אז והיום: "אנחנו מה שאנחנו"

לא ייאמן שעברה כמעט שנה מאז חלקה השני של (סוג של) סדרת "אז והיום", שבוחנת את סרטי האימה והרימייקים שנעשו להם. הפוסט הראשון של "אז והיום" היה "גבעות הפחד", מודל 1977 אל מול מודל 2006, שפסק באופן מוחלט לטובת הרימייק; והשני היה "הבית האחרון משמאל" שגרסתו המקורית יצאה ב-1972, והרימייק שנעשה לו השתחרר 35 שנים לאחר מכן, שם העניינים היו יותר מורכבים.

"אז והיום" לשמו התכנסנו יתרכז הפעם ב"אנחנו מה שאנחנו" (We Are What We Are) שגרסתו המחודשת הוקרנה בפסטיבל חיפה האחרון.
יש כמה הבדלים גדולים בין השניים שקדמו לו לבינו. הראשון הוא שזוהי הפעם הראשונה שווס קרייבן לא מעורב באף אחד מהסרטים, המקורי או החידוש; זו גם הפעם הראשונה שהסרט המקורי איננו אמריקני; והכי חשוב, אם בין שני הסרטים בפוסטים הקודמים הפרידו כ-30 שנים, הפעם בין הגרסה הראשונה לחידושה עברו אך ורק שלוש שנים. בקטע אישי, אספר גם שבשונה מהסרטים הקודמים, הפעם ראיתי את החידוש לפני המקורי, מה שבוודאי הטה את דעתי לא מעט.

הפעם, כאמור, אין רק את הבדלי הזמן שחורצים בין שני הסרטים, אלא גם הבדלי תרבויות. על אף שהעלילה כמעט זהה, כל סרט נלקח על ידי יוצרו למקום אחר ומנסה לומר משהו מעט שונה. יותר מכך, על אף הסינופסיס המאיים, שני הסרטים האלו לא בהכרח סרטי אימה כפי שאנחנו מכירים, אבל על כך בהמשך.
אם לא שמעתם על אחת הגרסאות, או אפילו על שתיהן, אל תרגישו רע עם זה. זו ההזדמנות שלכם.

2010: "אנחנו מה שאנחנו" (Somos la que Hay)

חורחה מישל גראו היה שם לא מוכר לפני שהוציא לאור את סרט הקניבלים שלו בתחילת העשור, ובמהרה הפך לאחד הבמאים היותר חמים בספירת האימה. סרטו הוקרן בכמעט כל פסטיבלי הז'אנר של אותה שנה והיה נושא אהוב במיוחד על בלוגים ואתרים המתייחסים לקולנוע עולמי, סרטי אימה, והדור הבא של הבמאים.

עלילת הסרט המקסיקני מתאר את קורותיה של משפחה גרעינית המונה אמא, שני אחים ואחות, שלאחר מות האב באופן מסתורי (בסצנה הראשונה) נאלצת להתמודד לא רק עם קשיים כלכליים, אלא גם עם המשך המסורת הספציפית של המשפחה. מסורת שכוללת הקרבת אדם ואכילתו.
אז נכון שנדמה כי עלילת הסרט יושבת בול על סרטי אימה שאנחנו מכירים כמו "המנסרים מטקסס", "גבעות הפחד" ו"בית 1000 הגופות" רק שכאן אנחנו חווים את העלילה דרך "הרעים" ולא דרך הקורבנות. אבל מבט מדוקדק על מבנה הסרט ואופן הבימוי של גראו מראה משהו קצת אחר.
"אנחנו מה שאנחנו" אינו מפחיד באופן הקלאסי של המילה. אין חדרים אפלים ופינות נסתרות מהן יקפוץ עליך פסיכופט בשילוב של מוזיקת כלי מיתר צורמת. "אנחנו מה שאנחנו" מתקדם בקצב יחסית איטי, ממש כמו דרמה חברתית מבלגיה או דרום אפריקה. הדיסוננס הזה בין פעולותיהן של הדמויות ובין ה"דלות" והריאליזם של הסרט היא, בעיניי, בעיקר מה שעשה את היציאה המקסיקנית הזו לסרט כה מדובר. זה בהחלט היה משב רוח מרענן של עשייה.

הסרט מתעסק ביחסי המשפחה נטולת האב ובעיקר בדינמיקה שנוצרת בין האם השתלטנית והדי משוגעת, לבין האח הבכור שאמור לרשת את מקום אביו ולהוביל את המשפחה ואת המסורת שלה הלאה. מעבר למתח הזה של שני אנשים שקשה להם מאוד להשלים עם התפקיד החדש שניתן להם, גראו הלך רחוק יותר וגם נתן אפיונים הפוכים לשני האחים. האח הבכור, זה שעתיד המשפחה אמור להיות בידיו, הוא בחור רגיש וגיי. אחיו הצעיר הוא חמום מח ואלים. הבת הצעירה היא כביכול המפייסת, אבל היא בוחשת בשני אחיה באופן שמאוד מזכיר את המניפולציות של אימם המעורערת, ולא פעם אפילו מתעלה עליהן.
הדינמיקה המשפחתית הזו, וכל הפועל היוצא ממנה, היא בעצם הדבר המעניין בסרט. למרבה הצער, הרבה יותר מעניין מסיפור הזוועה שמסביב, שלא פעם נדחק הצידה. זה מגיע לרמה כזו שאני די בטוח שגראו וצוותו קצת התבאסו כאשר הסרט נחשב לסרט אימה פרופר, ולא למותחן חברתי, לשם שבוודאי כיוונו.

