• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

על מה אני כותב כשאני כותב על קולנוע

29 באוקטובר 2013 מאת עופר ליברגל

בעודי כותב על קולנוע, איני יכול שלא לחוש בפער אחד מהותי ביני ככותב ובין חלק, שיכול להיות נכבד מאוד, מאותו קהל קוראים שלכאורה יש לי (לפחות על פי התגובות שאני מקבל פה ושם). הקוראים מבקשים לדעת אם אהבתי או לא אהבתי את הסרט, אך עבורי זו השאלה הפחות רלוונטית, או שפחות מעניין אותי לכתוב עליה. כפשרה, אני מוסיף מדי פעם מילים ספורות על טיב הסרט בעיניי, או דברי שבח לאלמנט מסוים בו, ולפעמים גם מבקר פרט מסוים שהפריע לי בסרט. איני מתנגד לסוג כזה של כתיבה וחיפוש בבלוג בטח יוביל אתכם לטקסטים כאלו. אבל עבורי, הרבה יותר חשוב לכתוב על מה הסרט, לפענח את הדרך הייחודית בה הוא דיבר אליי. וכל סרט מדבר אליי בדרך כלשהי, בין אם מדובר בסרט שנראה לי רדוד ובין אם מדובר ביצירת מופת אשר שינתה את חיי או את הדרך בה אני מסתכל על סרטים.

בכתיבה יש שאיפה להשיב לסרט, או לנסות להעביר את הדברים שאמר לי הסרט אל יתר האנשים. או אולי לתרגם אותם לשפת המילים, על מנת שאני עצמי אבין טוב יותר את מה שהסרט אמר לי. האם מה שהסרט אמר לי הוא מה שביקש הבמאי לומר באמצעות הסרט? איני יודע ואיני יכול לדעת, גם במקרים בהם הבמאי מצהיר על כוונתו. סרטים יודעים לומר את האמת טוב יותר מבני אדם, ובטח שטוב יותר מהאמנים אשר יצרו אותם. כי הסרט לא מספק רק הצצה למודע של הבמאי – אלא גם לתת מודע שלו. ולהוציא מקרים נדירים, לא מדובר רק במודע או בתת-מודע של אדם אחד, אלא של קבוצה רבה של יוצרים שתרמו משהו לסרט – במאי, כותב, צלם, שחקנים, עורך ומממן שבחר את הפרוייקט הזה על פני כל פרוייקט אחר. מסיבה זו, עבור הסוציולוג וההיסטוריון סרט יכול להיות מסמך בעל חשיבות – הוא נוצר על ידי חברה קטנה. אם מדובר בסרט מצליח הרי האופן בו התקבל בקרב קהל גדול אומר משהו על כל החברה אשר קיבלה אותו. לכן, סרט תמיד מדבר על דבר גדול יותר ממנו עצמו. ויחד עם זאת, סרט תמיד יהיה גדול יותר מן המפרש שלו.

מפרש הסרט הוא כל מי שצופה בסרט בעוד עיניו ואוזניו פקוחות. אין סרט בלי נמען כלשהו, גם עם הנמען הזה חש (כפי שאני חשתי לא פעם) כי הסרט אינו אומר לו דבר. סרט אינו סרט עד שלא צופים בו, גם אם מדובר בסרט ביתי שצופה בו רק האדם אשר צילם אותו. במקרה זה, האדם יפרש מחדש את אשר צילם. וגם "זה היה רגע נחמד בחיים" זו פרשנות. גם שעמום זה מסר שנקלט. הסרט, כמו כל יצירה או מסר, מורכב מיוצר, (במאי וצוות), מסר (הסרט) ומפרש (צופה). שניים מן הגורמים הנ"ל יכולים להיות אותו אדם, אבל כל הגורמים הכרחיים למען היות הסרט סרט והיות הפרשנות פרשנות.

מדוע הסרט תמיד יהיה גדול יותר מן המפרש? מאותה סיבה שמשגל תמיד יהיה גדול יותר מזוג הנאהבים. דווקא משום היותו קצוב בזמן. "האזרח קיין", למשל, תמיד יימשך קצת פחות משעתיים ועקרונית תמיד יכיל את אותם דברים וחומר הגלם ייראה באותה דרך (למרות שהמצב הטכני של העותקים יכול תמיד להשתנות) והוא תמיד ירגיש כמו פתח למשהו גדול ורחב יותר. "האזרח קיין" הוא פתח לארה"ב של שנת 1941, פתח ליוצר המגוון אורסון וולס ולכלל גוף היצירה שלו, פתח לענק העיתונות ווילאם רנדולף הרסט ולמיליונרים נוספים שהיוו השראה לדמות, וגם לאדם הקטן. וגם פתח לישראל של 2013, אם אני או כל אדם אחר צופה בסרט בישראל של 2013, שכן הוא אומר משהו על כל חברה בכל זמן, בתנאי שהמפרש שלו הוא בן החברה הזו. והוא גם עשוי לגרום לעונג שלא ניתן לנסח במילים או מחשבה, או לפחות מכיל בתוכו תקווה כמוסה או גלויה לעונג כזה. כמו משגל.

