"חלום אמריקאי", סקירה

פרוייקט מהסוג של "חלום אמריקאי" (American Hustle) הוא משהו שלא יכול לעבור בשקט עוד משלב הליהוק. דיויד או. ראסל הבמאי, טרי ממש מהצלחת "אופטימיות היא שם המשחק" (Silver Lining Playbook) כבר בשנה שעברה, מאגד את שני שחקניו הטובים ביותר משני סרטיו האחרונים: כריסטיאן בייל ואיימי אדמס מ"פייטר" (אוסקר לבייל, מועמדות לאדמס), וברדלי קופר וג'ניפר לורנס מ"אופטימיות" (אוסקר ללורנס, מועמדות לקופר) לקומדיית פשע תקופתית. מה יכול להיות יותר מסקרן?
"חלום אמריקאי" גם פתח את עונת הפרסים האחרונה בתרועה רמה כשזכה בפרס התסריט, שחקנית המשנה (לורנס) והסרט בפרסי איגוד המבקרים של ניו יורק, ונכנס למקום טוב ברשימות ההימורים. זה בכלל הקפיץ את רמת העניין בו פי עשרות מונים.

מכיוון שבשבועות האחרונים עקבתי באדיקות אחרי אין ספור סיכומי שנה מעבר לים ועוד יותר שיחות אוסקרים, כבר שמעתי הכל על "חלום אמריקאי" וגיליתי שמדובר באחד הסרטים הכי מפצלי קהל שיצאו לאחרונה מארה"ב. ולא רק על הסרט ככלל. כן, חלק אהבו אותו וחלק לא, אבל נדמה שאין הסכמה גם על שום דבר אחר. חלק טוענים שהוא העתקה גסה מסרטיו של סקורסזה, חלק אומרים שההשוואה הזו פסולה. חלק חושבים שג'ניפר לורנס עושה את החלש שבתפקידיה, חלק חושבים שמגיע לה אוסקר. חלק חושבים שברדלי קופר הוא המצטיין, חלק שכריסטיאן בייל, חלק בכלל לוקחים את הצד של ג'רמי רנר. לכל אחד מהשחקנים האלו גם חופן מלעיזים. אפילו ל"כוח משיכה", גם הוא מעורר ויכוחים, יש איזשהו קונצנזוס, לפחות על המראה הויזואלי. ל"חלום אמריקאי" אין כלום.

אני חייב לומר שמבחינתי זה היה די משחרר, מכיוון שבזכות זה נכנסתי לסרט פתוח לחלוטין להכל. לא היה שום דבר שיכולתי לקחת כמובן מאליו.
לכן, עכשיו כשהצפייה מאחורי, אני יכול לחלוק אתכם מה שאהבתי בסרט. בקיצור: הכל.
טוב, אוקי. אז לא הכל. אבל אחוז כל כך גדול ממנו, שהדברים שפחות אהבתי התמוגגו לקול צלילי מוזיקת הסבנטיז של הסרט. להגיד לכם שזו יצירת מופת מגדירת דור, או, לחילופין, משהו שצריך לככב בכל רשימת מצטיינים מכאן ועד סוף 2014? לא. אבל זה נאמר רק בקונטקסט של סוף השנה. בלי זה, העניינים נראים אחרת לגמרי.

"חלום אמריקאי" מבוסס, כנראה, באופן חלקי, על מקרה שקרה ובו סוכן אף.בי.איי הצטוות לשני נוכלים מיומנים כדי להפיל ברשת קבוצת מושחתים. אני לא יודע – וזה גם לא מעניין אותי, האמת – כמה הסרט מדוייק או איפה עוגלו הפינות, ואני חושב שהסיבה המרכזית לתחושה הזו שלי היא כי זה ממש לא עניין גם ראסל, שביים וכתב. וזו אולי נקודה קצת רכה בסרט, מכיוון שכסרט נוכלים, הנוכלות שלו נדחקת הצידה. אז אולי הוא לא מסעיר כמו סרט של דיויד מאמט בהקשר הפיתולי של העלילה, אבל ראסל החליט להתרכז בדמויות במקום במי בגד במי, והציף למעלה את האנושיות שלהם אפילו תוך כדי עיצוב דמויות קריקטוריסטיות במיוחד.

