"העבר", סקירה
14 במרץ 2014 מאת עופר ליברגלמפתה לכתוב כי "העבר" (Le Passé), סרטו החדש של הבמאי האיראני אסגר פרהאדי (הבמאי של "פרידה"), הינו סרט גדול, אך התחושה היא כי מילים כאלו יעשו ליצירה עוול מסוים. זאת משום שפרהאדי מעניק לתוצאה הסופית מימד שמרגיש שונה מן החוויה השגרתית בקולנוע – זה מרגיש יותר כמו פסיפס אנושי גדול ומינימליסטי בו זמנית. כמו שיר הלל כואב מאוד לקיום. "העבר" יכול להיות חוויה סטנדרטית עבור צופים רבים, אבל יש בו משהו אחר, אותו משהו ייחודי אשר גורם לנו לאהוב יצירות אמנות – הסרט מנסח משהו על החיים, משהו פשוט שתמיד ידענו אבל לעיתים קשה לומר. לכן, בסופו של דבר לא נותר אלא לקבוע כי מדובר בסרט גדול.
מוטב לא לדעת את פרטי העלילה לפני הצפייה, אלא את סוג הסיפור. כפי ששם הסרט מרמז, רוב האירועים המכריעים בסיפור התרחשו טרם מה שצולם ומתגולל מול עיני הצופים. במידה רבה, הן הסיפורים שכבר קרו והן אלו שקורים במהלך הסרט יכלו להפוך בקלות למלודרמה זולה, אבל פרהאדי חושף אותם בהדרגה ומגיש לצופה כל מידע חדש תחילה באופן עקיף ואז בעוצמה חזקה יותר. הדבר מוסיף למי שחווה את היצירה הרבה זמן להרהר לפני שהוא מגיע לשיפוט של הדמויות, לפני שהוא מבין כי לא ניתן לשפוט אף אחת מן הדמויות, לא משנה כמה חלק מן הפעולות שלהן יכולות להתפרש כאנוכיות או לא מוסריות.
פרהאדי הינו יוצר שמעניק חשיבות רבה למבט על מספר צדדים של כל אירוע. אין אצלו חלוקה לדמויות ראשיות ודמויות משנה, לגיבורים ונבלים – כולם בני אדם שמנסים. מנסים להתקיים, מנסים לעזור לאחרים, מנסים להעניק אהבה. צירופי מקרים מונעים מהם לעשות זאת בשלווה, גורמים להם לגרום סבל לאחרים. אבל אין בסרט מימד של משל קיומי או הטפה לסוג כלשהו של דרך חיים. יש בו תיאור, יש בו יצירת הזדהות, הסרט פותח חלון לדמויות שהן אמנם בדויות, אבל אמיתיות יותר מקולנוע תיעודי.
סגנונו הקולנועי של הבמאי פשוט מאוד, או לפחות נראה כך. בסרטו הראשון במערב, פרהאדי אינו מנסה להראות את מה שאסור להראות בקולנוע הנוצר באיראן אלא להמשיך את הסגנון אשר התפתח במולדתו, בין היתר אודות למגבלות הצנזורה. על רוב אירועי הסרט אנחנו רק שומעים בדיעבד וגם גברים ונשים שמנהלים רומן כמעט ואינם נוגעים אחד בשני. חוץ מאשר שני רגעי שיא בסרט, בהם יד נוגעת ביד – מגע של אינטימיות, שותפות גורל ותמיכה ברגע קשה. זהו במידה רבה חלק מן הלב הרגשי של הסרט – הרצון לקבל תמיכה מאדם אחר, אשר מתבטא באופן שונה אצל כל אחת מן הדמויות.
אבל "העבר" לא עוסק רק בזה. זהו גם סרט על אמון ובגידה, הורים וילדים, אהבה שמסתיימת אך משאירה עקבות, חולי ובריאות, אלימות שמאיימת להתפרץ והתמודדות של האדם עם חטאיו. גם נושא ההגירה עולה בסרט, כמו גם היחס של המהגרים באירופה לאירופאים, אך דומה כי אצל פרהאדי הפוליטי תופס מוקם משני לאנושי והפואטי, אשר שואף להכניע אותו.
