אוסקר 2013/14: מבט מעמיק אל הסרט התיעודי הטוב ביותר

בשנים האחרונות נדמה שקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא הטוב ביותר מקבלת יותר ויותר מקום בשיחות האוסקר. אולי מכיוון שהסרטים עצמם הפכו ליותר נגישים באינטרנט וב-VOD, ואולי זו סתם אשליה שלי בעקבות המעגלים אליהם נחשפתי בשנים האחרונות, אבל נראה שבכל שנה הבלוגים בעולם מתחילים להיות יותר ויותר מעורבים במירוץ, מביעים דעה נחרצת לגבי אלו שנכנסו לשורטליסט, למועמדים ולמפסידים.

השנה, לראשונה, הצלחתי להשלים את הצפייה בכל חמשת הסרטים המועמדים. אפילו יהיה יותר נכון לומר שהשנה ניסיתי לראשונה לראות את כל המועמדים. הקטגוריה הזו בדרך כלל פחות עניינה אותי גם כי הנגישות אל הסרטים הייתה בעייתית, וגם כי יש בה משהו מאוד פטאלי. קטגוריה אחת שבה יש מנצח אחד. לסרטים הבדיוניים יש את החלוקה לקטגוריות התסריט, המשחק, הטכניות וכו', כך שאפשר לפרק אותם. בתחום התיעודי זה הכל או כלום. הרבה פחות מעניין.

השנה שני הסרטים התיעודיים האהובים עליי לא הגיעו לפתחי האוסקר, אבל האמת היא שאני לא יודע אם הם היו כשירים מלכתחילה. הראשון הוא "לסמוך על אלוהים" (In God we Trust) המותחני, אותו ראיתי בפסטיבל חיפה האחרון ולא שמעתי עליו מאז, והשני הוא "חולית מאת חודורובסקי" (Jodorowsky's Dune) על ניסיונותיו של הבמאי הצ'יליאני להרים את הפרוייקט השאפתני ביותר שראה עולם הקולנוע אי אז בשנות השבעים. אני מבטיח לכתוב עליו בקרוב כשיהיו לי חדשות לגבי מחזיקי הזכויות שלו.

בהכרזת המועמדים לאוסקר ה-86 היו הפתעות עת הכרזת המועמדים בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר. כולנו ציפינו ש"בלאקפיש" ו"סיפורים שאנו מספרים" יהיו מועמדים, ונדהמנו כש"מותק והמתאגרף" ו"מלחמות מלוכלכות" הצליחו להשתחל פנימה.
אחרי שצפיתי בכל המועמדים אני חייב לומר שאני עדיין לא לגמרי מבין מה בדיוק קרה השנה, וכנראה גם לעולם לא אבין. מה שאני כן יכול לנסות הוא לכתוב בהרחבה על כל אחד הסרטים האלו ולתת קצת מדעתי האישית.

המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא הטוב ביותר (אלפבתי):

"תהילה במרחק נגיעה" – Twenty Feet from Stardom

הסרט המוזיקלי המקסים הזה הוא המוביל בטבלאות ההימורים נכון לעכשיו, ומאוד קל להבין למה. על אף שאחרי "מחפשים את שוגר מן" קשה לחשוב על שתי זכיות רצופות של סרטים מוזיקליים (מוזיקה היא השואה החדשה), גם אני מאמין שזהו הזוכה, בעיקר כי פשוט מאוד קשה לעמוד בפניו.

מורגן נוויל בנה סרט על חלומות שפוגשים מציאות, ועל כשרון שפוגש גורל, בסרט שכולו סובב סביב זמרות הליווי של הזמרים הגדולים, הנשים המוכשרות האלו שנשארות בדרך כלל בפינת הבמה.
מעבר למוזיקה שמשתלטת עליך מהרגע הראשון ומלווה אותך בצחוק ובדמע עד ממש השנייה האחרונה, הסרט מצטיין בהתעכבות על דמויות מרתקות שעוברות מסך מעולה, וכמובן כמה מוזיקאים גדולים שנורא שמחים לדבר על אלו שנתנו את הנשמה של ההופעה, ביניהם ברוס ספרינגסטין, סטינג ומיק ג'אגר.
הסרט מצולם מצוין ובנוי חכם, אבל בסופו של דבר כחוויה קולנועית הוא שגרתי למדי.

