סקירה (יפנית) כפולה: "Beyond Outrage" ו-"Rurouni Kenshin"

הקדמת אורון: אנחנו שבים לארח בבלוג את המבקר והמרצה רון פוגל, שכבר שטח את משנתו לגבי "גברים במלכודת" (Deliverance) של ג'ון בורמן וסקר את פועלו של הבמאי וולטר היל כאן אצלנו בסריטה בפוסטים אורחים. הפעם הוא מטייל באיזור הקולנוע הגיאוגרפי החביב עליו, אסיה עם דגש על יפן וקוריאה (מכירים את שבוע הקולנוע הקוריאני? זה האיש), בעזרת סקירה כפולה של צמד סרטים יפניים שאפשר כבר לשאול באוזן השלישית ולא סביר שתראו בבתי הקולנוע בישראל. אחד מהם נוטה לז'אנר הסמוראי, והשני לסרטי היאקוזה, אבל שניהם לא לגמרי שגרתיים בטריטוריות בהן הם פועלים.

אליך, רון:

רורוני קנשין (סמוראי איקס)
Rurouni Kenshin
יפן 2012

תקופת הרסטורציה של מייג'י ביפן מסמלת את הדעיכה הסופית של מעמד הסמוראים, אותם אצילים לוחמים ששירתו את השוגונים ששלטו ביפן מאות בשנים, עד לשנות השישים של המאה ה-19. בשל תקופת השקט ששררה ביפן עוד בסוף עידן טוקאגאווה במחצית המאה ה19, מצאו עצמם סמוראים רבים מנושלים מנכסיהם. הם הפכו לדמות הפופולארית ביותר בסרטי הסמוראים – ה"רונין", סמוראי ללא אדון המשוטט לו בסחבות ברחבי יפן.

הרונין (המזכיר באופן מרתק את האקדוחן המשוטט במערב הפרוע) הוא האצילי שהפך לפרא, ולמרות שהוא חי על החרב ואינו נותן דין וחשבון לאיש הוא עדיין מקיים את כללי המוסר הנוקשים שעל פיהם חונך. הוא עדיין חי על פי ה"בושידו" – דרכו של הלוחם. הרונין, שהיה בעברו הסמל של האדם המיליטנטי הפך לשוחר שלום ובניסיונו לכפר על עברו תוך כדי עזרה לזולת הוא בעצם מייצג את יפן המודרנית, המתחשבנת עם עברה הלוחמני. לא פלא שדמותו של הסמוראי שהפך לרונין הציתה את דמיונם של יוצרי קולנוע מהמערב והביאה לעולם בין היתר את הדמויות של האיש ללא שם מהטרילוגיה של סרג'יו ליאונה, ואת גוסט דוג מסרטו של ג'ים ג'רמוש "גוסט דוג: דרכו של סמוראי".

הרונין יכול להיות עיור (כמו בסרטי זאטואיצ'י) או שומר ראש שמחפש התעשרות קלה (כמו ב"יוג'ימבו") או שהוא יכול להיות חלק מקבוצה של רונינים שבצר להם יסכימו לקבל עבודה גם מהאיכרים הבזויים ביותר ("שבעת הסמוראים"). גיבור הסרט "רורוני קנשין" הוא רונין שכזה, שבעברו שימש כסמוראי מתנקש. שתי הצלקות המעטרות את לחיו הקנו למאנגה, חוברת הקומיקס היפנית שמתארת את עלילותיו, את שמה – "סמוראי אקס". והעיבוד הזה למסך הקולנוע של "סמוראי אקס" מספק סרט כיפי שיכול להוות נקודת פתיחה ראויה למי שרוצה לטבול את רגלו (וחרבו) בסרטי הג'ידייגקי – סרטי החרבות התקופתיים היפנים.

קנשין, הידוע כמתנקש אכזרי, מגיע לטוקיו בתקופה שבה יפן נמצאת בכאוס מוחלט. הקיסר עדיין לא ביסס את שלטונו והסדר הפאודלי הישן מסרב לגווע. בדיוק כמו במזרח אירופה שלאחר הקומוניזם, זוהי שעתם של האופורטוניסטים. לתמונה נכנס הנבל החלקלק טאקדה, השואף להשתלט על יפן בעזרת אופיום משודרג. הוא מנסה לבסס אחיזה באזור מגורים שבו ממש במקרה (ממש) נמצא הדוג'ו של קאורו, נפש עדינה שלמדה מאביה שהחרב מביאה חיים ולא הורגת (נו באמת). בדיוק ברגע שהבריונים של טאקדה יעמדו להרוס את בית הספר לקנדו של היפנית הנאווה, יגיע קנשין ויציל את המצב.