הסרט נפתח בסצנה שכמו לקוחה מסרט אילם, מפגש בשדה תעופה, שכולל צפייה ומבוכה וכולל גם הרבה יותר. כל מה שלא נאמר בסרט במילים יוצר דימויים חזקים שלא ניתן לתאר או להסביר לגמרי ובכל המלל הרב שנאמר במהלך הסרט יש יותר מרובד אחד. לא רק אינפורמציה סיפורית עוברת, אלא גם המצב הנפשי של הדובר בכל רגע נתון.
משדה התעופה הדמויות יוצאות לגשם שוטף וכותרת הסרט מופיע יחד עם מגב המנסה לנקות את החללים שיוצרות האותיות. גם בזה דן הסרט – בניסיון לייפות את העבר דרך הווה, להתגבר על המשקעים הנראים והלא נראים שהותיר, אלו שנראים רק כרטיבות דקה ואלו שגרמו או יגמרו לתאונות מסוג זה או אחר. הפתרון יכול להיות רק זמני. בסופו של של דבר הגשם ישנה את האדם, וגם יספק לו מים חיוניים להמשך חייו. לטוב ולרע, האדם מעוצב על ידי עברו וצריך להכיר במה שעשה על מנת להבין את מה שהוא עושה בכל רגע נתון.
צוות השחקנים של הסרט, המורכב מעלי מוסטפא האיראני כשלצידו צוות צרפתי, עושה עבודה נהדרת ללא יוצא מן, מה שתורם לאפקט הרגשי העז של הסרט. ברניס בז'ו ("הארטיסט") וטאהר ראחים ("נביא") נותנים אולי את תפקיד השיא בקריירה שלהם והנערה פולין בורלה משתווה להם ומצטרפת לגלריה מרשימה של שחקניות צרפתיות צעירות שפרצו בפסטיבל קאן האחרון. אלו ארבע הדמויות אשר נראות הכי הרבה בסרט, אך הן לגמרי לא הדמויות היחידיות בסרט אשר יוצרות הזדהות, לצד ביקורת מסוימת על מעשיהן. אולם, הביקורת של "העבר" כלפי הדמויות שבו תמיד באה ממקום של אהדה, של חמלה. הסרט מראה הרבה מאוד רגעים של כעס, אך דבר מן הכעס הזה לא עובר לצופה.
עם זאת, קשה לתאר בדיוק מה כן עובר. במקרה שלי אני יכול רק לציין כי לאחר הסרט העולם שמחוץ למסך נראה לי לפתע זר לכמה דקות, לא הבנתי כיצד ייתכן שיש בעולם אנשים שלא בוכים יחד איתי ברגעים הללו. אבל הסרט הזה מדבר בדיוק על התגברות על הרגעים הקשים, על היכולת לחזור לחברה האנושית למרות הכאב, על פתיחת דף חדש אשר לא מוחק את העבר, אלא מנסה להתמודד עימו.
"..להתגבר על המשקעים הנראים והלא נראים שהותיר, אלו שנראים רק כרטיבות דקה ואלו שגרמו או יגמרו לתאונות מסוג זה או אחר. הפתרון יכול להיות רק זמני. בסופו של של דבר הגשם ישנה את האדם, וגם יספק לו מים חיוניים להמשך חייו"- אני לא פוסל שימוש בפאתוס ואולי ביקורת קולנוע יכולה לזלוג לפיוט, אבל כאן הגזמת: ביקורת קולנוע לא צריכה להיות קשה יותר לפיצוח מהיצירה עצמה. במשפט הזה אתה כבר נוטה לכיוון הדברנות הריקנית מהסוג הגרוע ביותר. "הגשם ישנה את האדם"?! למה אתה מתכוון?! איך זה קשור לסצנה הראשונה או לסרט בכלל?
