לקראת "רכבת הקרח": מדריך להכרת הקולנוע של הבמאי בונג ג'ון-הו

סוף השבוע הקרוב יסמן היסטוריה קטנה אך משמחת בעולם ההפצה הישראלי – קולנוע לב יקרין באופן מסחרי, לראשונה בישראל, סרט של הבמאי הדרום-קוריאני בונג ג'ון-הו. מדובר אמנם בהפקה דוברת אנגלית, בהשתתפות כוכבים אמריקאיים, אבל היסטוריה זו היסטוריה. את הסרט, "רכבת הקרח" (Snowpiercer) אפשר לראות כבר הערב בטרום בכורה (כולל הנחה מתנת הבלוג ופסטיבל אוטופיה) ופבלו שלנו אף הספיק לחוות עליו דעה כאשר תפס אותו בקוריאה. אני מקווה להצטרף למקהלה כבר בסופש, אבל ההתרגשות שלי לקראת הסרט הזה הגיעה לרמות מגוחכות ממש. בכל זאת, מדובר בסרט חדש של בונג אחרי 4-5 מאז סרטו הקודם (תלוי מי סופר) ולעניות דעתי הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר שפועלים כיום בקולנוע העולמי, אם לא המרתק שבהם. כל זה בהנחה שלא תסכימו איתי שמדובר בגאון קולנועי, שהרי מעניין וחדשני הוא בוודאי כן.

אז היות והקהל בישראל לא ממש נחשף מסחרית לסרטיו של "דיירקטור בונג" (כך קוראים לו הקוריאנים), חשבתי שיהיה נחמד גם לספר על ההיכרות שלי עם הקולנוע שלו וגם לערוך מעין סקירה לא מפורטת מדי של הקריירה שלו דרך תחנות משמעותיות, קרי, הסרטים הארוכים שביים. כפי שכבר עשינו פה לא פעם בסריטה, עם במאים דוגמת פאולו סורנטינו, מיכאלאנג'לו אנטוניוני, אנדריי טרקובסקי ועוד. בעיניי בונג הוא קולנוען שקל וכיף להכיר לא רק משום שאפשר להשלים את כל הפילמוגרפיה שלו בסופש אחד, אלא בעיקר בשל העובדה שרוב סרטיו מתכתבים זה עם בכל מיני דרכים וצורות והצלילה לעולם התעתועים והכאוס שלו הופכת לחוויה אחרת ברגע שכבר דרכה כף רגליכם או רגליכן בממלכת הצללים שלו. הצטיידו בכל האהבה שלכם ושלכן לקולנוע דרום-קוריאני – ומתחילים.

כלבים נובחים אינם נושכים
Barking Dogs Never Bite
2000

בשנה הראשונה למאה הנוכחית, ערך עולם הקולנוע היכרות עם קול חדש. בונג אמנם ביים לפני כן סרטים קצרים, והיה שותף לכתיבת שני תסריטים לפיצ'רים שלא הוא ביים (כפי שהוא ימשיך לעשות גם מאוחר יותר) – אבל היה סרט הביכורים שלו באורך מלא שהקנה לו לראשונה תשומת לב בינלאומית. כולל זכייה בפרס העריכה בפסטיבל "סלאמדאנס" ומועמדות לפרס הראשי. את הצפייה בסרט השלמתי עבור פוסט זה, ואני חייב להגיד שבתור כרטיס ביקור של במאי צעיר מדובר בחתיכת ג'וקר מופרע ולא קל לעיכול.

את הסרט אנחנו מתחילים כאילו בחיק הטבע, עם צמרות עצים שנשקפות אל הגיבור. אגב, פתיחה דומה תחזור בלפחות שני סרטים נוספים של הבמאי, אבל נגיע לכך בהמשך. אגב נוסף, אני מאוד אשתדל לא לספיילר אף אחד מן הסרטים, שרובם ככולם בנויים על טוויסטיםמסוגים שונים, אבל בואו נגיד שזה לא סרט לאוהבי חיות. כמה וכמה כלבלבים מוצאים את מותם במהלך הסרט, ובדרכים אכזריות. את מי שרק קריאת המשפט הזה עשתה לו או לה רע, אני מזמין לדלג לסרט הבא. לאלה שנשארו, אספר שהעצים מהפתיחה הופכים בין רגע לג'ונגל העירוני, פורשים בפנינו את מקום ההתרחשות המרכזי – בניין מגורים עצום מידות, מעין שיכון מגודל אם לנסות ולהמשיל לנוף הישראלי.