בנקודה זו מסתיים הדמיון, שכן במידה והמשגל חושף דבר מה, מדובר בדברים שהשתיקה מטיבה עימם יותר מן המילים. ואם הייתי מאמין שזהו המצב לגבי סרטים, הרי שלא הייתי כותב ולו מילה אחת על אף סרט. ייתכן אגב שבכך אחת מן הטעויות שלי. ייתכן כי יש להותיר את החוויות מן הסרט מרחפות במחשבה ולא להעניק להן ביטוי מוחשי באמצעות המילים. אבל ייתכן כי בנקודה זו אני חוטא במידה מסוימת בחטא היוהרה – אני סבור כי גם מחשבותיי הן בעלות ערך לנמען כלשהו, ואני סבור כי חווית הסרט לא מסתיימת במפגש עימו, אלא בשיח עליו. איני חושב שדעתי רלוונטית יותר מן הדעה של מפרשים אחרים. כולל המפרשים שדעתם מובעת רק בטוקבק זועם על כך שהכותב אינו מבין דבר וכי כל הדברים שהעלה על הכתב אינם תואמים את הסרט. צר לי רק כי אותם מגיבים לרוב מסתפקים רק במילות גנאי ולא טורחים לפרט מה מצאו או לא מצאו בסרט.

אם לא היה אינטרנט בעולם, ייתכן וכל מחשבותיי היו נשארות כתובות רק לעיניי בלבד. אולם בסופו של דבר, אני חושב כי ישנו רווח באפשרות שניתנה לי לחלוק אותן עם קהל קוראים כלשהו, ובאפשרות להיות מובן בדרכים שונות מן הדרך בה אני הבנתי את מילותיי שלי. התחלתי לכתוב על סרטים מתוך אהבה והאהבה הזו, לשמחתי, טרם פגה. ולסרט אי אפשר לומר "אני אוהב אותך". כלומר אפשר, אבל ספק אם הוא יבין. בכל מקרה, סרט אינו בר שינוי וכאמור הוא נתון להיות אותו הדבר שוב ושוב, פרט לאותם פגמים בעותק, או הרגע הנורא בו העותק הדיגיטלי קופץ או מפסיק להתנגן. רק שהסרט לא באמת יישאר אותו דבר לאחר שכתבתי את המחשבות ושיחררתי אותן לצורה פחות מופשטת – המשמעות שלו משתנה מעט לקראת הצפייה הבאה. מבלי להתייחס לעובדה הברורה כי הזמן הספציפי בו נצפה הסרט הוא חלק מהותי לפרשנות בדיוק כמו הסרט וזהות המפרש. צפייה בסרט רומנטי עם בת זוג או זמן קצר לאחר פרידה תהיה חוויה אחרת לחלוטין, ובמידה רבה תהפוך את הסרט לדבר אחר לחלוטין. למעשה, את אותו הדבר אני יכול לומר גם לגבי צפייה בסרט פעולה.

מחשבותיי מוצאות את דרכן מן החלל המופשט (אם המחשבה אכן שוכנת בראש, אז בראש) אל המקלדת והעולם. אתם רשאים להיעזר בהן, לבוז להן, לפרשן. ככל שהניתוח שלי היה טוב ומורכב יותר, כך הוא יחשוף רק קמצוץ קטן מן החוכמה והמורכבות של הסרט. כי סרטים שמניבים מחשבה מורכבת הם תמיד חכמים יותר מן המפרש שלהם, כמו גם מן היוצר שלהם. להבדיל, אם הניתוח שלי יהיה רע, ייתכן ואף סביר כי הסרט יהיה גרוע בהרבה מן הניתוח שלי. הדבר נכון כמובן גם לכל ניתוח טוב או רע של כל מפרש אחר. האשמה היא לא בסרט, אלא בניתוח הרע אשר משליך על הסרט.