אין צורך להתרגז 🙂
אני שותף לתחושה של עופר שכל אמירה חדה מדי תפגום בהנאה של הקהל מהסרט, שאפשר לפרש הרבה דברים בו ביותר מדרך אחת. גם אני ניסיתי ללכת בין הטיפות, אם להשתמש במוטיב הגשם, כשכתבתי עליו. ומי שקורא או קוראת כאן מספיק זמן שם לב שהסקירות שלנו הן לא ממש ביקורות קולנוע רגילות, זה דווקא נחמד לי לשמוע שהן דורשות עבודת פענוח. בתנאי שהיא מצליחה, כמובן, אחרת זה עלול להיות מתסכל.
לגבי הפתיחה של "העבר" (ספוילר?)
שני הגיבורים נפגשים בשדה תעופה, ומנסים לתקשר דרך חלון זכוכית. בסצנה הבאה שניהם מוגנים בעזרת הזכוכית מהגשם השוטף מחוץ לאוטו (גשם שיחזור בדיוק בנקודות אסטרטגיות בעלילה, ויירד על ראשו של אותו גיבור שעימו פתחנו את הסרט, ובנקודות של שינוי בסיפור או בדמות). יכול להיות שזה לא מסמן או מסמל כלום, ייתכן שהמגב של האוטו במקרה מתחלף לשוט של שם הסרט, ומשם למגב האחורי הצופה אל העבר כביכול. אבל גם יכול להיות שכן, וזה מה שעופר ראה וניסה להביע. מצטער אם זה לא לטעמך.
תגובה של מי שרגיל כל ימיו לקרוא רק מסרונים ומיילים?
חבל להתעסק בזוטות.
סרט רגיש ,מעורר חשיבה , על מי אנו ועל הסובבים אותנו.
ועל המחיר שמשלמים על כל תנועה שאנו עושים בחיינו .
הסרט ללא מוזיקה לעיתים זה חסר – לרוב זה עושה את הסרט כל כך אמיתי וחזק .
אהבתי !
זהו סרט בגובה העיניים. רגעים מהיום הקשה המשלב קושי עם המשכורת קושי עם הילדים קושי עם האהבה קושי עם העבר קושי לגבי העתיד. סרט שמלווה אותך בדרך חזרה לאוטו. מהאוטו לבית. בדרך למיטה. האם היד נלחצה . האם היא תפיל. האם הוא חוזר לטהרן. מה קרה לפני 4 שנים. אני עדיין איתו כמה שעות אחריו.
סקירה מעולה, הנה מילותיי הצנועות על הסרט –
זהו קונפליקט הומני מריר העורך לנו היכרות עם פגמיה העבים של האמת, המתהווים בעודה מתאמצת להוליך שולל את הלא ראויים לה. הריאקציות הניתזות כתוצאה מחיכוך מתבקש של ערכים מנוגדים הולכות ומחריפות, הרבה בזכות תסריט תיאטרלי ביסודו האחראי לשמירה על חלל רגשי דחוס. גם כשיש סטייה קלה למחוזות של טלנובלה, בכל זאת מתקיים מנעד רחב היקף של מרכיבים מעניינים לדיון. דרמה עם ריכוז גבוה של מתח משפחתי, המכסה בעדינות את השמץ האחרון של החסד ומסירה באכזריות מציאות נתונה לטובת אחת אחרת, הכל לפי פרספקטיבה של מספרים שונים. סרט נוגע ללב ומצולם נהדר, מציג נוף עלילתי עם אופק מחשבתי מרובה
אני דווקא כן ראיתי בסרט משל קיומי ומסר חשוב. ההיצמדות לעבר גורמת לדפרסיה. מדפרסיה סובלים שני גיבורים ראשיים בסרט. הגיבורה הראשית בסופו של הסרט לא רוצה יותר להתעסק עם העבר והילד שהיא נושאת מסמל את העתיד הנקי מכתמים.