לגיבור הסרט יש בעיה עם אחד הכלבים בבניין שנובח בטירוף, והוא מחליט לסגור אותו במרתף לאחר שלא הצליח להביא את עצמו לפגוע ביצור הפרוותי והקטן. אבל יש בסרט מי שפחות חומל על כלבלבים, ועד מהרה מודעות על חיות מחמד נעדרות ממלאות את שכונת המגורים. הדבר מושך את תשומת ליבה של הדמות הנשית הראשית בסרט (לא אנסה לבלבל עם שמות קוריאניים של שחקנים או דמויות בשלב זה, כשיגיע מישהו חשוב אודיע), שחולמת למצוא את מי שאחראי להיעלמות הכלבים ולהופיע בטלוויזיה כגיבורת השכונה.

"כלבים נובחים אינם נושכים", שאת שמו בקוריאנית ניתן בכלל לתרגם בכלל בתור "הכלב מפלנדריה" או "הכלב הפלנדרי", מכין את הקרקע לכמה וכמה יסודות שעליהן מושתת הקולנוע של בונג. ראשית, זוהי קומדיה שחורה משחור, ואני בהחלט ממליץ לצפות בסרט כקומדיה ולא כשום דבר אחר. יש שם רגעים של אכזריות אנושית מוגזמת שלא יכולים להתפרש בשום דרך אחרת, כמו למשל היחס של אשתו ההרה של הגיבור לבעלה, הוויכוחים הקטנוניים שלהם על מידות וכמויות של דברים לאורך הסרט וכמובן החלום הקצת פתטי של הגיבורה. עם זאת, הסרט נטוע עמוק בעולם סרטי ה-B, טריטוריה שבונג שב ומסייר לאורך כל הקריירה שלו. יש כאן כמה התפרעויות שכנראה מאפיינת יוצר בסרט ראשון, חלקן חורקות מעט, אבל מאפשרות לו גם להתל בצופים באופנים שקולנוע אמריקאי, למשל, לא היה מרשה לעצמו בלי להסתכן בהפיכתו לבי-מובי מובהק.

עוד אלמנט שהחל לנבוט כאן והפך לסימן היכר של הבמאי הוא רוחב היריעה. הסרט מתפרש על פני 110 דקות, וזהו הקצר שמבין הפיצ'רים של הבמאי, שתמיד שוהה סביב השעתיים משום שהוא זקוק לזמן כדי להשיג את הדברים החשובים לו – לבלבל את הצופה כך שלא יידע מי הטובים ומי הרעים, ולהגיע למצב שבו הקהל יסכים לקבל סיפור שלא מסתיים בדרך הקונבנציונלית, לקבל עולם שבו הטובים לא תמיד מנצחים, האשמים לא תמיד מתגלים, וחפים מפשע נופלים חזק דווקא על חטאיהם של אחרים. מה שמעביר אותנו נהדר לסרט הבא.

זכרונות מרצח
Memories of Murder
2003

ישנה הסכמה די גורפת, למיטב ידיעתי, שזו יצירת המופת האמיתית של בונג. לא רק שהוא לא שמע על "משבר הסרט השני", עבור רבים מחובבי וחובבות הקולנוע בעולם זהו הסרט הראשון של הבמאי (קצת כמו ש"ביקור התזמורת" נחשב בטעות לראשון של ערן קולירין). או לפחות זה הסרט שהכיר להם אותו, אי אז לפני עשור, כאשר מרח לצופים והצופות את המוח על קיר האולם וחזר הביתה עם פרסים מפסטיבלים כמו סן סבסטיאן. אספר בקצרה שבתקופת עבודתי בסניף האוזן השלישית בירושלים (זכרונו לברכה) היה לי לקוח קבוע שטען כי כבר ראה הכל, אבל ביקש שאמליץ לו בכל מקרה. ניסיתי את כל הטריקים האפשריים, אבל או שהוא באמת ראה כבר, או שלא אהב. יום אחד, קצת מתוך ייאוש, המלצתי לו על בונג. "זה במאי שמפלרטט עם בי מוביז אמריקאיים, כמו יתר הקוריאנים, אבל יש בו משהו דפוק באמת" הייתה ההקדמה שלי פחות או יותר. הוא לקח, סקפטי כהרגלו, אבל כשחזר – אורו פניו. הוא ראה בבונג את מה שאני רואה בו – במאי שמנסה לחדש מבלי להתעלם ממסורות קולנעיות של הז'אנרים ה"נמוכים", אלא דווקא לשאוב מהם את היתרונות. בזכות הסרט הזה לא רק שהאוזן הרוויחה מחדש לקוח מיואש, אלא אני הרווחתי חבר. ועכשיו לסרט.

