"לאבלייס", סקירה

ברוח סוף השנה המתקרב, נדמה שכבר אין ברירה אלא להכריז על שנת 2013 כעל שנת הפורנו בקולנוע. או שאולי זו רק התחושה בחודשים האחרונים, מה שהרבה פעמים משפיע בקיצוניות על סיכומי שנה למיניהם, בהם היו לנו: המכורים לסקס של "דון ג'ון" (Don Jon) או "תודה ששיתפתם" (Thanks for Sharing); ההאשמות על רמת הגראפיות בסצנות הסקס תוצרת צרפת, של הצמד ההומו-לסבי "זרים על שפת האגם" (L'inconnu du lac) ו-"כחול הוא הצבע החם ביותר" (La vie d'Adèle), שניהם עולים לאקרנים בסופש זה, בתוספת "צעירה ויפה" (Jeune & jolie) שהוקרן מוקדם יותר השנה; התעסקות מפורשת יותר בצד השני של תעשיית המין הגיעו השנה מכל העולם, בין אם ב"נערת ליווי" (Call Girl) הסקנדינבי שתפסתי בפסטיבל ירושלים, או סרטים כמו "The Look of Love" שקורץ לי ממקום מושבו על מדפי האוזן השלישית בכל ביקור שם בזכות סטיב קוגן בתפקיד פול ריימונד, סוג של יו הפנר של בריטניה. ובל נשכח שהנועז מכל עוד לפנינו, אם לסמוך על לארס פון טרייר, שביים סרט בן 5 שעות וחצי העונה לשם "נימפומנית" (Nymphomaniac).

השאלה הראשונה היא במי מנסה בעצם הקולנוע להתחרות כאן? האם בטלוויזיה שהולכת ונהיית נועזת יותר ויותר / עושה פחות עניין מסקס ומיניות ובכך בעצם מיישרת קו עם העולם? או אולי באינטרנט עצמו, מקום משכנה הנוכחי של תעשיית המין ומקור ההזנה של המכורים והמכורות אל מוצריה? גם אם אין לי שום דרך לענות על השאלה, השנה הזו והסרטים הללו לימדו אותי דבר אחד – לא משנה מה הקולנוע מנסה להוכיח פה, מה שבטוח הוא שזה לא ממש עובד לו. "לאבלייס" (Lovelace), ביוגרפיה עלילתית המתרכזת בכוכבת הפורנו הראשונה, הוא דוגמה מצויינת לרוב מה שלא עובד בחיבור הזה בין קולנוע מסחרי ופורנו.

לאבלייס מהכותרת היא לינדה לאבלייס (אמנדה סייפריד), מי שהתפרסמה בזכות/בגלל תפקידה בסרט "גרון עמוק" (Deep Throat), שהפך לסנסציה בראשית שנות השבעים. הסרט מתמקד בשנותיה המוקדמות, החל מנערה בעלת חינוך דתי קפדני המבקשת למרוד במוסכמות ובהוריה (שרון סטון ורוברט פטריק) ובעידוד חברתה הטובה (ג'ונו טמפל), ועד לפגישה משנת הגורלות עם מי שהיה בעלה (פיטר סארסגארד) ואשר הפך אותה מבחורה אנונימית לכוכבת הפורנו הגדולה בעולם דאז ששינתה לחלוטין את תעשיית הסרטים למבוגרים.

הדבר הראשון שחשוב לי לאוורר לפני שנמשיך, גם כי טרם כתבתי זאת בסקירה הנוכחית וגם כי אולי זה ישפיע על האופן בו אתן ואתם קוראים וקוראות – אני מאלה שלא רק מתנגדים לתעשיית הפורנו (באופן פסיבי, זה לא שאני הולך להפגנות), אלה שזה אשכרה מגעיל אותם. כמו כל דבר שאני כותב בבלוג, אין לי שום בעיה שלא יאמינו לי או יחשבו שיש לי איזה אינטרס נסתר, פשוט כי אני יודע שזאת האמת ושכדי ליצור מערכת אמון בין קורא וכותב כדי להגיד תמיד את האמת, מוזרה ככל שתהיה.

מי שיבוא לסרט הזה כדי לראות פורנו, או את אמנדה סייפריד בסצנות סקס, ייצא עם חצי תאוותו בידו, כמאמר הפתגם. עירום כן יש בסרט, אבל סקס לא ממש. "לאבלייס" הוא מאותם סרטים שמבטיחים לצופה את מה שהוא רגיל לקבל מהאינטרנט/טלוויזיה, אבל גם יודעים שלא יקיימו. תמיד נדמה לי שגם הצופים מודעים לכך, אבל באים בכל זאת, כי אולי הפעם כן תתקיים ההבטחה. כמו איזה מופע קברט שאולי יחצה את הקווים, שמלה חושפנית שרק מחכה לתקלת מלתחה, או פשוט הציפייה לסיפוק יצר המציצנות שבכלל מסופק מעצם ההתעסקות בו, כלומר מהציפייה עצמה ולא מהגשמת הרצון בשלמותו.

