"מלון גרנד בודפשט", סקירה

ווס אנדרסון גדול יותר מהסרטים שלו. כמו טרנטינו, כמו אלמדובר, כמו וודי אלן. המשפט "רוצה לראות את החדש של ווס אנדרסון?" יאמר פי חמישה יותר פעמים מהמשפט "רוצה לראות את 'מלון גרנד בודפשט?", כי סרט של אנדרסון הוא לפני הכל תצוגת יכולת של הבמאי והחזון הקבוע שלו יותר מאשר עלילה ומשחק.
בשלב הזה, אחרי קריירה שמונה סרטים על פני 18 שנים, אנדרסון כבר הראה מה יש לו בארסנל, והוא לא מתכוון לזוז משם.
יש לא מעט צופים שזה עלול לעצבן אותם, ויש כמה שהתחילו להשוות אותו, רחמנא ליצלן, לטים ברטון. יש לו גם מעריצים אדוקים שמתחברים לוויזואליה המאוד ספציפית שלו, להומור המסויים, להדרכת השחקנים המיוחדת, ולחיבה המוזיקלית האישית שלו, ולהם לא אכפת לבוא כל איזה שנתיים ולבקר בתוך המוח שלו.
אבל העניינים הם לא שחור ולבן, בטח שלא אצל אנדרסון. יש לו סרטים טובים יותר, סרטים טובים פחות, סרטים שעובדים לגמרי, וסרטים שלא מחזיקים לכל אורכם.
ועם זאת, ראיתם כבר שלושה-ארבעה סרטים של אנדרסון ולא בא לכם טוב? ותרו עליו. זה לא בשבילכם.

בעיניי, לאנדרסון יש יצירת מופת מוחלטת אחת. קוראים לה "משפחת טננבאום" (The Royal Tenenbaums), וכל שאר סרטיו מתחילת הקריירה שלו ועד 2011, נעים לדעתי מהסביר למאכזב. זה כמובן עד "ממלכת אור הירח" (Moonrise Kingdom) שכל כך אהבתי לפני שלוש שנים. עכשיו, אל סרטו השמיני במספר, "מלון גרנד בודפשט" (The Grand Budapest Hotel), הגעתי מסוקרן אך חושש. ואני לא יודע איפה מעריצי אנדרסון נלהבים ממני ימקמו את הסרט הזה, אבל בעיני מדובר בסרט הכי טוב שלו מאז "משפחת טננבאום", ובסרט די נפלא באופן כללי.

בקומדיה המאוד מוזרה הזו, נחשף לנו סיפורו של מנהל מלון שרמנטי שמסתבך בענייני ירושה, גניבה ורצח, כל זה דרך עיניו של מתלמדו הצעיר. את הסיפור אנחנו חווים מיד שלישית, זהו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כאשר כל אחד מהם מקבל יחס מסך מיוחד בשבילו.
אני לא אכנס לשום פרטי עלילה כי היא מתנהלת בעיקר כמו כדור גומי שעף בכח מקיר לקיר, נופל לרצפה, פוגע בתקרה וכל פעם מקבל תנופה ממישהו אחר. חבל להרוס את זה, ובאופן כללי הייתי ממליץ לכם לדעת כמה שפחות.

אני מנסה לחשוב למה יש סרטים של אנדרסון שעובדים לי יותר, וכאלה שעובדים לי פחות, בהתחשב בעובדה שסרטיו – לטוב ולרע – מאוד מזכירים זה את זה. אני מניח שהתשובה לכך בסיסית למדי: כמו הרבה דברים, העניין הוא אך ורק של רגש. כן, זה מבאס, הייתי אמור להיות הרבה יותר אינטלקוטאלי ואנאליטי בשלב הזה של חיי, אבל זו הליבה של הכל.
אני אחסוך מכם פסקת "אנדרסון ואני" טרחנית בשלב הזה, ואקפוץ ישר לדבר על סרטו החדש.