"זכרונות מרצח" (התרגום הפעם פיקס לטענת האתרים שבדקתי בהם) הוא סאגה משטרתית של בלשים בעקבות רוצח/אנס סדרתי, כאשר המשטרה נמצאת כל הזמן צעד אחד מאחורי הפושע המסתורי. העלילה מתרחשת ב-1986 ומונעת בתחילה בידי שני בלשים לא מבריקים ממחוז קטן בו מתגלות שתי גופות של בחורות צעירות, קשורות וחנוקות בעזרת התחתונים והגרביונים של עצמן, אחרי שחוללו ואז ננטשו באיזה שדה (עימו אנחנו פותחים את הסרט, כהמשך תמטי למוטיב החיה שבאדם מסרטו הקודם). שיטת החקירה המועדפת על שני הבלשים היא לכידת חשוד אקראי ופיצוח הפרצוף שלו במכות עד שהוא מודה באשמה. גם אם מדובר בנער מפגר בשכלו שגם ככה היה מודה בכל. אל המחוז מגיע בלש אלגנטי מסיאול, בירת קוריאה, כדי להוסיף קצת שכל לשרירים, והשלושה מוצאים קצה חוט, בזמן שהעניינים בינם לבין עצמם מתחממים עד רתיחה והכפר הופך לשדה קטל משום שהמטורף יוצא לפעולה בכל לילה גשום – ויש לא מעט כאלה.

אני בטוח שראיתם כבר מיליון סרטי רוצחים סדרתיים נגד שוטרים, כפי שאני בטוח שמעולם לא ראיתם דבר כמו "זכרונות מרצח" (טוב, יש לפחות סרט אחד שאני מכיר שהלך על אותו מהלך עלילתי ואותו הטוויסט, אבל זה ספויילר לשניהם). יש בו כמה מסצנות המתח האפקטיביות והמבהילות עד צמרמורת שראיתי, לצד רגעי WTF כל-כך כבירים, שבחיים לא הייתם רואים בשום מקום אחר היונק מאותה מסורת כמו "זכרונות מרצח". בסרטו הראשון הראה בונג שאפשר לחמוק מעונש אם רק תפיל זאת על מישהו אחר, ובסרטו השני הוא מראה כיצד גם שוטרים הם בסך הכל בני אדם שעושים את העבודה שלהם, וממהרים הביתה. ויכול להיות שהם לא כל-כך מצטיינים בעבודה שלהם, כמו הרבה אנשים אחרים, ובגלל חשיבותה מתקבלת טרגדיה. יכול גם להיות שתיק מסויים מכלה את כל זמנם ומרצם וזולג פנימה אל חייהם האישיים, מכרסם בנשמתם עד כאב.

היה ניתן לחשוב שבסרט בו מפקד המשטרה הוא חסר עמוד שדרה שרק מפחד מהתקשורת ושני הבלשים המקומיים חכמים בערך כמו זוג נעלי ספורט ורק מחפשים על מי להפיל את התיק, יהיה זה הבלש הסיאולי שיציל את המצב. אבל גם כאן לבונג יש הפתעה עבור הצופים, קצת כמו הדרך שבה הוא מכניס את הבלש הזה לעלילה. כן, התפרצויות האלימות הקוריאניות המפורסמות מגיעות לשיאים בסרט הזה, דווקא בגלל היותו ריאליסטי באופן יחסי וחסר רגעי gore אמיתיים. האלימות כל הזמן נוכחת, אורבת, גם כשהיא לא על המסך, מה שהופך את הרגעים המצחיקים לקורעים ואת הברוטאליים לגראפיים – שניהם פורקים מתח שנצבר.

