גירודים: סקירות בזק על "סוגרים חשבון", "ג'ק ריאן: גיוס הצללים", "ונוס בפרווה" ו-"אוגוסט: מחוז אוסייג'"

אולי זו הרשימה הלא מלבבת של סרטים חדשים לסוף השבוע שתם, ואולי סתם ימי סוף ינואר שאף פעם לא היו תקופה מזהירה לכל סרט שמגיע בלי התווית "מועמד לאוסקר", אבל יצא שהסופש הרגיש כמו הזדמנות טובה לאוורר כמה מחשבות על סרטים רצים שטרם נכתבו כאן בבלוג. כמיטב המסורת החדשה-יחסית, הם יאוגדו יחדיו בפוסט אחד של כותבים מרובים, במעין אסופה של סקירות בזק קצרות (יחסית אלינו) שיכולות לגעת רק בנקודה ספציפית שהעלה סרט מסויים, או למצות את כולו בזריזות. הקורבנות הפעם הם:

סוגרים חשבון
Grudge Match

בעולם הקולנוע לעתים מגיע הרגע המיוחל שבו שתי סדרות או דמויות מסרטים שונים מתנגשות ומופיעות ביחד בסרט אחד לשמחת כולם. מדי פעם קשה לקבוע אם השילובים האלה הם סימן לכך שהסדרות הגיעו לשלב של מיצוי דקדנטי או שבאמת מדובר בדרך לייצר אירוע גדול וראוותני. אני עדיין מחכה למפגש בין מרטי מקפליי וד"ר הו, אבל בינתיים בקרוב יהיה לנו את "בטמן נגד סופרמן", ובעבר היו לנו לא מעט מפגשים עליאיים כגון "הנוסע השמיני נגד הטורף", "קינג קונג נגד גודזילה", "פרדי נגד ג'ייסון", "פרנקנשטיין פוגש את איש הזאב" וכמובן "זאטואיצ'י פוגש את יוג'ימבו". לכן ברור לנו לחלוטין שלמרות שזה לא נאמר באופן מפורש, "סוגרים חשבון" הוא הפרק הבא בסדרת רוקי ובו סוס ההרבעה האיטלקי פוגש את ג'ייק למוטה, הלא הוא השור הזועם.

ובכן, אם יש הנאת בונוס כלשהי מצפייה ב"סוגרים חשבון" היא נובעת בדיוק מזיהוי ההתייחסויות הקולנועיות שהבמאי פיטר סיגל ושחקניו רוברט דה נירו וסילבסטר סטאלון נהנים לשתול בתוך סרטם החדש: דימויים קולנועיים (דה נירו עושה את תנועת "I'M THE BOSS", סטאלון משתעשע אם לחתוך או לא את העפעף), סוגי קרב (לקחת אותו לפינה, לזרוק את המגבת) הקבלות בביוגרפיה (סטאלון מתאמן במקרר של קצבייה ומושך רכב, דה נירו אוכל בלי חשבון, מבצע מופע בידור בבר-מסעדה בבעלותו ונותר לבד בלי משפחה) ודמויות משנה (אלן ארקין מגלם דמות מקבילה למאמן "מיקי" מסרטי הרוקי הראשונים).

הסרט נעשה ביקום מקביל שבו שתי הדמויות האלה היו יכולות להיפגש, לו היו להם סיפורי חיים אלטרנטיביים. ואמנם הכתיבה די עצלה, אך כשמסתכלים על הסרט בתור שעשוע קולנועי, ניתן ליהנות רבות מההופעות והבדיחות הזרועות לאורך התסריט. אלן ארקין גונב את ההצגה כתמיד, ודה נירו עושה עבודה יפה אפילו ברגעים הדרמטיים. בעולם הקולנועי של ימינו שבו מפגשים בין דמויות גדולות נהפך לדרך לבנות מגה-פרנצ'ייז כמו "הנוקמים", "סוגרים חשבון" הוא תרומה צנועה וקלילה, שלא לוקחת את עצמה ברצינות ורוצה רק לבדר אותנו תוך כדי העלאת רגש של שעשוע נוסטלגי. "סוגרים חשבון" הוא אחד מן הסרטים האלה שצריך לראות עם אבא בשבת בצהריים בערוצי הכבלים ולשמוח שראינו אותו.
(פבלו אוטין)

לקריאה נוספת:
הביקורת של אורון בעכבר העיר

ג'ק ריאן: גיוס הצללים
Jack Ryan: Shadow Recruit

לא יצא לי לקרוא יותר מדי דברים חיוביים על "ג'ק ריאן: גיוס הצללים", נועל טבלת המבקרים, מאז שעלה לאקרנים – ובצדק. באמת שמדובר באחד מאותם סרטים גרועים מספיק בכדי לצחוק בהם בכל המקומות הלא נכונים, שמלאים ברגעים מעוררי תימהון ושמכילים כשלים בכל רמה או נדבך קולנועי שאפשר להעלות על הדעת. כל מי שהגעתי משוחד נגדו, הוכיח שחוסר האמון שלי בו מוצדק (קנת' בראנה לא יודע לביים אקשן, כריס פיין הוא פשוט "שחקן" נוראי, התסריטאי דייויד קואפ הוא רשמית הקריפטונייט שלי). כל מי שהגעתי משוחד בעדה, חיסלה את מעט האמון שעוד נותר בי לגביה (קירה נייטלי איומה בסרט הזה. הנה משפט שלעולם לא חשבתי שאכתוב, הרי תמיד סינגרתי עליה). רוצים דוגמה לגבי כמה הכל רע בעיבוד האחרון לספרי טום קלנסי ז"ל? נלך על הכי רע – החבר'ה הרעים בסרט.