אהבתי המון דברים ב"מלון גרנד בודפשט". אנדרסון הגיע לפסגה נוספת בנסיונותיו לעצב את הפריימים המדוייקים ביותר שאפשר לייצר בקולנוע שאינו מונפש, גלריית הדמויות מפתיעה ומשעשעת, והסרט הצחיק אותי מאוד. אם הייתי צריך לציין מה תפס אותי יותר מהכל בסרט, כנראה שהייתי הולך על המלנכוליות העדינה שיש בו, על אף שהוא בסופו של דבר קומדיית סקרובול מטורפת.
"מלון גרנד בודפשט" הוא סרט על עולמות שהולכים ונעלמים. הסרט נפתח בכותרת המעידה על המקום בו מתרחשת העלילה, מין אימפרייה אירופאית עתיקה, אבל הפריים הראשון הוא של בית קברות מוזנח ("מוזנח" בקטע אנדרסוני. כלומר, מרהיב). משם נפתח סיפור שנפתח על סיפור שנפתח על סיפור, כמו שכבה שקוברת שכבה אחרת. אני מצאתי את זה מקסים, הן מבחינה קולנועית והן מבחינה תימתית. הדמות הראשית בסרט, זו של מנהל המלון, הוא אדם שאינו שייך לתקופה בה הוא נמצא, והוא מתחבר אך ורק לנשים שמייצגות דור קודם ממנו, עולם אצילי שקשור אל זמנינו אנו בחבלי נוסטלגיה בלבד. במהלך הסרט הוא יעניק את הידע שלו אל מתלמד צעיר, שבבגרותו יעביר את הידע שלו אל איש מקצוע אחר, ואל סופר נלהב שמעוניין לשמוע על התקופה הקדומה.
כך אנדרסון בונה עולם, מפורר אותו, בונה עליו עולם חדש וכך הלאה, מציג לנו יקום דמיוני שמתגעגע לעבר תוך כדי שהוא מכלה את עצמו ומפנה את מקומו לאחד חדש.

הבעיה שלי היא שהסרט לא נורא מעודן בהקשר הזה, ולא נראה שלאנדרסון באמת יש משהו משמעותי להגיד בנושא, מעבר לכמה שזה יפה ועצוב. כלומר, רוב מה שכתבתי בפסקה הקודמת די נאמר באופן מפורש, ומשאיר פחות מקום לאינטרפטציה ממה שהייתי רוצה בסרט מסוג כזה. הסיבה שזה לא באמת הפריע לחווית הצפייה שלי, היא מכיוון ש"מלון גרנד בודפשט" כל כך מדהים ויזואלית שהוא לרגע לא מפסיק לעניין. נאמר את זה כך: אם אדם סטוקהאוזן, המעצב האומנותי, לא משחזר בשנה הבאה את המועמדות לאוסקר שהרוויח השנה בזכות "12 שנים של עבדות" על הסרט הזה, אפשר להתעלם מהטקס כבר בשלב המועמדויות.

רייף פיינס, אחד השחקנים המוכשרים ביותר לדעתי (וגם הסקסי שבהם, אם יורשה לי), משיל מעצמו את הפאתוס הדרמטי והולך על קומדיה לראשונה מאז איזה עשור ("ברוז'" נחשב תפקיד קומי?). פיינס הוא שחקן בחסד עליון והוא לא חוסך מאתנו את זה גם בתפקיד בסרט הזה.
הוא מגובה בצוות כל כך עמוס שלעיתים נדמה שחלקם מבוזבזים. נוכחותו של ג'וד לאו (תכניסו כאן כל מה שכתבתי על פיינס) אכזבה אותי בכך שנתנו לו רק את תפקיד המאזין, ולא הרבה מעבר לזה, אבל זה כלום לעומת מפח הנפש שהוא גודל התפקידים של טילדה סווינטון, הארווי קייטל, ביל מוריי וטום ווילקינסון (מה שכתבתי על פיינס ולאו, מינוס הסקסיות. בעצם, אולי כן). יש משהו נורא מתסכל בלתת לנו להציץ בהם לשנייה ואז לקחת אותם מאיתנו.
ג'ף גולדבלום, אוון ווילסון, אדוארד נורטון (בשחזור מדויק של דמותו ב"ממלכת אור הירח"), ווילם דפו, פ. מוראי אברהם (איזה יופי שהקריירה שלו התחדשה בשנתיים האחרונות), סירשה רונן, ג'ייסון שוורצמן וליה סיידו גם הם מציצים ובורחים.

"מלון גרנד בודפשט" לא מצליח במאה אחוז לאזן בין הוויזואליה האינטנסיבית לבין סיפור לבין אמירה. ועם זאת, אני עדיין הרעתי לו בסיום, לאחר שנהנתי מכל שנייה ושנייה בו.
אם נשחק אותה רגע מחמירים ונגיד ש"בתוך לואין דייויס" הוא בכלל סרט משנה שעברה, הייתי אומר ש"מלון גרנד בודפשט" הוא הסרט הגדול הראשון של 2014, והרף שקבע להמשך השנה הוא די גבוה.