כמובן, קיים מצב בו אני סבור כי הסרט אינו טוב מבחינה טכנית זו או אחרת, או מסיבות רבות, אבל עדיין אמצא בו ערך מחשבתי לא מבוטל. מספיק על מנת להציע ניתוח מורכב של הסרט ולמקם אותו בנוף הקולנועי-תרבותי המוכר לי. האם גם במקרה כזה הסרט חכם יותר ממני? ללא ספק כן מבחינה מסוימת, וגם לא מבחינה אחרת. ואיני סבור כי מדובר בסתירה. יש בני אדם רבים שאני מכיר שהם גאונים וסתומים בו זמנית, ייתכן וכל בני אדם הם כאלו. אז מדוע לא כל הסרטים? אולי מפני שכנראה ואין אף בן אדם המתקרב לשלמות, אבל (לפחות בתיאוריה) יש סרטים השואפים לכך ואולי גם מתקרבים לכך. אבל סרט יכול להיות קרוב למושלם רק בעיני המפרש, ואותו המפרש צריך להיזהר מאוד בטרם יעניק לסרט שם תואר מסוג זה. עליו לגבות זאת. פרשנות אינה יכולה או צריכה להיות מושלמת, אך אם היא שואפת להפוך את הסרט למושלם עליה להיות מנומקת היטב.

כל הדברים הללו פחות רלוונטיים למפגש בין הקורא בבלוג לבין המילים שכתבתי. שכן המוח נוטה לחשוב בצורה ישירה יותר, קונקרטית ומוחשית יותר. ניתן לתמצת הרי את הכל באמירה שאני מעדיף לכתוב על מה הסרט ולא איך הסרט, לא לתת ציונים לסרט כשם שלא אתן ציונים לבני אדם. מדובר הרי בתהליכים די דומים וכמי שבילה זמן מה באקדמיה אני יכול להגיד כי נתינת ציונים לבני אדם משקפת רק את עמידתם בעיני מעניק הציון בפרמטר מחושב או אקראי שמעניק הציון בחר והגדיר. בחינה אמריקאית בוחנת רק חלק מן הידע של הנבחן. עבודה או בחינה כתובה בוחנת את מידת ההתאמה בין החשיבה של כותב העבודה לבין החשיבה של בודק העבודה, שנסיבות החיים העמידו אותו בעמדת כוח לגבי הציון. אך בכל זירה אחרת פרט לזירה האקדמית אין לכאורה דבר אשר הופך את הדעה של מעניק הציון לנכונה יותר או חשובה יותר מן הדעה של מקבל הציון.

אף על פי כן, איני מבטל את האקדמיה ואת הצורך בהיררכיה כלשהי, או בנתינת כבוד למי שהשקיע יותר שנים בלמידה וצבר ניסיון רב בקריאת פרשנויות של אחרים, כמו גם בלפרש בפני עצמו. אותו דבר נכון גם לגבי הענקת ציון לסרט – מדובר בדבר שייתן תמונה מזערית מדעתו של המבקר, אם בכלל, אודות פרמטרים משתנים וכלל לא יתקרב להבנת המהות של הסרט. אך טבלאות מבקרים הן בכל זאת כלי יעיל, אם רק מתחשבים במגבלות הכלי הזה. כשם שאיני מזלזל באף דעה, איני מזלזל בדעה של מקצוענים שבוודאי ראו יותר סרטים מן האדם הממוצע (פגשתי פעם את האדם הממוצע, ומסתבר כי הוא אינו ממוצע כלל). לכן גם כשאיני מסכים עם ציון שמבקר מסוים נתן לסרט, וזה קורה בכל פעם שאני רואה ציון שמבקר או אדם נתן לסרט שכבר ראיתי – עליי להעריך את דעתו. הדבר נכון בוודאות כשאני נתקל בטקסט מנומק על אותה דעה, בין אם הוא מנסה להגדיר את הסרט במונחים הבנאליים של טוב ורע ובין אם הוא מנסה לספק הצצה לפרשנות האישית שכותב הטקסט מעניק ליצירה.