הבטחתי לדבר על משחק, וזוהי נקודה טובה. הסרט הזה הוא שיתוף הפעולה הראשון של הבמאי עם סונג קאנג-הו, המגלם את הבלש פארק, שהפך להיות גם אחד הפרצופים המזוהים ביותר עם הקולנוע הקוריאני (ואני מודע לפרדוקסליות של אמירה זו בעיניו של ישראלי או בעיניה של ישראלית). בהמשך הוא יופיע גם ב"יומן אנטרקטי" (Antarctic Journal) שבונג כתב אך לא ביים, בסרטו הבא של הבמאי שמיד נגיע אליו ויש לו גם תפקיד ב"רכבת הקרח" שאני סקרן לקראתו. סונג שיחק אצל כל הגדולים במולדתו, מ"הטוב, הרע והמוזר" (The Good, the Bad, the Weird) של קים ג'י-וון ועד "צמא" (Thirst) של פארק צ'אן-ווק. עבורי יש בו משהו שמתאים ומייצג דווקא את הקולנוע של בונג יותר משל עמיתיו, משום שיש בו משהו שבין כוכבות קולנוע קלאסית לבין חן עממי מקסים. אצל בונג הוא בדרך כלל השמנמן הבטלן שמלא בכוונות טובות אבל אישיותו מכשילה אותו ממש כמו שכלו, ויש בכך משהו שובה לב בעיניי. במיוחד אם שמים מולו מקצוען קר כקרח כמו ב"זכרונות מרצח", שנדמה לי כי הגיע הזמן לשוב לדבר עליו.

עניין נוסף של התפתחותו של בונג כקולנוען ניתן לראות בסגנון ובאסתטיקה של הסרט הזה. אם ב"כלבים" למחזר שוטים היה יכול להיות רק תירוץ לדלות התקציב של ההפקה, ב"זכרונות" העניין הופך לאמירה ולחותם אישי. בונג רוצה לתעתע בצופיו, והוא יודע איך הזיכרון האנושי עובד. הוא יודע שאם יצלם בדיוק את אותו שוט אך עם התרחשות עלילתית אחרת, משהו במוח שלנו יגלוש למחוזות הדז'ה וו. ובסרט שחצי ממנו עוסק בנחקרים המנסים להיזכר מה הייתה השאלה אחרי שבעטו להם בפנים וגם ברוצח פסיכוטי שמחקה ומשכלל את שיטות ההרג שלו לכדי דפוס שהוא סוג של סימן היכר – כל המשחק של במאי עם המוח של צופיו הופך לחוויה יוצאת דופן. אבל לבונג יש עוד טכניקות ללכוד את תשומת ליבם, כפי שהוכיח בסרטו הבא.

המארח
The Host
2006

כל רומן צריך להתחיל איפשהו, ומערכת היחסים שלי עם הקולנוע של בונג ג'ון הו החלה בפסטיבל ירושלים של 2007. היה זה פסטיבל ירושלים הראשון שביקרתי בו, ודגמתי מתוכו רק יום אחד – את יום שבת האחרון. שלושה סרטים ראיתי באותו יום. השניים האחרים היו "אני קיבורגית ואין לי בעיה עם זה" (I'm a Cyborg, But That's OK) של פארק צ'אן-ווק ו"הדייט שתקע אותי" (Knocked Up) של ג'אד אפטאו. שניהם היו אחלה, כל אחד בדרכו, אבל אף אחד מהם לא היה האהבה ממבט ראשון שחשתי אל "המארח", או "המפלצת" כפי שקראו לו בקוריאנית (זה קצת מעפן שבישראל מתרגמים תמיד משמו של הסרט באנגלית, לפעמים העיוותים מתחילים כבר שם). לא זאת בלבד שהסרט הטיס אותי חזרה לילדות, ספציפית אל התחושה בזמן הצפייה ב"פארק היורה" (Jurassic Park) הראשון, אלא שהוא הפך מיידית לסרט המפלצות האהוב עליי בכל הזמנים. מאז ועד היום. אני זוכר כל פרט ופרט מהקרנת הצהריים הזו, החל מהתרגום שהוקרן מתחת למסך באולם 1 של סינמטק ירושלים המחודש, המשך ברגע בו הגשתי טישו לבחורה המתייפחת לימיני וכלה בסצנה בה הבנתי שאת החוויה הזו אזכור לנצח, בה הבנתי שאני חוזה באמן בפעולה.

