"פנתר לבן": התפתחות חדשה של ז'אנר הניאו-בורקס

"פנתר לבן", סרטו של דני רייספלד – שהוקרן בפסטיבל קולנוע דרום, בפסטיבל הקולנוע בירושלים ומציג בימים אלו בבתי הקולנוע – הוא ללא ספק סרט ז'אנר הן בעלילה שלו והן בסגנון שלו. אולם, מדובר בסרט המשלב בצורה טבעית ולא מאולצת בין כמה ז'אנרים, כאשר לפחות לגבי שני הראשונים הוא מציית לחוקי הז'אנר באופן נאמן ומסורתי: זהו סרט ספורט/אגרוף בו המתאגרף הוותיק לוקח תחת חסותו פוטנציאל לאלוף חדש. זהו סרט פשע בו צעיר נקרע בין העולם התחתון אשר גם לאחיו הגדול יש בו תפקיד, לבין שמירה על כללי החברה והתקדמות בחיים בדרך לגיטימית יותר.

אבל מכיוון שכבר קראתם את כותרת הפוסט, אתם יודעים שמה שמעניין אותי בסרט יותר מכל אספקט אחר הינה ההתכתבות, החזרה והפיתוח שלו של הז'אנר הישראלי ביותר, ז'אנר שרבים, אולי אפילו הרוב, בזים לו, אבל יותר ויותר לא ניתן להכחיש את מקום המפתח שהיה לו בהתפתחות הקולנוע הישראלי – ז'אנר סרטי הבורקס. ז'אנר אשר דני רייספלד מתייחס אליו בסרטו בכבוד ולדעתי גם בהערכה, כי זוהי המורשת שלו ובמידה רבה של כל במאי אשר בא לייצר סרט דובר עברית, גם במקרים בהם היוצר לא מעוניין להמשיך או להיות משוייך למורשת זו.

מקובל לחשוב כי סרטי הבורקס פרחו החל מאמצע שנות הששים, אחרי סרטו המכונן של אפרים קישון "סאלח שבתי", ודעכו ממקומם המרכזי בסוף שנות השבעים, בין היתר עקב המהפך פוליטי שביטא גם עלייה של המקופחים לשלטון, אפילו אם רק למראית עין או לתחושת בטן. בשנות השמונים הקולנוע הישראלי פנה יותר ויותר לסרטים אשר דנו ביחסי יהודים-ערבים ולא ביחסים בין העדות, וכתוצאה מכך כמות הצופים בקולנוע הישראלי פחתה ולמעשה מעולם לא התקרבה לשיאים של שנות השבעים. אולם, קריאה זו מתעלמת מיותר מדי יוצאי דופן – הבורקס מעולם לא עזב את הקולנוע הישראלי, אם יוצאים מנקודת הנחה כי הוא אכן היה חלק ממנו, וזאת משום שבאמת היה מדובר בסוג של ז'אנר.

אני מגדיר את סרטי הבורקס על ידי שני מאפיינים בסיסיים: תוכן וסגנון. מבחינת התוכן, סרטי הבורקס תמיד יעסקו במתחים בין עדות, כאשר בתקופה הקלאסית רוב הסרטים הסתיימו באיחוד בין העדות השונות, לרוב על ידי נישואין. רבות דובר על השאלה האם הייצוג בסרטים הללו היה סטראוטיפי (והוא היה, אבל בגלל תנאי סגנוני) והאם הוא קיבע את המצב הקיים או הציע דווקא אמירה חתרנית נגד הפערים בחברה, כאשר האיחוד בין העדות בסוף הסרטים נראה לא פעם כלא הגיוני ומלאכותי. אין ביכולתי לשוב לדון בסוגיה זו במסגרת פוסט קצר זה, אך אציין כי עיסוק בעדות, גם אם רק דרך מבטא מוקצן, הוא חלק אינטגרלי מן הז'אנר והוא נעשה במידה רבה באופן שייחודי לקולנוע הישראלי גם לעומת קולנוע אחר הדומה לבורקס בסגנון (הקולנוע האיטלקי) או בדיון המעמדי והאתני – הכבוד של כל עדה נשמר בסרטים אלו דווקא דרך המגוחך והלא אמין, דווקא על ידי הפיכת הלעג לעדה למקור גאווה.

מהבחינה הסגנונית, הלא פחות חשובה, סרטי הבורקס נטו תמיד להגזמה בכל היבט אפשרי – החל במבטאים, דרך הפערים בין העשיר לעני ובין עדה לעדה, בעלילה אשר לוקחת את הסיפור לנקודת קיצון של רגש, הומור וולגרי, וולגריות כללית, משחק מלודרמטי ומלודרמטיות גם בכל היבט של עשייה קולנועית. כל ההיבטים האלו של הגזמה אינם אפשריים בקולנוע של ימינו, לפחות בלי מידה מסוימת של עידון. מבחינת המבקרים, אגב, הם כנראה גם לא היו אפשריים אז, לפחות לא כל עוד עושים אותם בישראל.