"תהילה במרחק נגיעה" כנראה בכוונה לא מחפש שיגועים קולנועיים, ומתרכז באדיקות בדמויותיו ובמוזיקה, אבל אם אנחנו כבר בענייני פרסים, סרט שדוחף את הגבולות – כמו נגיד "סיפורים שאנו מספרים" שעבד עלי פחות אבל היה עשייה מעניינת הרבה יותר – היה אולי ראוי מזה. יכול להיות שאני עדיין נוטה קצת לכיוון המבנה יותר מהכל, וכאשר אין כזה בסרט זה מפריע לי. זה לא חייב להיות נראטיב עלילתי, הוא גם יכול להיות רגשי, או רעיוני, אבל אני כן מחפש רעיון או נקודה שתתפתח ככל שהסרט מתקדם. לא מצאתי את זה ב"תהילה במרחק נגיעה".

על אף הכל, קשה להתנגד לקסם ולקצב שלו. הוא מומלץ ומרגש. נסו לצפות בו באיכות סאונד אופטימלית ואולי בסביבה מצומצמת, כדי שתוכלו להרשות לעצמכם לפרוץ בשירה ספונטנית מדי פעם. עם זאת, קולנוע גדול אין שם.

הסרט יוקרן בפטיבל דוק-אביב (כרגע תחת השם "7 מטר מהתהילה") וישודר ב-yes דוקו במהלך השנה.

"הכיכר" – The Square

הסרט שזכה בפרס איגוד הבמאים בקטגוריה התיעודית, הוא הסרט הזה המתחקה אחר אירוע כיכר תחריר במצרים והמרי האזרחי שקם שם כנגד שתי ממשלות בזו אחר זו.
סרטה של ג'ביין נוג'יים מתרכז בכמה דמויות בתוך הטירוף המצרי הזה, בו אנשים שהבינו שאין להם מה להפסיד ויצאו שוב ושוב לרחובות, לרוב במחיר חייהם, כדי להשיג עולם טוב יותר לעצמם.
הסיפור, כמובן, מעורר השראה, ולסרט יש כמה אימג'ים ארכיונים שהופכים את הבטן ממש, הוא מצולם באמת מרהיב, והדמויות הראשיות שלו מקסימות. כל זה מחזיק משהו כמו חצי שעה. אחרי זה זה מתחיל לעייף, אחרי שעה זה כבר משעמם, ולקראת הסוף כבר היה לי צורך עז למצוא עורך שיוכל לעזור לבמאית לעשות משהו עם הסרט הזה.

יסלחו לי אלוהי הקולנוע, אבל הסרט הזה מרגיש כמו ראף-קאט. שעה וחמישים (נצח בשביל סרט תיעודי) של סצנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב. ולא בקטע רפטטיבי מתוחכם שאולי אפילו יכל להתקשר למבנה המעגלי של זירת ההתרחשות המרכזית, אלא סתם מתיש. הרעיונות חוזרים על עצמם והכי גרוע, הכאב מתחיל לקהות. יש בו רגעים באמת חזקים והוא מספר סיפור שכולנו חייבים להכיר, אבל הוא ארוך מעבר לכל הצדקה.
לא מעט מהמרים עליו כזוכה. אני מקווה שלא כך הדבר, אם כי בעיניי הוא המרהיב ביותר ויזואלית מכל החמישה.

עתיד השידור וההקרנה של הסרט בארץ איננו ברור.

"מותק והמתאגרף" – Cutie and the Boxer

לא הרבה ראו את זה מגיע. בחדר בו אני הייתי, המועמדות של הסרט הוציאה קריאות הפתעה ממש כמו זו של כריסטיאן בייל, על אף שהסרט הזה, ששודר ב-yes דוקו כבר לפני כמה חודשים (וחזר עכשיו, כמובן, לסיבוב נוסף), צבר לא מעט פרסים במהלך השנה, ביניהם בטרייבקה, סאנדנס ומועמדות לאיגוד הבמאים.

