שינויים בהרגלי הצפייה

לאחרונה, יותר ויותר אנשים שומעים ושומעות ממני משפטים מתנשאים מאי פעם בנוגע לדעתם ודעתן על סרטים. דברים כמו "אני אקשיב לדעה שלך על הסרט אבל לא אקבל אותה, כי ראית אותו באייפון/פאסט-פורוורד/לא עד הסוף". באופן טבעי ונכון, אנשים מתקוממים ומתקוממות כנגד הטענות האלה שלי. אבל נדמה לי שזה רק משום שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב. הדעות, כבודן במקומן מונח. זה פשוט העניין הפעוט הזה שלא ראינו את אותו הסרט. לא כמאמר הקלישאה, הנוגעת לתנאי צפייה אחידים ולשוני מהותי בין הצופים, עקב היותם לא אותו בן אדם. אני מתכוון לשינויים רדיקליים ממש שהביאו איתן השנים האחרונות, בכל הקשור להרגלי הצפייה ואולי אפילו לכבוד בסיסי בין סרטים וקהל. שינויים שיצרו תגובות שרשרת אשר הובילה לעוד שינויים, הפעם בסרטים עצמם, שמכריחים את הצופים להתייחס אליהם אחרת. וכך הלאה והלאה, במעין כדור שלג אבל לא מהסוג הצחור והאידאלי, אלא כזה שאוסף איתו רפש וכל מיני דברים לא קשורים בזמן שהוא מתגלגל במורד איזו גבעה.

בפוסט זה אנסה לגעת באותם מייצגים של תופעות אשר הזכרתי במשפט השני של הפוסט, בתקווה שבפעם הבאה שאתקל במישהו או מישהי ששנאו סרט מסויים – ולאחר חצי שעה של שיחה יתברר לי שהם ראו אותו בבית בעותק מפוקסל תוך כדי הפרעות בלתי פוסקות – אדע איך להתנסח. או אם תרצו, זהו האני-מאמין הפרטי שלי לגבי איך לראות או איך לא לראות סרטים. ואני מאמין גם שהאופן בו צופים בסרט משנה מאוד את הדעה עליו, משהו שהייתי רוצה להביא לתשומת ליבם וליבן של אחרות ואחרים.

"זה בכלל לא סרט מרשים כמו שכולם אומרים, סתם כזה"
האם זו אשמתו הבלעדית של הסרט, או אולי של תנאי ההקרנה? כי ברבים מן המקרים שאני פגשתי, אנשים לא ממש התרשמו מסרטים מרהיבים ויזואלית שנצפו במסכים שגודלם אינו עולה על 17 אינץ'. קצת קשה לחוות את מלוא עוצמתה של יצירה קולנועית אשר נבראה במיוחד בשביל המסך הגדול באמצעים ביתיים. ואני לגמרי מבין את כל מי שלא רוצה להיכנס למינוס רק כדי לקנות מקרן, וילונות בלתי חדירים לאור, מערכת סאונד, נגן משוכלל וכורסא נוחה מדי – רק כדי לצפות בסרט. מבין ברמה התיאורטית, כמובן, כי אני לגמרי שם. אני גם מבין את כל מי שבכל זאת רוצה לראות סרט בבית, הרחק מכל אותם בתי קולנוע הומי אדם (בהנחה שכל מי שאני פוגש באולמות אכן משתייך למשפחת האדם). אבל כן ברור לי, למשל, שסרט כמו "כח משיכה" (Gravity) אני רואה רק באיימקס. בניגוד לקומדיה רומנטית אמריקאית ואגבית. לא צריך אפילו להבין בקולנוע בשביל זה, רק לסמוך על האינסטינקטים. פעמים רבות התלוננו בפניי שהסרט לא היה "מדהים וסוחף" כפי שכתבתי, וכששאלתי היכן צפו בו הכל הובהר. זכורה לי במיוחד מישהי שלא התרשמה כלל מ"ברבור שחור" (Black Swan) במחשב הביתי שלה, ואחרי ששלחתי אותה לקולנוע חזרה מטולטלת. אגב, זה סרט שגם אור הזכיר ממש לא מזמן, בהקשר דומה אבל בתור דוגמה הפוכה דווקא.