"המארח" מתחיל באופן אחר משאר סרטיו של בונג. את הטבע הפראי מחליפות עשרות/מאות צנצנות של חומר לא מזוהה, שמדען שופך לכיור של מעבדה כלשהי. במעין טייק-אוף על עלילת גודזילה, אנו עוקבים יצור קטנטן דמוי ראשן או התחלה של צפרדע, אשר שוחה במים המזוהמים ולימים יגדל להיות המפלצת מטילת האימה שגיבורי הסרט נאלצים להתמודד עימה. ביניהם נמנים ילדה קטנה ואמיצה שנלקחת בשבי על ידי היצור (שכונה בחיבה על ידי הבמאי והצוות "סטיב בושמי" ולפי השמועות גם עוצב בהשראתו), גורמים אמריקאיים שלוקחים אחריות על השפכים ורוצים למגר את האיום וגם משפחת פארק הנורמטיבית (אמרתי שזה שם פופולרי) שהופכת לגיבורה האמיתית של הסרט, ושאת הנדבך המרכזי בה מגלם סונג קאנג-הו מיודעינו, שמשלים את הטרנספורמציה שהחלה מהסרט הקודם – מטמבל לגיבור.

הסרט הזה הוא תצוגת יכולת פנומלית של במאי משתי סיבות, שתיהן קשורות למפלצת. הראשונה היא שכל מהלך ומהלך הקשור ביצור מטיל האימה הונדס וחושב מראש, שכן הסרט הצטלם ללא שום רמז למפלץ ואז נשלח לארה"ב אל חברה שיצרה אותו מאפס בכל פריים בו הופיע, ובדרך הפכה את תקציב הסרט ליקר פי 4 בערך (אגב, לא יכולתי שלא לחשוב על סצנת מפתח ב"זכרונות מרצח" בהן דגימה שזקוקה לפענוח נשלחת לארה"ב כי"בקוריאה אין הטכנולוגיה הדרושה", ואלה צירופי המקרים הקטנים שמענגים את מעריצי בונג שאותם הזכרתי בראשית הפוסט, לפני מאה או שתיים). המפלצת, אגב, היא אחת המוצלחות בעיניי בשנים האחרונות בקולנוע, משום שהיא משלבת בין רצחניות של כריש לחמידות של כלבלב קופצני, אבל בכלל נראית כמו הכלאה בין צפרדע, דינוזאור ופרח טורף.

והמפלצת, כאמור, היא גם הסיבה השנייה שבונג יוצא גאון בעיניי בסרט הזה – אין חוק של ז'אנר סרטי המפלצות שהוא לא שובר בסרט הזה בעורמה, רק כדי להגדיר אותו מחדש, תוך שהוא עדיין מצליח להישאר בתבנית המוכרת והאהובה. איכשהו. חשיפת המפלצת בקליימקס של הסרט בלבד? תשכחו מזה. בונג בוחר את הרגע האגבי והמוקדם ביותר שניתן להעלות על הדעת בו אנחנו יכולים להתפעל מ"סטיב בושמי" במלוא הדרו. וחכו עד שתראו את מאורת החיה, את השואודאון ועוד כל מיני הפתעות קטנות.