אני חושב שכדאי לקחת הפסקה לדבר רגע על ראסל, שבשנים האחרונות הפך להיות אחד הבמאים הכי בולטים בארה"ב אחרי ששיחק משחק מוזר של פרינג'-מיינסטרים במשך רוב הקריירה שלו. לכל אחד יש רגע אחר שגילה לו את ראסל. לאחדים זהו "שלושה מלכים" (Three Kings), סרט האקשן שזכה להתהילה-מאוחר-מדי עם ג'ורג' קלוני ומארק וולברג; לאחרים זוהי קומדיית האנסמבל השנויה במחולקת "אני אוהב האקביז" (I Heart Huckabees) שנסתה להיות טפשית ופילוסופית יחד, ובעיקר תזכר בעקבות ההתפרצות של ראסל על שחקניו במהלך ההפקה, שהפכה להיות סרטון ויראלי ידוע; לרוב יהיה זה "פייטר" (The Fighter), דרמת האיגרוף המעולה שהביאה אותו לראשונה לטקס האוסקר; והשאר בוודאי הצטרפו ב"אופטימיות היא שם המשחק", סרטו האחרון, שבעיני היה אחת האכזבות הגדולות של 2013 וסרטו החלש ביותר עד כה.
"חלום אמריקאי" עלול להפוך אותו לאחד הבמאים הבודדים שהכניסו את סרטם לקטגוריית הסרט הטוב ביותר שלוש פעמים רצוף, וזה מעיד על הדרך שאותה עשה ללב ההמסד, דרך שכמה ממעריציו מתחילת דרכו נוטרים לה טינה. כמו לכל אחד שמתמסחר.
באופן אישי אני חושב שראסל הוא סטורי-טלר מצויין, אבל כבמאי אוטריסט, כזה שאפשר לזהות את סגנונו במהירות, הוא פחות בולט. ההנאה שלי מהסרטים שלו היא הנאה בידורית, יותר מאשר חוויה קולנועית משמעותית. ואין בזה שום דבר רע.

"חלום אמריקאי" הוא, לפני הכל, פשוט גוש כיף מרוכז ועשוי היטב. בעיני, כמובן. המצלמה מסחררת, הדיאלוגים מצויינים, השימוש האינטנסיבי בפס-קול קולע בדיוק, והמשחק… אלוהים, המשחק. זה נכון שלחובבי קולנוע אדוקים הסרט יקפיץ יותר מדי לתודעה את "החבר'ה הטובים" (Goodfellas) ולכן יחליש מעט את הסרט, אבל איזה סרט לא יצא כישדו על התחתונה מהשוואה עם יצירת המופת הזו מ-1990?
אני מאמין שראסל והצוות שלו ידעו לאיזו טריטוריה הם נכנסים, ועשו זאת בראש מורם. אני מאמין שאפילו הופעת האורח הנהדרת של רוברט דה נירו הזכירה לכולם את "החבר'ה הטובים" ו"קזינו", ועל אף שלא נראה לי שזו הסיבה העיקרית שהוא לוהק (בשונה, נגיד, מג'יימס גנדולפיני ב"הורג אותם ברכות" שכל נוכחותו בסרט היא התכתבות עם "הסופרנוס"), כל יוצר בר-דעת היה עושה את הקישור ואפשר להגיד הרבה דברים על דיויד או. ראסל, אבל אין ספק שהוא יודע מה הוא עושה.