עובד הכי טוב על מסך גדול וללא הפרעות. "כח משיכה"

נדמה לי ששם המשחק, או אולי הגורם הנעדר כאן, הוא כוונון. כשם שאני יודע שמסך איימקס יהפוך סרט בינוני לטוב, אני גם זוכר תמיד שאיזה עותק פיראטי שהורד מהאינטרנט ומוצג על הלפטופ בהכרח מוריד את האיכות הכוללת של הסרט. מה שבדרך כלל מוביל את המתווכחים איתי לטיעון בנוסח: "איכות ההקרנה לא משנה, אם הסיפור טוב הסרט עובד על כל מסך". נו, אולי. תלוי באיך אתם ואתן תופסים קולנוע. אם מבחינתכם מדובר בעוד מדיום להעברה מילולית ככל האפשר של סיפור, שהיה יכול להיות מסופר בכל דרך אחרת כמו למשל קריאה מדף – אז כן. אבל אם גם עבורכם ועבורכן קולנוע הוא אמנות של סיפור סיפורים באמצעות קול ותמונה (ואני רוצה להאמין שעבור אנשים שכאלה הבלוג הזה פועל), אז לתנאי ההקרנה יש את כל ההשפעה שבעולם על איכות הסיפור ועל היכולת להבין ולהפנים אותו, ולכן גם להתרגש או להתפעל ממנו. לא מהאימג', אלא ממה שהוא מסמל, מחלקו במארג העלילתי. מה שמוביל אותי אל עוד סוג של משפטים שיוצא לי לשמוע לא מעט, הנוגעים מבחינתי בעריכה מחודשת של סרט בידי הצופה –

"סרט גרוע, הרצתי מלא קדימה / עשיתי הפסקות / ראיתי בחלקים"
סרט קולנוע הוא יצירה שעבדו עליה הרבה אנשים, בתהליך שנלקחו בו המון החלטות. אחת החשובות שבהן היא בניית קצב. הסיבה ששנאתי הפסקות שהיו נהוגות בבתי הקולנוע (ותודה למי-שזה-לא-יהיה שאין אותן יותר), היא השליפה המוחלטת החוצה מחוויית הצפייה ועבורי גם הרס טוטאלי של כל מה שנעשה בחדר העריכה. ממש כשם שיוצרי הסרט לא הצמידו לפסקול שלו צפצופים וצלצולים של טלפון סלולריים, כך אני גם די בטוח שהם היו מתנגדים נחרצות לקטיעה של רצף ההתרחשויות והתרעננות של המוח באימג'ים של תור בשירותים/מזנון של בית קולנוע. או של בהייה בנעליים בתקווה שימשיך כבר הסרט. כעת, דמיינו לעצמכם צפייה בחצי סרט, ואז חוויות של יום מלא בחייכם, ואז בחצי השני של הסרט. האם אפשר להגיד שזה אפילו דומה לחוויה של צפייה בשני החצאים ברצף?

הפעם האחרונה שחוויתי הפסקה בקולנוע, בהקרנה קטסרופלית. "אסירים"

אני מאשים כאן את הרגלי הצפייה בטלוויזיה. או גורם אחר שאני לא מצליח להבין. ממש כשם שאני לא באמת יכול להבין את הפעולה, שנועדה למטרות אחרות מאוד מצפייה נורמטיבית, של הרצת קטעים שלמים מהסרט קדימה. שוב, ברבים מהמקרים מדובר בקצב מסויים שהיוצרים בחרו ולכן לשבור אותו יהיה בגידה בחזון האמנותי של הסרט. הסרט משעמם? מצוין! אולי זה בדיוק מה שהוא התכוון לעשות? מה יהיה אם הפחד המטמטם הזה משעמום של החברה המערבית? הזמן של כולם עד כדי כך יקר שהם מוכנים להשחית אותו על משחקים ילדותיים בטלפון הסלולרי, אבל אם הסרט מפסיק לנסות לעניין לשנייה אז יאללה ביי? הרי כריאקציה לעניין הזה התחלנו לראות בשנים האחרונות סרטים שהם רק שיאים, בלי תהליכים. סרטים שמפחדים מהצופה ובמקום לנסות לעניין אותו מתחננים שלא יילך. לכסות עיניים כשמפחיד – סבבה. להריץ קדימה כשמשעמם – לא ברור לי בשום אופן. האם מדובר באיזה ניסיון "לרמות"? להגיד שצלחתם את הסרט מבלי באמת להגיע למצבים הנפשיים אליהם אמור היה הסרט להביא אתכם ואתכן אליהם? מצד שני, אולי זה עדיף מהאופציה הרווחת יותר של להתייאש ואז בכל זאת להביע דעה שלמה ומוצקה. עיין ערך-