האגביות הזו, יחד עם ההתכתבות המודעת והבוחנת את עצמה שכבר הזכרתי לעיל עם סרטים מבדרים וז'אנרים שנחשבים לנחותים, מעניקים לסרטים של בונג מימד נוסף שהופך אותם למהנים יותר ולכן לזכירים יותר בעיניי. יכול להיות שיותר רגעים "רציניים" או "חשובים" היו מבליטים את המסרים האקולוגיים והספק אנטי-אמריקאיים של הסרט והופכים את כל הדיונים על "רגע, מה הוא ניסה להגיד בעצם?" לרלוונטיים יותר (הסרט מכיל עלילת משנה שלמה על מגפה שקושרים אותה עם המפלצת ואשר גורמת לכל המדינה להסתובב עם מסכות כמו בימי התפרצות הסארס במזרח). אולם, זה לא מה שהפך אותו לסרט הנצפה ביותר בהיסטוריה של קוריאה (שיא שנשבר מאז, אבל החזיק שנים) מבחינת מכירת כרטיסים. הסיבה שהוא היה שובר קופות היא ש"המארח" הוא פשוט כיף גדול ומופרז, שכאילו צמח באיזו שלולית רדיואקטיבית שהתפיחה אותו למימדים עצומים ממש. הוא ההוכחה שאם יש לך מה להגיד כקולנוען עדיף לעשות זאת באופן העקיף ביותר ובזמן שאתה מבדר כהוגן את הקהל שלא קנה כרטיסים להרצאה בהכרח, והוא עדיין האהוב עליי מבין סרטיו של הבמאי. אולי זה כי הוא הראשון שלי. אבל יש לו מתחרה אחד מפתיע.

טוקיו רועדת, מתוך "טוקיו!"
"!Tokyo Shaking Segment from "Tokyo
2008

הזכרתי מקודם במשפט את הקצרים של בונג, אז אולי זה מקום טוב לעשות הפסקה מפיצ'רים ולכתוב קצת על אחד המעולים שבהם. בשנת 2008 קובצו יחדיו שלושה במאים ליצירת טריפטיך קולנועי בשם "טוקיו!" (!Tokyo), שיורכב משלושה סרטים קצרים סביב הנושא המשותף של בירת יפן העכשווית. ההפקה הצרפתית בחרה בשניים מבני ארצה, מישל גונדרי ולאוס קראקס, וגם בבונג ג'ון-הו. גונדרי יצר סרט יפה ונוגה על זוג צעיר שמתנחל בבית של ידידה עד אשר ימצא דירה, קראקס השתולל ויצר את הדמות של Merde העולה מן הביוב וזורע אימה בעיר משל היה גודזילה (וחזר להופעה משמחת גם כסגמנט ב"מנועים קדושים" של הבמאי) ובונג השובב עשה יצירת מופת קטנה ומהודקת.

"טוקיו רועדת", עבודתו הראשונה של המאסטר מחוץ למולדתו, מספרת על אגרופוב המסתגר בביתו כבר 10 שנים בלי שום רצון לקשר עם העולם החיצון. ביתו הוא מבצר מאורגן ומסודר למשעי, שגרתו היא ההגדרה של סרט נע ושום דבר לא יכול להשתבש בחיים שברא לעצמו ואשר בתוכם אנו שוקעים אט אט. שום דבר מלבד הרגע האחד הזה בו כל מה שבנה ייחרב, בזכות/בגלל שליחת פיצה עם כפתורי הפעלה מקועקעים על העור.

סליחה על האניגמטיות והטיזריות בתקציר, פשוט באמת שבא לי לחשוף רק את המוזרות המופלאה של הסרט הזה אבל לא את סודותיו. אומר רק שהאופן בו הבמאי כופה על הצופה את הפחד של הגיבור מן החוץ הוא מלחיץ לא רק משום שזה מה שסרט אמור לעשות, אלא גם מעצם ההישג הקולנועי – הסרט הזה הוא התקף אגרופוביה בחלקו הראשון. אציין גם שהאופן בו הדברים בסרט הזה נסדקים ומתפרקים, אחרי שנבנו במלאכת מחשבת של יעילות וניצול זמן לפני כן (של הבמאי והגיבור כאחד), גרמו לי להתרגשות והתכווצויות בלב כפי שאף סרט באורך מלא של בונג לא גרם לי. הלוואי שייקח את היכולות האלה שלו לרגש בדרמה פשוטה ואמצעים מינימליים גם אל סרטיו הבאים. היי, רגע, יכול להיות שהוא שמע את משאלתי?

