"ההוביט: מפלתו של סמאוג", סקירה

מישהו בטח כבר עלה על זה לפני, אבל אתמול חשבתי על כך שעל אף שאפשר להתלונן על רמת הסרטים של השנה האחרונה, יש משהו אחד שהולך ומשתפר: סרטי ההמשך. בעבר סיקוולים היו ידועים בתור עוד סחיטת כספים של הסרט הראשון במינימום מאמץ ומקסימום רעש. אולי זה קשור לכך שחלק מהסרטים כבר מתוכננים להיות בעלי יותר מחלק אחד כבר בשלב הצילומים, אבל אם מסתכלים אחורה על הסיקוולים של הזמן האחרון כמו "איירון מן 3", "תור: העולם האפל", "משחקי הרעב 2" ו"מהיר ועצבני 6" (יחסית לראשונים, לא לחמישי), רואים שכולם שיפורים של החלקים שלפניהם. כמובן שהיו שטויות כמו "קיק-אס 2" ועוד שכאלו, ואולי זה באמת סתם רצף אקראי ולא יותר, אבל סרטי ההמשך של עכשיו הם לא בהכרח ערובה לזילות.

השיא החדש הוא החלק השני בטרילוגיית "ההוביט" הפומפוזית במיוחד של פיטר ג'קסון. כזכור, בשנה שעברה חזר ג'קסון אל הארץ התיכונה לראשונה מאז שסיים את טרילוגיית "שר הטבעות" ב-2003, עם עיבוד חדש לספר מקדים של טולקין, "ההוביט". את הספר הקטנטן הזה, ג'קסון החליט למרוח על פני שלושה סרטים שכל אחד מהם, כמיטב המסורת, באיזור השלוש שעות. "ההוביט: מסע בלתי צפוי" היה, מבחינתי, אחת האכזבות הגדולות ביותר של 2012. זה נראה בעיקר כמו שאריות של "אחוות הטבעת" ללא כל תשוקה או התלהבות. הייתה הרגשה של מחזור, של חוסר ברק, ובל נשכח שג'קסון חשב שזה יהיה רעיון טוב לתת לגמדים שלו לפרוץ בשירה מדי פעם. צמרמורת של מבוכה עדיין עוברת בגופי לזכר האירוע.

על פניו שום דבר לא אמור להשתנות עם בוא החלק השני, "ההוביט: מפלתו של סמאוג" (The Hobbit: The Desolation of Samug). הסרט ממשיך את קו העלילה של הסרט הקודם, כל הצוות מאחורי המצלמה נשאר בעינו, והסרטים צולמו ברצף, כך ששיפור משמעותי בחזון או בעשייה לא יכול להיות. אבל לפעמים קורה הבלתי צפוי: "ההוביט: מפלתו של סמאוג" הוא לא רק אחד מסרטי הפנטזיה הטובים ביותר שראיתי לפחות מאז "שיבת המלך" (וגם "הרפתקאות טין טין"), אני מאמין שהוא יכול להכנס להיסטוריה בתור השדרוג המשמעותי ביותר בין סרט ראשון לשני בתולדות הקולנוע.

את הסיפור הזה כבר שמעתם. בילבו ההוביט, גנדלף הקוסם וחבורת גמדים יוצאים אל מעמקי הארץ התיכונה כדי להשיב את המלוכה אל הגמדים, שנושלו מעושרם על ידי דרקון רב עוצמה העונה לשם סמאוג. אם לא צפיתם בסרט הקודם, לא פספסתם הרבה. על פני כמעט שלוש שעות לסרט היו שלושה מצבים בלבד, שגם הופיעו באותו הסדר: הוביט רוטן, גמדים בסכנה, גנדלף מציל אותם. כך שוב ושוב ושוב, כשלעיתים רחוקות העניין מופרד בשיר כלשהו. אני מתנצל, קשה לי לשחרר את זה.
"ההוביט: מפלתו של סמוג" ממשיך מאיפה שהסרט הקודם הפסיק. החבורה מתקרבת אל ההר ויש לה הזדמנות אחת להכנס אליו. יש גם מלא אלפים ומלא בני אנוש אומללים. ויש גם דרקון, ותאמינו לי שאנחנו נגיע אליו.

ג'קסון, אחרי שלושה סרטים בעיתיים ברצף ("קינג קונג", "מבט מגן עדן", "ההוביט: מסע בלתי צפוי"), הצליח לייצר איזון בין הילדותיות של החומר המקורי עליו מתבסס הסרט, ובין הפאתוס של כל סרטי הארץ התיכונה. ל"ההוביט", לא יעזור, אין את אווירת האפיות האודיסאית של "שר הטבעות" ואין לו את הקדושה של טרילוגיית הספרים. בסרט הראשון הדלות של "ההוביט" התרגמה לסרט ילדותי שנראה כמו שיווד של דיסני ל"אחוות הטבעת". למרבה ההקלה, בסרט החדש ג'קסון לוקח את הסרט למקומות אפלים הרבה יותר. הפריימים כהים, ראשים מתגלגלים, פתאום הגמדים מקבלים אפיונים ואישיות שלא הייתה להם בכלל בסרט הקודם (לראשונה גם אפשר להבדיל ביניהם) ועוד לא דיברנו על הדרקון. כן, אמרתי כבר. נגיע לזה.