את תפקיד הנבל הראשי מגלם בראנה עצמו. שמו הוא ויקטור שרבין, ואם פענחתי נכונה את המבטא שלו הוא בריטי שחי הרבה זמן ברוסיה ומשהו תקוע לו בין השיניים. איך אנחנו יודעים שהוא רע? הוא לא נוטה למצמץ. מה הדבר הכי נורא שהוא מסוגל להעלות בדעתו הנתעבת? לדחוף לקירה נייטלי מנורה לפה (התמונה שלעיל היא להמחשה בלבד, הוא לא ממש אוהב לירות באנשים). איך אנחנו יודעים שהוא איש תרבות למרות הכל? יש לו תמונה של קרב ווטרלו במשרד. איך אנחנו יודעים שהרוסים הם רעים? הם אנשים שאוהבים מסעדות יקרות ומנהלים שיחות חשאיות ביער. ומי אשם במשבר הכלכלי של 2008? הרוסים. רגע, מה? אין יותר גבול יותר לחוצפה האמריקאית? עשו לעצמכם או עצמכן טובה וצפו בסרט בליווי חבר או חברה תוך הרצת דאחקות. זו הדרך הנכונה ואולי היחידה, בעיניי.
(אורון שמיר)

"אוגוסט: מחוז אוסייג'" ו-"ונוס בפרווה"
August: Osage County & La Vénus à la fourrure

בצירוף מקרים, מוצגים בבתי הקולנוע (או במעט מהם) שני סרטים המבוססים על הצגות שעלו לא מכבר בתיאטרון הבימה: "אוגוסט מחוז אוסייג'" של המחזאי טרייסי לטס, שעיבד את המחזה לתסריט כאשר הבמאי הקולנועי הוא ג'ון וולס, וגם "ונוס בפרווה" על פי מחזה של דייויד איבס, ששיתף פעולה עם הבמאי רומן פולנסקי בכתיבת התסריט. האם צריך להעלות גרסאות קולנועיות למחזות שעדיין מוצגים או ירדו זה עתה? כן, כי לא מדובר באותו קהל ובטח שלא באותה סוג חוויה. האם על הסרט להיות דומה להצגת תיאטרון? לא, הוא צריך להוסיף לה רבדים נוספים. ויש יותר מדרך אחת לעשות זאת: "ונוס בפרווה", בהתאם למחזה, הלך על טשטוש גבולות בין תיאטרון למציאות והוסיף, ברגעים עדינים וספורים, גם משחק במדיום הקולנועי. פולנסקי הוסיף לסרט כמה רגעים של משחק בפסקול ועריכה שלא אפשריים בתיאטרון, שהם אלו שהעלו את הטקסט מרמה של עוד ביצוע בימתי והפכו אותו למוצלח במיוחד. מה גם שהליהוק של עמנואל סנייה (אשתו של פולנסקי) ומתייה אמלריק (שנראה בסרט כמו כפיל של פולנסקי הצעיר) הוסיף למחזה את טביעת האצבע של הבמאי. "ונוס בפרווה" הוא סרט שלא מנסה, הרבה, אבל נדמה שהוא די מצליח במה שהוא מנסה.

ג'ון וולס ניסה ב"אוגוסט מחוז אוסייג'" לא להותיר חותם מעבר למקור התיאטרלי. הסרט אמנם מנסה מאוד להיות מצולם קולנועית, אבל בכל זאת, בכל פעם שהוא יוצא מן הלוקיישן הבודד דומה כי הוא מפסיד משהו מן הטבעיות. אבל הפער העיקרי בין הסרטים הוא המשחק. בעוד "ונוס בפרווה" משוחק כמו סרט קולנוע, "אוגוסט מחוז אוסייג'" משוחק, ובעיקר כתוב, כמו תיאטרון – מוקצן מאוד בכל סצנה. גם כאשר רוב השחקנים הם שחקני קולנוע מוכרים ומנוסים, משהו בהופעה שלהם מרגיש מוקצן מדי. זה כולל את המועמדות לאוסקר מריל סטריפ וג'וליה רוברטס, כאשר רק ג'וליאן ניקולסון מתנהגת כמו בקולנוע – בלי לצעוק, בתנועות דקות, ברמיזות. היא גונבת את ההצגה בכך שאינה מנסה לגנוב את ההצגה. אבל הדמות שלה חושפת את הכישלון של הסרט, שהוא גם במידה רבה הכישלון של המחזה – שניהם עמוס מדי במלודרמה וכתובים עם יותר מדי רגעי שיא, עד כדי כך שדווקא אין כמעט רגעי שיא במהלך הצפייה. לקולנוע ולתיאטרון כלים אחרים גם לגבי הדיאלוג, אותו הדבר כמו במקרה של עיבוד של יצירות ספרות. פולנסקי יודע לתת את הדגשים הקלים שעושים את השינוי. לתחושתי, וולס עדיין לא.
(עופר ליברגל)

לקריאה נוספת:
אור מוצא דאבל-פיצ'ר לסרט "אוגוסט: מחוז אוסייג'"