבסיסה של השיטה הקפיטליסטית. האם הקהילה בסרט, המייצגת את הציבור במציאות, באמת שמרה על הכסף מכל משמר לטובת הכלל, או שמתחת לפני השטח נחרשו תלמים של מזימות להשתלטות על יחיד על הרכוש? בעצם, האם ייתכן שמי מן הפרטים לא חלם על השלל כולו? והאם בואה של חוליה, הנטע הזר, שינה לגמרי את התהליך שעברו דיירי הבניין, או אולי האיץ אותו וחשף את פרצופם האמיתי כפי שהוא עשה לה?

כך או אחרת, לעם הספרדי יש בעיות שאלכס בעצמו נהנה לחשוף, או לפחות לדון ולדוש בהן באמצעים קולנועיים של בי-מוביז קלאסיים. הכל בהגזמות פרועות והשאלות מקולנוע של אחרים, אבל תוך שמירה על סגנון ייחודי לו ותימות שחוזרות שוב ושוב בסרטיו בין אם בווריאציות המבליטות ומזכירות את הצורות הקודמות שהופיעו בסרטיו האחרים, או יותר במרומז, בקווים דקיקים ששמורים לחסידיו. ככל שנוקף הזמן, אני שמח יותר ויותר שבחרתי להיות אחד מהם.

לסיום, במקום הקישור הקבוע לפרקים הקודמים בסדרה, הנה ניסיון לדרג את חמשת סרטיו הראשונים של אלכס דה לה איגלסיה לפי מידת חיבתי אליהם:
1. יום הבהמה
2. הון משותף
3. אקשן מוטנטי
4. מתים מצחוק
5. פרדיטה דורנגו

נתראה בפרק הבא, מתי שזה לא יהיה, עם סרטו השישי באורך מלא – "800 כדורים" (800 Balas), הגרסה של הבמאי לז'אנר המערבון. או לפחות כך הבטיחו לי.