הגיבורה שהסרט בחר לצייר היא גיבורה בעייתית מאוד בעיניי. בתחילה היא מוצגת לנו כנערה סגורה הזוכה לשחרור המיוחל, כאשר הגואל שלה הוא גם הגבר שלה, האיש שלה. נדמה שהיא נהנית מאוד מתדמיתה הפרובוקטיבית, או לפחות לא סובלת יותר מדי. בהמשך מוצגים לנו אותם אירועי מפתח – כמו צילומי הסרט "גרון עמוק" (האנק עזריה ובובי קאנבייל מגלמים יוצרי הסרט ההוא) או המפגש עם יו הפנר (ג'יימס פרנקו, שכהרגלו לא מנסה אפילו לשחק אלא פשוט מופיע) – אלא שהפעם נראית על המסך התעללות מצד הבעל, שנחסכה מאיתנו בדקות הקודמות, כמו גם מחאה חסרת תועלת מצידה של לינדה. רק ממש בסיום מגיע הסרט לחלק הארי בחייה – כלוחמת נגד תעשיית הפורנו שניצלה והרסה אותה. עבורי, הבעייתיות שהזכרתי לעיל נובעת לא רק מהפסיביות של הגיבורה בחלק הראשון, אלא מהעובדה שאין קונטרסט אמין מספיק בינו ובין החלק הבא הכל בסרט הזה רק מסומן ולא נוכח באמת, ובמיוחד נכון הדבר למשחק של כל המשתתפים כולם, אפילו סייפריד שאני מעריץ בדרך כלל. ייתכן ואם לא הייתי מכיר מעט את סיפורה או ייצוגה של לינדה לאבלייס האמיתית כדמות ציבורית אנטי-פורנוגרפית, הכל היה מפריע לי פחות.

עוד מקום בו "לאבלייס" חוטא לביקורת אפשרית על הנושא המרכזי בו הוא בייצוג של הסרט "גרון עמוק". בין אם אלה מאחורי הקלעים שנראים כמו מקום עבודה שלא לוקח את עצמו ברצינות, או סצנות דיאלוג מתוך הסרט ששוחזרו בידי סייפריד ואדם ברודי – אין רמזים ברורים למצוקה של הגיבורה. בנוסף, בגלל אותו אפקט של ציפייה לא ממומשת, רגעי ההארד-קור מתוך "גרון עמוק" לא משוחזרים אלא מתרחשים אוף-סקרין, או שהדמויות רק מדברות בגדולתם. כיוון שכל העת מאדירים ומאלילים את הסרט ההוא, במקום ביקורת יצאתי בתחושה שאני קצת מעוניין לצפות בעצמי ב"גרון עמוק". בשלב זה אזכיר את תחושותיי לגבי סרטים מסוג זה, רק כדי להבהיר עד כמה לפעמים ייצוג לא נכון של מושא הביקורת יכול להוביל לתוצאה הפוכה מזו שאותה ניסה הסרט להשיג. ואין לי בכלל ספק שהיוצרים ניסו להראות את הצדדים השליליים והנסתרים מעיניי הצופים של עוד אחת מהאשליות שמוכרת לנו התרבות המערבית – פורנו.

הכישלון הזה מוזר לי בעיקר הודות להסתכלות בעבודותיהם הקודמות של אותם יוצרים. במאיי הסרט הם רוב אפסטין וג'פרי פרידמן, דוקומנטריסטים זוכי פרסים ("The Celluloid Closet", "The Times of Harvey Milk") שהפכו לביוגרפים של דמויות שנויות במחלוקת הקשורות למהפכות מיניות ("יללה" היה הקודם שלהם). התסריטאי הוא אנדי באלין, שכתב לפני שנתיים-שלוש סרט אחר העוסק ביחסי ניצול מיניים, שנקרא "אמון" (Trust). במילים אחרות, אין ספק ששלושתם מכירים היטב את החומרים בהם עוסק סרטם, אבל קולנועית ייתכן והם פשוט לא הצליחו לרקוח את התמהיל הנכון בין מה להראות ומה לא, או אולי איך להראות. יכול בהחלט להיות שאנשים רגישים ורגישות פחות ממני לנושא כן יצליחו לעבור במהלך כשעה וחצי מ"פורנו זה מגניב" ל"פורנו זה הדבר הנורא בהיסטוריה" כפי שמבקש הסרט.