זכארי היינזרלינג, בסרטו הראשון כבמאי, נכנס לביתו של האמן הפלסטי היפני/אמריקני אושיו שינוהארה, ושל אשתו נוריקו. אושיו, שלמרבה המבוכה לא הכרתי לפני הצפייה בסרט, פועל כבר כמה עשורים (בתחילת הסרט הוא מציין את יום הולדתו ה-80) בסצנת האמנות בניו יורק. החיים כאמן לא פשוטים, ועל אף ההערכה הביקורתית אל עבודותיו, אושיו ושינוהארה מגרדים דולר לדולר.

הסרט מתרכז בעיקר בנוריקו, ובצדק. הסיפור שלה, בעיקר מכיוון שמעולם לא פרצה כאמנית, מרגש ומעניין הרבה יותר. אך על אף הכאב וההחמצה של חייה, היא ממשיכה להיות הכח שמאחוריו והחיוך של הבית. היא תקבל את גאולתה לקראת הסוף, ואני מבטיח לכם שתתרגשו.
"מותק והמתאגרף" הוא סרט צבעוני ומלא חיים, הוא מצחיק ומרגש, ונשאר מאוד קטן לכל אורכו. גם פה אין ניסיון לבנות סיפור או לעשות יש מאין, וככזה הסרט קצת חמוד אבל לא באמת הרבה יותר.

הסרט ישודר ב-yes דוקו בערב האוסקר, 2.3

"מלחמות מלוכלכות" – Dirty Wars

הסרט הזה היה האחרון בו צפיתי מבין החמישיה. הייתה לי הרגשה שהוא הולך להיות האהוב עלי מבין כל המועמדים, ואכן צדקתי. על אף שהוא נחשב לאחת ההפתעות של הקטגוריה, והאמת היא שלא שמעתי עליו יותר מדי לפני ההכרזה, "מלחמות מלוכלכות" הוא לגמרי הבחירה שלי.

ג'רמי סקאלי הוא עיתונאי שסיקר במשך כמה שנים את מלחמת אפגניסטן והמצוד אחר בין-לאדן. בחקירותיו את האיזורים הנידחים ביותר שנפגעים מהפלישה האמריקנית, הוא מגלה שבטים שסבלו מידה של יחידת אמריקנית שאיש לא מדווח עליה, שעושה שמות בתושבים, הורגת חפים מפשע ללא כל סיבה, ונעלמת כלעומת שבאה. המקומיים מכנים אותה "הטאליבן האמריקני", ונדמה שאף אחד לא מכיר בקיומה. סקאלי מתחקה אחריה ומנסה להבין במה מדובר, וכמובן מבין שהסתבך עם משהו הרבה יותר גדול שמגיע עד לצמרת הממשל האמריקני.

הסרט סובל מפיצול אישיות קל, כי הוא מנסה להיבנות כמו מותחן, אבל לא לגמרי מצליח. בכל פעם שסקאלי חושף פיסת מידע חדשה, הוא מגלה שהממשל והצבא האמריקאיים הקדימו אותו בצעד. הסרט גם מלווה בקול-על של סקאלי עצמו, שקצת נשמע כאילו יצא מספר של ריימונד צ'נדלר. סצנת הפתיחה היא ניאו-נואר פר אקסלנס, עם הרחובות החשוכים, הצילום, וקולו של סקאלי.
מכיוון שאין בסוף – או במהלך הסרט – איזושהי חשיפה גדולה, או גילוי מרעיש במיוחד, נדמה שהמבנה המותחני של הסרט מעט מיותר, במיוחד כשדווקא הרעיון שהוא מנסה להעביר הוא מרתק הרבה יותר. "מלחמות מלוכלכות" מתאר נהדר איך מלחמה אף פעם לא נותרת בגדר הגבולות שיועדו לה, ובאיזו מהירות היא הופכת למפלצת שרק מתעצמת עוד ועוד. הוא מתאר מלחמה עם גורם חיצוני, אשר במהרה מתחילה גם לאכול פנימה, וזה אולי השיעור הכי מרתק.