מצד אחד, אני אומר כי קולנוע בורקס אינו אפשרי בימינו, מאידך טענתי מוקדם יותר כי קולנוע הבורקס מעולם לא עזב את הקולנוע הישראלי. לעיתים הוא נדחק לשוליים, לעיתים הוא חזר דרך להיטים ("אלכס חולה אהבה"). והוא גם הוליד את הניאו-בורקס, סרטי בורקס חדשים שהחלו להופיע בשנות התשעים והגיעו לשיא בראשית שנות האלפיים. סרטי בורקס אשר במקום להפגיש בין עדות, פוסלים את המפגש הזה ובסופו של דבר כל עדה מצומצמת ונסגרת בעצמה.

"חתונה מאוחרת" הוא הדוגמה האידאלית, גם משום שאימץ סגנון הנוגד את סרטי הבורקס – ללא תנועות מצלמה, בעזרת קצב איטי ורגעים בהם לא מתרחש הרבה לצד רגעים של דרמה גדולה. אבל סרט זה לא היה היחיד וגם לא ממש הראשון במגמה. לכאורה, סרטים אלה מציעים התפכחות מחזון האיחוד בין העדות, אך יש לזכור כי האיחוד הזה שהתבצע בתקופה הקלאסית נראה הרבה יותר כפנטזיה ממציאות, כאשר המצב החברתי האמיתי השתקף לא בסיום, אלא במחלוקת אשר קדמה לו.

מול מגמה זו, בשנות האלפיים היו גם ניסיונות אחרים להתכתב עם הז'אנר, לרוב על ידי לקיחת המבנה העלילתי אך בתוספת עידון מסוים של הקיצוניות בסגנון. "אהבה קולמביאנית" הוא כנראה הדוגמה המובהקת ביותר, אך לתחושתי מדובר בסרט שעבד דווקא ברגעים בהם התרחק מן הבורקס. סרטים מסוג זה הם מעין תת-קבוצה בתוך הניאו-בורקס, שאפשר לכנותה רטרו-בורקס. סרטים אחרים ניסו לתקשר יותר עם האסתטיקה הדומה-אך-שונה של הקולנוע המצרי, למשל "כלת הים" של קרן ידיעיה.

והנה מגיע "פנתר לבן" שודמה כי הוא מנסה לעשות קולנוע בורקס כמו פעם – עלילה מלודרמטית, ניגוד בין שתי עדות מובחנות (העלייה הרוסית מול יוצאי מרוקו), שימוש מלודרמטי במוזיקה וליהוק של גדול שחקני הבורקס ואחד מגדולי השחקנים בכלל – זאב רווח. כתוצאה מסגנון זה, מבקרים רבים יבקרו את הסרט וימצאו משהו קלישאתי בעשייתו. אבל כוחו טמון דווקא בקלישאות.

סרטו של רייספלד מציע הרבה יותר מחזרה לנושא וחזרה לסגנון – הוא מצליח לשלב בין העידון המתבקש של הסגנון לקולנוע של ימינו, מבלי לוותר על ההקצנה. חשוב מכך, הוא מציע דיון מעמיק יותר מיחסי עדות באופן המשלב בין הקולנוע האיכותי לקולנוע הבורקס. בלב הסרט ניצבת נקודת יסוד: המזרחיים, המקופחים של פעם, הם היום הלב של התרבות הישראלית ובמידה רבה בעמדת כוח. זאב רווח מגלם את ה"אשכנזי" (המרוקאי) בסרט זה והוא עושה זאת בצורה מעוררת כבוד. הדמות שלו נמצאת בעמדת השליט, אך עדיין חיה את הקיפוח, אולי כמו כל אדם. הסרט הוא בו בזמן הצדעה להבדלים בין העדות ופסילה של כל ניסיון להגדיר אדם על פי מוצאו האתני.

הדיון בקהילה הרוסית גם כחברה סוגרה וגם כחברה אשר נכנסת כמעט בלי רצון למארג העדות של הציבור בארץ, מעניקה נופך נוסף לסרט. כמו סרטי הבורקס הקלאסיים, גם הוא מתבסס לא מעט על הקצנה וסטראוטיפים, אך גם מבין שבימינו יש לעדן אותם במבט מעמיק ואמין יותר על תופעות חברתיות. הסרט אף לא מנסה יותר מדי להקצין את ההיבט הזה שלו, בתור יצירה אשר באה בסופו של דבר בעיקר לבדר באמצעות מספר ז'אנרים (וקטעי הספורט בסרט משובחים למדי). זהו כבר לא ניאו-בורקס, צריך למצוא לזה שם אחר. ביני לבין עצמי, בורקס עם ביצים נפל על הסף. "פנתר לבן" הינו סרט בורקס-וודקה.