"סרט גרוע, יצאתי באמצע"
אולי ניסוח מדוייק יותר יהיה "חצי סרט גרוע, יצאתי באמצע". הרי אי אפשר להעביר ביקורת על יצירה שלמה בלי לחוות אותה במלואה, לא? המון סרטים שאני מכיר התהפכו לחלוטין באמצע, במערכה השלישית או ממש בדקות האחרונות. באופן כה מוצלח עד שכל החוויה שלי נראתה אחרת. נדמה לי שדוגמאות ספציפיות גם יחטאו לעיקר, שכן לדעתי כל סרט יכול להיות כזה ואף פעם אי אפשר באמת לדעת, וגם עלולות לספיילר את הסרטים שאדון בהם. אז בשיא הזהירות, אני יכול לכתוב שהרבה אנשים שהמלצתי להם על "ברוז'" (In Bruges), לדוגמה, לא צלחו את 20-30 הדקות הראשונות בצפייה ביתית עם אצבע קלה מדי על השלט. לו היו "כלואים" באולם קולנוע, כפי שקרה לי, היו מגלים שמדובר בטקטיקה מכוונת של הבמאי לנסות להרדים את הגיבורים והקהל שלו בבלגיה המשמימה, רק כדי להביא אותה בקונטרה אמיתית בשתי המערכות הבאות. לעזאזל, סרטים היום מחליפים ז'אנרים באמצע – אתם באמת חושבים שתוכלו לדעת מה יקרה? כי מהניסיון שלי, החוכמולוג שיושב תמיד שורה מאחוריי ומעיר הערות נבואיות לחבר שלו ("קלוט קלוט, עכשיו הוא ייכנס הביתה והסבתא תהרוג אותו") בדרך כלל נופל על האף עוד באותה סצנה.

לי הוא התהפך לפחות פעמיים ולא הייתה לי שום בעיה להודות שלא ראיתי את זה בא. "ברוז'"

בניגוד למשתמע מדבריי, אין לי שום בעיה אם אנשים שיוצאים מסרטים באמצע (למרות שבאופן אישי עשיתי זאת רק פעם אחת בחיי, וגם עליה אני מתחרט). ואני ממש לא הולך להגיד לאף אחד או אחת מה לעשות עם הזמן שלה או שלו. אני רק לא מבין את היוהרה שבניגוח של סרט שלם על סמך החלק ממנו שלא עשה לך את זה. יכול להיות שגם זו תולדה של פוסט עידן הזפזופ, בו צפייה בסרט היא פעולה לא מחייבת ממש כמו צפייה בטלוויזיה, ואם משהו לא תופס אותך מיידית כצופה זה לגיטימי לכבות. בעיניי קולנוע לא אמור להיות כך ולהיחוות כך, אבל רבים מהסרטים ההוליוודים שראיתי באחרונה כן הולכים לכיוון של שפה טלוויזיונית בקצב ובשאיפות שלה. למה לרדת נמוך יותר כשאתה הוא הנעלה? כנראה כי לשם צועד הכל, אז חבל להישאר מאחור. בתור צרכן מוגבל ומאוד לא משוכלל של טלוויזיה, אני יכול לספר שלהינטש (או לנטוש מבחירה) יכול להיות גם מאוד לא כיף. מה שלוקח אותנו אל הסיום הבלתי נמנע –

"למה אתה חושב שאתה יותר טוב מכולם? הרי אין סיכוי שאתה תמיד נאמן לחוקים שלך"
אני בהחלט לא יותר טוב מכולם, ולכן אסיים בדיוק בזה. בחיי שאני מנסה לתת לכל סרט באשר הוא את מלוא הריכוז שלי כאילו היה "אפוקליפסה עכשיו" (Apocalypse Now) או "היו זמנים באנטוליה" (Bir Zamanlar Anadolu'da), אבל להגיד שלא חטאתי בעצמי פעם לפחות בכל אחד מהחטאים שציינתי לעיל? יהיה זה שקר גדול ושמן. ברם, בדיוק משום כך אני גם מסוגל להכות על חטא, ולהודות בענווה שהדעה שלי על סרט מושפעת מכל-כך הרבה גורמים ומשתנים עד כי היא אינה יכולה להיות אבסולוטית ובלתי ניתנת לשינויים, ולכן אין עליי להגיד אותה תמיד ולהגן עליה בכל מחיר. מה הנקודה שלי? שגם שלכם ושלכן כזו.