אגב דה נירו, כריסטיאן בייל מגלם את אירווינג באופן שהזכיר לי באופן מוחלט את הופעותיו הגדולות של בובי. זו הפעם השנייה שאנחנו רואים את בייל בתפקיד ראשי החודש, ועל אף שאנחנו כבר יודעים איזה שחקן מגוון הוא, זה אף פעם לא מפסיק להפתיע. הדמות שהוא עושה ב"אחים בדם" שונה בכל אספקט פיזי או מנטלי מזו של "חלום אמריקאי" שקשה להאמין שהוא צילם את שניהם בכזו סמיכות.
שחקן אחר שגם הדהים אותי השנה, ועושה זאת שוב גם הפעם הוא ברדלי קופר. לגמרי כבר השתחררנו מהתדמית הדושבאגית של קופר כשחקן, אבל מסתבר שהטוב עוד לפנינו. הוא היה מעולה ב"מקום בתוך היער", והוא מעולה גם פה. הדמות שלו, סוכן האף.בי.איי ריצ'י, אולי כתובה קצת פחות מהודק מהשאר, ועוברת תהפוכות קיצוניות מדי, אבל קופר אדיר על אף זאת.

לגבי ג'ניפר לורנס המצב מעט מורכב יותר. אני מניח שהרבה מהאש שהיא חטפה על הופעתה פה קשור לכך שהיא בעמדה כל כך משמעותית כרגע בעולם הבידור, וכל כך נאהבת, ששלב הבאק-לש (הנקודה שבה אנשים מרגישים צורך לפנצ'ר את הבלון ועושים זאת בחוסר עדינות) הוא בלתי נמנע. זה גם קשור לזה שהיא הייתה כל כך נוכחת בשנתיים האחרונות, עם ראיונות, עשרות נאומי זכייה, וסרטוני יו-טיוב פופולרי בהם היא מנסה להתמודד עם ג'ק ניקולסון, מה שהפך אותה לדמות מוכרת מדי ולכן כאשר היא עושה דמות כה שונה ממנה כמו רוזלין הפרחה, אנחנו רואים שהיא משחקת. שלא כמו עם קופר ובייל, קשה להשתחרר מכך שהיא מגלמת דמות. גם לי לקח איזה רגע, ובעיני הסצנות הראשונות שלה פחות התניעו, אבל באיזשהו שלב זה נעלם ואני לגמרי הלכתי אחריה. מבחינתי היא יכולה לקחת את האוסקר רק על משפט אחד בסרט ("אני יודעת מי את"), ואם היא באמת תקח (והיא לא) זה כנראה יהיה בזכות סצנת השירותים המצויינת.
וזה מביא אותי למנצח הגדול. או בעצם צריך לומר, המנצחת. איימי אדמס היא זו שבעיני הרימה את הסרט לנקודות הכי גבוהות שלו. היא מדהימה, וזה עוד יותר מרשים כי היא צריכה להאבק רוב זמן המסך שלה עם אויב כריזמטי לא פחות: החזה שלה.
אתם חושבים שאני סקסיסט, אבל התלבושות בהן עטו את אדמס בסרט הופכות את החזה שלה לשחקן משנה, ואני לא חושב שמדובר בטעות. ובכל זאת, אדמס שולטת בסצנות שלה, בשיאים ובשפלות שדמותה עוברת, שזה לגמרי שומט לסתות. כל פעם שאני שומע על סרט עם אדמס אני בטוח שהנה יגיע התפקיד שלה שימאיס אותה עלי סוף סוף, וכל פעם אני נדהם ממנה מחדש. מאז 2006 אני מאוהב באישה הזו ובעיקר חושב שהיא שחקנית שלא תאומן.
הסרט אולי לא יעבור את מבחן בכדל אבל אני חושב שדווקא הדמויות הנשיות בו מעוצבות היטב ומוסיפות לסרט הרבה יותר מרוב הסרטים האמריקניים של הזמן האחרון.

מהודק וענייני, הם אולי שניים מהדברים האחרונים שאפשר להגיד על "חלום אמריקאי". אבל הוא מרהיב, מסחרר, מצחיק מאוד, ומרגש לא פעם. הדיעות החלוקות לגבי הסרט כנראה ימשיכו ויעמיקו ככל שעונת הפרסים תמשיך וככל שיותר אנשים יצפו בו, אבל אני כבר בחרתי צד והאמת היא שלא נדרשו יותר מדי שכנועים.