ג'קסון וצוותו המיומן והמפואר – וזו מבחינתי השורה הראשונה, התחתונה והאמצעית – הצליחו, לראשונה בקולנוע מזה אלפי שנים, להפוך אותי שוב לילד בן שלוש שמקשיב לסיפור לפני השינה, וכל מי מילה בסיפור, וכל רחש דף שמתחלף, רק משתלט על הדמיון שלו ומסעיר אותו עוד יותר. אתם זוכרים את הקטע הזה שילדים יכולים לשמוע את אותו סיפור מאה פעם ועדיין להתלהב ממנו כאילו זה הפעם הראשונה? אז "ההוביט: מפלתו של סמאוג".
160 דקות סרט, ולא הסתכלתי בשעון פעם אחת (טוב, הייתה פעם אחת, כי רציתי לדעת מהי הנקודה בסרט בו מופיע לוק אוונס. אני אוהב את לוק אוונס), והאמת היא שגם לא רציתי שזה ייגמר. יכולתי לשבת עוד שעות רבות מול הסרט הזה.
אני עדיין לא יודע אם הסרט ישרוד צפייה שנייה, אבל הצפייה הראשונה שלו היא אחת החוויות הכי סוחפות שהיו לי בקולנוע, השנה או בכלל. ואני מזכיר לכם שבזתי ל"ההוביט" ואני בן אדם שצריך הפסקת סיגריה פעם בכמה שעות, ככה שזה הכל חוץ ממובן מאליו.

ויזואלית הסרט מושלם. אולי הסרט הכי מרהיב שג'קסון עשה אי פעם, להוציא את "שיבת המלך". האפקטים מדהימים והסטים חדשים ומנצנצים (צפיתי בו בגרסת התלת מימד באיימקס. מומלץ), האקשן שודרג עשרות מונים והוא מלא מחשבה והומור, הדיאלוגים טובים ואף אחד לא שר! בשום שלב!
יש בו לפחות שלושה סיקוונסים שרבים על מקום במצעד "20 הרגעים הגדולים של השנה", אחד מהם, וזה שכנראה ייקח, הוא מרדף בנחל שוצף שהזכיר לי טוב טוב מי היה המפיק של "הרפתקאות טין טין".
אתם יודעים עד כמה הסרט הזה טוב? אפילו אורלנדו בלום נותן בו בראש. לכו תתווכחו עם זה. על אף שבהערת שוליים, אזכיר את החלק הצורם שבו בלום התבגר מאז העשור הקודם וזה ניכר. לא שהייתה עם זה בעיה, אנשים מתבגרים כל הזמן, אבל ברגע שנזכרים שמדובר בפריקוול ל"שר הטבעות" זה נראה מוזר.
אני חושב גם שהסצנות הסולו של גנדלף (איאן מק'קלן) היו פחות חזקות מהשאר, והיה אפשר לקצץ אותן קצת. או הרבה. בכל זאת, אנחנו הרי יודעים שהוא ישרוד את תלאותיו, כך שאין הרבה מתח בחלקים האלו.

ואז מגיע הדרקון (הבטחתי, הרי). ועל אף שמדובר בחלק מאוד מתקדם של הסרט, כשלא מעט אנשים בהקרנה כבר איבדו את הסבלנות, סמאוג התעורר ויחד איתו כל החושים שלי. חשבתם שהמפגש של בילבו וגולום בסרט הקודם היה מצויין? אז קודם כל, אתם צודקים. זאת הייתה הסצנה הראויה היחידה בסרט ההוא. אבל חכו חכו לרגע בו נפגשים בילבו וסמאוג. להגיד שזה הדרקון הכי טוב שנצפה בקולנוע זה אנדרסטיימנט (סליחה, שון קונרי), ובנדיקט קמברבץ' שמגלם אותו עושה כנראה את התפקיד הכי טוב שהוא עשה בקולנוע, יסלחו לי כל ארבעת האנשים שחושבים ש"הרשות החמישית" הוא סרט טוב. זהו האנטגוניסט השני שמגלם השחקן הבריטי הצעיר השנה אחרי "סטארטרק: האויב בתוכנו" (סרט שרק אני לא סבלתי ממנו, מסתבר) שם גילם את חאן. אנחנו מאוד אוהבים את בנדקיט. למרות שלפעמים הוא נראה כמו הבן החייזר והגיי של רון פרלמן. אבל עזבו את זה עכשיו.
סמוג וממלכת הזהב שלו היא מהחללים הקולנועיים הכי מדהימים שתראו בקרוב. ממש לא רחוק מהחלל של "כוח משיכה".

"ההוביט: מפלתו של סמאוג" הוא סרט שיהיו לא מעט שימצאו אותו מייגע ומטופש. אני לא חלק מהם. אני הייתי שלו בכל רגע של הרפתקה, בכל עריפת ראש של אורק, בכל הלצה של גמד כזה או אחר, בכל מבט מלא משמעות של אורלנדו בלום. אפילו הזלתי דמעה פעם אחת. טוב, נו. על מי אני עובד. זה היה פעמיים, שתיהן קשורות לקילי (איידן טרנר, "בני הנפילים: עיר של עצמות"). איזה גמד מקסים אתה, קילי. כל כך נתראה בשנה הבאה.