ריק ראולי עושה עבודה משובחת בבימוי ובצילום של הסרט, שזכה בלא מעט פרסים במהלך השנה, ובצדק רב. סקאלי עצמו כתב וערך יחד עם דיויד רייקר. האמת היא שסקאלי היה אחד הדברים שפחות חיבבתי בסרט, או לפחות את הייצוג שלו על פי התסריט והעריכה, כי הוא עובר כדמות מאוד מתנשאת, מאוד בטוחה באופן מוחלט בצדקת דרכה. מן גיבור-על של עולם העיתונות, וזה נתפס בעיני כזחוח. חוסר הצניעות שלו ייצר אצלי אנטגוניזם קל, אבל זה לגמרי נסלח בהתחשב באיכויות הסרט.

"מלחמות מלוכלכות" לא יזכה כנראה, אבל הוא לגמרי המעניין והמוצלח – בעיניי – מכל החמישה.

הסרט ניתן להשכרה בספריות "האוזן השלישית"

"מעשה בהרג" – The Act of Killing

על הסנסצייה התיעודית של ג'ושוע אופנהיימר כתבתי כבר באחת ממהדורות ה"דאבל-פיצ'ר" השבועיות שלנו.
את הסרט ראיתי רק לאחרונה, באיחור ניכר, אחרי שהוא הפך להיות הסרט התיעודי המהולל ביותר של 2013. נדירות היו רשימות סיכומי השנה שלא הציבו את הסרט בפסגת הקולנוע של השנה. ההתייחסות אליו הייתה כאל גיים-צ'יינג'ר, כאל הסרט הזה שאחריו קשה לראות סרטים תיעודיים אותו הדבר.

הייתי מאשים את רמת הציפיות הגבוהה איתה הגעתי לסרט סוף סוף, אבל אני באמת לא חושב שזה נכון. לא הצלחתי להתחבר או לאהוב שום דבר מ"מעשה בהרג" ואפילו נדהמתי מאיך הצליחו לקחת קונספט כל כך מסעיר, כל כך מיוחד, ולהפוך אותו לסרט טרחני ומשעמם.
הסיפור באמת מדהים: אופנהיימר פנה אל כמה רוצחים בשירות הממשלה בימי השלטון הצבאי באינדונזיה, באמת חבורה של אנשים נלוזים ואיומים שהעובדה שהם עדיין מתהלכים ברחובות היא בושה לאנושות, והוא מבקש מהם לדבר בפתיחות על המעשים המחרידים שהם עשו בעברם (והם שמחים לעשות זאת) ואפילו לשחזר אותם בעזרת פנייה לז'אנרים הוליוודיים.

על ידי כך אופנהיימר מנסה להבין את המניעים ואת הדרך שבה מוחותיהם החולניים עובדים, מנסה לפענח מהי נקודת המבט של אדם שמחולל כאלה זוועות, וגם כהערת אגב מייצר איזשהו לינק בין האלימות והקולנוע, ומטשטש את הגבולות של תיעוד ובדיה.
לאופנהיימר מגיעים פרסים רק על הרעיון הזה, ואם היה פרס לתסריט תיעודי באוסקר, כנראה שהוא היה נופל בקלות לידיו. הבעיה היא הביצוע. אני צפיתי בגרסה הקצרה של הסרט (כמעט שעתיים, אם אני זוכר נכון) ואחרי כמה דקות כבר לא הצלחתי למצוא בו עניין.
סביר שזה קשור לכך שכה שנאתי את הדמויות הראשיות שהיה קשה לי לרצות לעקוב אחריהן, וזה עניין אישי שלי בו אני לא יכול להאשים את הסרט. אבל מעבר לזה, גם לא הבנתי את השחזורים הקולנועיים של הזוועה, רובם מסוגננים אבל נראים ממש רע, ומה בעצם זה אמור להוסיף לחוויה העלילתית או הרגשית של הסרט.
אני נותרתי הרחק מ"מעשה בהרג", מופתע ומבולבל מההתלהבות הכללית ממנו. אבל כמו עם "מחפשים את שוגר מן" בשנה שעברה, אני במיעוט. אז כנראה שפספסתי משהו.

הסרט הוקרן בדוק-אביב, וכנראה שיגיע לערוץ 1 במהלך השנה.

טקס האוסקר ישודר ב-2.3, בשעה 1:00 בלילה בערוצי הסרטים של yes.