איני יודע מה אני חושב על טקסט זה שאני כותב כעת, כיצד הוא יתקבל והאם יש בו טעם. אני מניח שהוא נע בין המחשבות שלי לבין פארודיה עצמית, אולי כמו כל דבר שאי פעם כתבתי או אי פעם אכתוב. הוא לא בא לענות לאף ביקורת ספציפית, אלא על מנת ליישר קו עם עצמי. כמו כל מילה שאי פעם כתבתי. אולי יום אחד אשאף לכתוב בדרך אחרת, הרי מדי פעם אני עושה זאת מבלי לשים לב. אני כותב על סרטים מבלי לצלול לדעתי עד הסוף, או עד סוף הדברים שיש באפשרותי להביע. רוב הטקסטים שכתבתי הם כשלונות, כי יכולתי לכתוב אותם בצורה בהירה יותר, מנומקת יותר, ייחודית יותר. אבל מרגע תחילת כתיבת הטקסט עד סיומו חולף זמן, ובכל שנייה נפגמת האידאה של הטקסט האופטימלי שבעיני רוחי. ואם האידאה נפגמת, ודאי שהטקסט הקיים ייפגע בצורה אנושה יותר.

plan-9

תגובות

  1. דוד הגיב:

    נהדר. נהנתי לקרוא
    (והנה אני נותן ביקורת בנאלית)

  2. ניר הגיב:

    כתבת נפלא, עופר. אני חושב שאתה בעצם מציג בעיה שקיימת בציפיות מצד קוראי ביקורות הקולנוע – הם מצפים שהמבקר יגיד להם מה דעתו על הסרט ואם מדובר בסרט טוב או רע, ראוי או לא ראוי לצפיה, בלי להיכנס להגיגי נפש, מורכבויות ושאר חפירות למיניהם. אבל עבורי דווקא החפירות האלו עושות את הביקורת. בעוונותי, כמו שאתה יודע, אני אוהד גדול של אחד המבקרים שבערך המציאו את שיטת הכוכבים (או במקרה שלו, בהונות) – רוג'ר איברט. ובכל זאת, הוא תמיד ידע להרחיב, לכתוב חוויות אישיות ורגשות אישיות מהסרט. אני אוהב את החפירות האלו, ולא הייתי מוותר עליהם בשום אופן ופנים.

    ואני יכול לספר גם כמה סרטים נפלאים גיליתי בזכותך, וכמה פעמים פתחת את המחשבה והראש שלי למחשבה על סרטים שאני כבר מכיר ואוהב (או שפחות אוהב). זו הפעם הראשונה שאני מגיב פה, אבל בהחלט לא הפעם הראשונה שאני קורא אותך פה. החלטתי לכתוב הפעם לראשונה, כדי להגיד לך – אל תשתנה. תמשיך לכתוב כפי שאתה כותב.

    ועכשיו, אם אתה קורא את התגובה – שאלה קטנה… לאחרונה גיליתי סרט שהתאהבתי בו מצפייה ראשונה, ראיתי אותו עד כה 4 או 5 פעמים. ממה שדברתי ושמעתי מאחרים, הדעות לגביו חלוקות. אני חושב שזה אחד הסרטים היפים ביותר ויזואלית שאני מכיר, ואחד המיוחדים והמרתקים עלילתית – גם אם אפשר היה אולי לעשות אותו יותר מורכב ומעניין לקראת הסוף שלו. אני מתכוון לסרט עיר אפילה מ-1998, עם קיפר סאתרלנד, ג'ניפר קונלי ו-ויליאם הארט. זה סרט שגיליתי בזכות איברט, ששם אותו ברשימת האהובים עליו בכל הזמנים. והתאהבתי בו לגמרי, כאמור, מהצפיה הראשונה. אגב, אני מבין שבגרסא המקובלת, מספרים את הסיפור של הסרט כבר בשניות הראשונות. אני ראיתי גרסא שבה זה לא קורה, וכך נחשפתי וגיליתי את האמת על העיר האפילה ביחד עם גיבורי הסרט. אז רציתי לשאול אותך אם ראית, ואם כן – מה חשבת על הסרט הזה?

    1. תודה על התגובה – לגבי עיר אפלה – האמת שאהבתי אותו ואז הסתייגתי ממנו. אבל זה היה מזמן. על מנת לענות ברצינות, אני אצטרך לצפות בו פעם נוספת, אולי בקרוב.

      1. ניר הגיב:

        נהדר, אשמח לשמוע מה חשבת עליו. יותר מהכל, בעצם, התלהבתי מהפן הויזואלי המרשים של הסרט, ומהמחוות הנהדרות שלו לסרטים כמו מטרופוליס או בלייד ראנר וכמובן לנוארים, שאתה יודע כמה אני אוהב. כמו שאמרתי, מבחינה ויזואלית זה אחד הסרטים המרשימים ביותר שראיתי.

  3. כמה טוב שקיימים אנשים כמו עופר. טקסט יוצא מהכלל.

    1. ניר הגיב:

      לחלוטין יוצא מהכלל. טקסט נהדר פשוט.

  4. דן ערב הגיב:

    מצטרף למשבחים ולמחמיאים. עופר – יפה דרשת.

השאר תגובה