"דבש", סקירה

אירנה היא בחורה צעירה, שמבלה מדי פעם במועדונים, אוהבת לשחות ולצלול בים התיכון שנמצא ליד ביתה, מנהלת מערכת יחסים מינית לא מחייבת עם בחור אשר אינו יודע במה בדיוק היא עוסקת, או לאן בדיוק היא נוסעת. והיא נוסעת מאיטליה ומקסיקו לא מעט. זה מה שיודעים על מהטריילר. בסרט עצמו, מגלים אחרי חמש דקות בערך מה המקצוע שלה ואיך כל זה קשור לעזאזל לכותרת הסרט – "דבש" (Meile).

הסרט אינו עובד על מתח יותר מדי. למעשה, עושה רושם כי הבמאית ולריה גולינו אינה מעוניינת בהתפחות, אלא במצב מתמשך, בדיון מוסרי הנובע מעצם המקצוע של אירנה. אם בכל זאת אתם רוצים לשמור את המקצוע הזה בהפתעה, אל תקראו את המשך הסקירה, על אף שאמנע במהלכה מספולירים גם עבור חלק מן ההתפתחויות הלא מפתיעות בעלילה. המקצוע הזה אינו רק האירוע המחולל המניע את ההתרחשות בסרט, הוא במידה רבה מוביל בצורה כמעט ישירה לכל הדיון בסרט. אציין כי מדובר בסרט מעניין, יפה וכזה אשר אינו מזלזל באינטליגנציה של הקהל שלו. אך זהו אינו סרט גדול, אלא יצירה שכוחה וחסרונה נמצא בעידון שבה. וכעת לפירוט.

אירנה עוסקת בהמתת חסד לא חוקית. היא נוסעת למקסיקו על מנת לקנות תרופה הממיתה כלבים. יש לה גם דרכים אחרות לעזור לאנשים למות – בכוחות עצמם או בעזרת בן משפחה אוהב שמסייע לתהליך. העבודה של אירנה אינה רק לספק את אמצעי המוות, אלא גם להפוך את היציאה מן העולם לאקט כואב כמה שפחות ושליו כמה שיותר. לכן גם הכינוי המקצועי שלה, "דבש", תוספת קטנה של מתיקות וחום ברגעים קודרים. אולי היא יכולה להעניק "מוות שאין בו אלימות, מוות שדומה לפרח" (ציטטתי עכשיו את המשוררת זלדה).

גם הבמאית מבקשת להעניק לסרטה מידה דומה של עידון. המתת חסד הוא נושא מורכב וטעון מוסרית ו"דבש" אינו מבקש להציג אותו כדיון בו יש צודק ולא צודק, שחור או לבן, אלא הרבה מאוד גוונים של אפור. במהלך הסרט, מספר אירועים ישנו את האמון של אירנה בצדקת דרכה, אבל הסרט לא אמור בשום שלב כי אין מקום לפעילות שלה, כפי שהוא אינו מצדיק אף החלטה שלוקחת אף דמות בסרט. הוא מנסה, במגע רך, להראות את היופי שבחיים באשר הם חיים, לצד הכאב הרב של מחלה אשר לפעמים גובר על הצורך להמשיך לחיות אותם.

גולינו מוכרת כשחקנית. מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים הייתה לאיטלקיה קריירה הוליוודית לא רעה, עם לא מעט תפקידים בתור האינטרס הרומנטי של הגיבור, למשל ב"לרקוד עם טייסים" (Hot Shots) ו"איש הגשם" (Rain Man). זהו סרטה הראשון כבמאית ואין ספק כי היא יודעת קולנוע. זה לא סרט בו הבמאית מנסה להבליט את הייחוד שלה בתור אמנית, אלא כזה בו כל בחירה מנסה לשרת את האווירה ואת האמירה של הסרט, אשר מנסה ומצליחה להיות לא מטיפנית, אלא הרהור שנועד לעורר הרהורים נוספים.

השחקנית יסמין טרינקה, המגלמת את התפקיד הראשי, עושה עבודה טובה. הדמות שלה נעה בין שני מצבים – הפגנת רגשות, רגישות וחמלה ובחייה המקוצעיים, והפגנת אדישות והעדר אינטימיות בחייה הפרטיים. זוהי דמות מעניינת לעבוד עימה, כאשר ברור כי במהלך הסרט יגיעו הרגעים בהם יבוא עימות בין שני חלקי האישיות שלה.

הסרט עשוי "יפה" – הוא מצולם היטב, ערוך בקצב איטי אך לא איטי מדי, והוא בונה הרבה סיטואציות דרמטיות שעובדות. הוא לא ממש מגיע לשיא אף פעם, אך יש בזה גם יתרונות בסוג הקולנוע הזה, קולנוע אוורירי, אנושי, נוגה ונוגע. אך דווקא משום כך, יש בסרט משוה מאכזב – הוא לא מגיע לפיוט אמיתי למרות שהוא כן מנסה לעשות זאת מדי פעם. חלקו האחרון נמשך יותר מדי זמן ונע בין רגעים בהם השיאים הדרמטים לא עובדים לרגעים בהם הניסיון לראות בעזרת אמצעים מינימליסטיים את השינוי שעבר בדמות נראים יותר בנאליים מאשר מעמיקים. הסרט עושה הרבה דברים בצורה טובה וקל לחבב אותו, אך הוא לא מבריק או מקורי בשום נקודה, מה שהותיר אותי עם תחושה של פספוס (וכך גם את אור, שצפה בו בפסטיבל חיפה), בעיקר כי חלקו החלש ביותר מגיע דווקא בסיומו.

אך כאמור, "דבש" הוא יצירה עדינה וחביבה, שמה שטוב בה עולה על מה שרע בה. איני חושב כי מדובר בציירה חשובה או גדולה, אולם כן במוצר קולנועי ראוי אשר יספק את מי שמועניין בקולנוע שהוא קצת מרגש, קצת מעורר מחשבה. הכל מבלי לרצות לזעזע באמת את הצופה או לשנות את פני הקולנוע, להעלות לדיון נושא סבוך מבלי לשפוט או להתווכח.