את דמותו של קנשין מגלם השחקן הצעיר בעל המראה האנדרוגני טאקרוּ סאטו שנחשב לכוכב גדול ביפן עוד מגיל הטיפש עשרה .מראהו הילדותי משהו של סאטו מוסיף לאווירה הקלילה יחסית המאפיינת את סרטו של הבמאי קאישי אוטומו שנראה כי לא התיימר להיות משהו מעבר לסרט קיץ סביר. אז נכון שטושירו מיפונה לא נמצא על הסט והרעים מופרכים, אבל בכל זאת, קטעי הקרבות עוצרי נשימה, השימוש בסלואו מושן מבריק וצילום טיפות בגשם היורדות על פני הגיבורים גורם לשווע לאיזה מבול קטן. מי שמחפש תובנות עמוקות בסרטי סמוראים שייגש ל"13 המתנקשים" של טאקשי מייקה. מי שמחפש סמוראים לייט יהנה מאד מ"רורוני קנשין". דרך אגב, שני סיקוולים בדרך. ואם כבר המשכונים…

מעבר לזעם
Autoreiji: Biyondo
יפן 2012

קשה להאמין, אבל פעם, לפני שנים רבות, הוצגו סרטיו של טקאשי קיטאנו (אחד הבמאים האהובים עליי) בהקרנות מסחריות בארץ הקודש. "זיקוקי די נור", "קיקוז'ירו", "אחי" "ואפילו "זאטואיצ'י" היו אורחי קבע בקולנועי לב ועבור חובבי הקולנוע היפני הפוסט מודרניסטי העתיד נראה ורוד מתמיד. אלא שאז פנה קיטאנו לכיוון של קולנוע ניסיוני וממש לא קומוניקטיבי בסרטים כגון "הללו את יוצר הסרטים" "טקאשים" ו"אכילס והצב" ולפני שהספקתם להגיד "ביט טקאשי" – נעלמו סרטיו ממסכי הקולנוע. לשמחת המעריצים (ואני ביניהם) חזר קיטאנו לפני ארבע שנים ללחם ולחמאה שלו (או לסושי ולסשימי) בסרטו "Outrage" ושב לעסוק במאפיה היפנית, היאקוזה, ובמאבקי הכוח בין משפחות הפשע.

בסופו של סרטו הקודם של קיטאנו, "Outrage" (הפגנת זעם, התפרצות של אלימות), נדקר אוטומו (קיטאנו עצמו) היאקוזה הנאמן בכלא ולשבט סנו (לא זה של המוצרים לבית), מתמנה מנהיג חדש. להבדיל אלף אלפי הבדלות, סרט ההמשך "מעבר לזעם" מהווה את התיקון לקודמו ממש כמו ש"מאנון" הוא התיקון ל"ז'אן דה פלורט". אוטומו, שיוצא מהכלא לאחר חמש שנים, מוצא עצמו שוב בחזית היריבות בין משפחות היאקוזה השונות. נקמתו תהיה קרה כקרח וכל אלו שהפילו אותו בסרט הקודם ישלמו במזומן (או שסתם יבדקו את עמידות העור שלהם למקדח חשמלי).

קיטאנו, שאביו היה שיכור אלים, מצא נחמה כילד בשכונתו בפאתי טוקיו אצל אנשי היאקוזה. הוא מעולם לא הצטרף לשרותיהם אבל למד להעריך אותם ככאלה שעל פיהם יישק דבר וכאי של גבריות בעולם יפני רופס של אחרי מלחמת העולם השנייה. האלימות המהפנטת בסרטיו של קיטאנו מתאימה מאד לסרטי הגנגסטרים שבהם החזק והאלים גובר ומנצח .אבל מה שמייחד את קיטאנו היא יכולתו לשלב בין אכזריות וכוח המתפרץ ומופיע כהרף עין על המסך, לבין קומפקטיות יצירתית ומינימליזם מלנכולי. שילוב זה בולט במיוחד בסרטי הגנגסטרים המוקדמים של קיטאנו, "שוטר אלים" ו"סונטין".

למרות שהוכיח הומאניות ודקוּת אבחנה מופלאות ב"קיקוז'ירו", קיטאנו נמצא בשיאו כשהוא עוסק בחברה שסממנה העיקרי הוא אלימות. לאחר שנים של הליכה אמנותית במדבר, "Outrage" החזיר את קיטאנו למרכז העשייה הקולנועית במזרח. ב"מעבר לזעם", בגיל 67, נדמה שקיטאנו מתחיל להתעייף וסרטו האחרון הינו מהקונבנציונאלים ביותר שעשה בקריירה שלו. דמותו של גיבור הסרט, אוטומו, מעניינת הרבה פחות מאשר בסרט הקודם, אך עדיין יש קסם ועוצמה בדרך שבה מציב עצמו קיטאנו מול המצלמה. העלילה די צפויה ומסע הנקמה של הגיבור נדמה קל מדי, ועדיין מדובר בסרט חובה לכל חובב סרטי פשע בכלל וסרטים יפנים בפרט. קיטאנו הודיע כבר שאוטומו יככב גם בסרט שלישי ובכך יהפכו סרטי "אאוטרייג'" לטרילוגיה. אני מקווה שהחלק השלישי ידמה לסרט המקורי ופחות להמשכו.