אמא
Mother
2009

נכון לכתיבת שורות אלה, זהו הסרט האחרון של בונג לפני היציאה למחוזות אחרים, כלומר חזרתו לקולנוע הקוריאני. שלא במפתיע, זוהי גם סוג של חזרה לשני הסרטים הראשונים שלו, בכמה דרכים. הסרט נפתח באותו שדה שיבולים שמזכיר את "זכרונות מרצח", אבל ברגע קומי ומצחיק מרוב שהוא לא ברור שהיה יכול להיות בקלות חלק מ"כלבים נובחים אינם נושכים". הוא גם מציג לנו את דמות האם שעל שמה קרוי הסרט (קים הייה-ג'ה), באופן שקשה להסיק ממנו משהו על הדמות בתור שוט פתיחה, אבל מתבהר בסיום ועוד איך.

אם "זכרונות מרצח" עסק בתעלומה שמשגעת עיירה קטנה אבל הציג זאת מהצד של השוטרים שחייהם נהרסים, "אמא" תופס שוב את הצד הנאשמים. ולא סתם – פעם נוספת זהו נער הלוקה בשכלו שחוטף את המכות מהשוטרים, בתקווה שיודה ברצח של תלמידת תיכון שזיעזע את המקום. אלא שהפעם יש לו אמא מגוננת, שלא תבחל בשום אמצעים כדי להוכיח את חפותו של בנה המסכן. היא אמנם לא יודעת טאקוונדו, אבל מבינה בצמחי מרפא, בקיאה באקופונקטורה והינה ידועה בחביבותה ונעימות הליכותיה.

למקרה שהשורה הקודמת לא הסגירה זאת, הסרט מתחיל כקומדיה לכל דבר, עם נטייה לביזארי והאלים, כדרכו של הבמאי. אבל מהרגע שהרצח וחקירתו נכנסים לתמונה, ההומור מפנה את מקומו כמעט לגמרי לטובת כמה מהרגעים החולניים והקודרים ביותר בקולנוע של בונג, לפחות לדעתי. יש כמה סצנות מהפכות קרביים בסרט הזה, מבחינה רעיונית דווקא, וחרף העובדה שלא רואים כמעט כלום בכל הקשור לדם וגועל נפש. הכיווץ בסרעפת נובע מתפיסת העולם של הסרט, שהולכת רחוק יותר מכל מקום אליו הגיעו סרטיו הקודמים. עזבו אשמים שמסתובבים חופשי ("כלבים נובחים אינם נושכים"), תשכחו מתפירת תיקים במשטרה ("זכרונות מרצח") ושימו בצד אשמה גדולה יותר מצד גופים בסדר גודל של ממשלה או מדינה שלמה ("המארח"). מה אנחנו בכלל יודעים על אשמה של חשוד בפשע מסויים? מה אם הוא בעצמו לא זוכר נכון מה קרה ומה לא קרה? מה אנחנו יודעים על אהובינו? על עצמנו? האם עניין בסיסי כמו אהבת אם הוא לא משהו שגם יש לערער עליו? לפקפק בו למרות הנטייה הטבעית?

בונג חופר בסרט הזה עמוק בתוך הטאבואים והמסקנות המובנות מאליהן של החברה, והוא עושה זאת בכלים שלמד להתמחות בהם בסרטיו עד כה – הבאת הצופים למצב שהם ניזונים מכף ידו ממש, כולל התעתועים הקבועים של שוטים חוזרים ומבנים מעגליים ומשיקים של עלילות, וגם יצירת אווירת מתח שמהרגע שהוא מסמן לה נכנסת פנימה ומשתלטת על הסרט והצופה ללא רחם. מבחינה קולנועית זהו הסרט המשוכלל ביותר בקריירה של הבמאי עד כה, כך שכולי תקווה שעם תקציבים אמריקאיים הוא יצליח להעלות עוד מדרגה ולהפגין את השליטה שלו בצדדים החזותיים של המדיום הקולנועי לפחות כפי שהוא עושה בזה הספרותי.

או בקיצור, איך יהיה "רכבת הקרח"? האם הקולנוע הייחודי של בונג יעבוד גם עם שחקנים ושחקניות דוברי אנגלית, או שחלק מהקסם והמסתורין היו בשפה הקוריאנית ובדרכיה ומנהגיה המוזרים מעט של המדינה הזו עבור הצופה המערבי? חזרו אלינו כדי לגלות בסוף השבוע, כאשר יעלה הסרט לאקרנים. או נסו את הסקירה של פבלו על הסרט כבר עכשיו, להשלמת מדריך זה.