אבל לא רק התעסקות בפרטי יש בסרט, אלא גם בסביבתי. המצב הכלכלי הקשה של המשפחה, והסביבה הענייה בה הם גרים, מביאה את הסרט לחשיפת המקומות היותר חשוכים של מקסיקו. השוטרים המושחתים, הזונות והעניים, הם חלק מהמארג של "אנחנו מה שאנחנו". עד לרמה שבה יכול להיות שהשם המצויין שניתן לסרט, שנקרא ומרגיש כמו איזושהי הכרזה מתגוננת של הכרה וקבלה עצמית, מתייחסת לא רק לתא המשפחתי המעוות, אלא גם לאוכלוסייה המקסיקנית שמקבלת על עצמה את הטינופת ולא מנסה לעשות יותר מדי בשביל להסיר מעליה את הרוע ולנסות להתקדם ולהשתפר.

ספויילר-
כמו שאני הבנתי את זה, על פי "אנחנו מה שאנחנו" הדרך האמיתית לשרוד בעולם הזה היא להתאגד ולהתאחד. ברגע שמשפחת הקניבלים הפצועה מתפוררת על מנת לדבוק במסורת, על חשבון עזרה הדדית, סופה נחתם ודווקא "הקבוצות המאורגנות", השוטרים וקבוצת זונות הרחוב, הם אלו שמנצחים.
-סוף ספויילר

"אנחנו מה שאנחנו" מעניין יותר מכפי שהוא מוצלח. אופן עשייתו מרשים רק בגלל שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהוא סרט זעום-תקציב שעשייתו היא נס. באופן הזה הוא בהחלט מעורר השתאות אבל לא מסעיר במיוחד ובוודאי שמחוויר מאוד לעומת הסטנדרט האמריקני.
חורחה מישל גראו ממשיך הלאה את המומנטום שיצר, ולאחרונה ראינו קטע קצרצר שלו באנתולוגיה "האל"ף-בי"ת של המוות", שם קיבל לידיו ליצור סרטון על פי האות הלועזית I. החלק של גראו באנתולוגיה הוא אחד המוצלחים שלה, ומאוד מסקרן לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו.

2013: "אנחנו מה שאנחנו" (We Are What We Are)

פחות משלוש שנים עברו בין הקרנת הבכורה של הסרט המקסיקני לבין הקרנת הרימייק האמריקני בפסטיבל סאנדנס, משם עבר גם לפסטיבל קאן האחרון, וכמובן לפסטיבל חיפה.
ג'ים מיקל, שמאחוריו שני סרטים שטרם יצא לי לראות (Mulberry Street ו-Stake Land) לקח על עצמו את תפקיד הבימוי, ואת העיבוד כתב יחד עם ניק דמיצ'י.

הגרסה המחודשת היא בדיוק מה שגרסה מחודשת צריכה להיות – לקיחת קו העלילה המקורי ובניית סיפור על פי פרמטרים חדשים, בחינת סוגיות אחרות, ונסיון להתעלות מעל ערכי ההפקה של קודמו.
קשה לחרוץ מי משתי הגרסאות טובה יותר, וכמובן שטעם אישי הוא פרמטר עיקרי בעניין, אבל הגרסה האמריקנית בהחלט עומדת בפני עצמה, על יתרונותיה וחסרונותיה.

שורת התקציר תהיה זהה: משפחה גרעינית באיזור נחשל מסתירה סוד אפל – מסורת גותית במיוחד שנשענת על אכילת קורבן אנושי. גם הקצב של שני הסרטים זהה למדי – אקספוזיציה מסתורית, קצב איטי באופן יוצא דופן לסרט אימה (עד שלעיתים קשה לשייכו לז'אנר) ולבסוף קליימקס קיצוני. בבחינה מדוקדקת של שלושת האלמנטים האלו, נדמה שהאמריקני לוקח אותם רחוק הרבה יותר. סיקוונס הפתיחה שלו מטריד ומסקרן הרבה יותר משל המקסיקני, האיטיות של המשך הסרט גובלת בשעמום, והקליימקס הוא ללא ספק אכזרי ומופרע עשרות מונים.
השוני העיקרי בין השניים פועל על שני אלמנטים, תוכני ורעיוני. מבחינת התוכן, מיקל הפך את אם המשפחה המקסיקנית לאב פטריאכלי וקשוח, את שני הבנים הגדולים לבנות מתבגרות, ואת האחות הצעירה לאח קטן במיוחד. מיקל הוסיף לגרסה האמריקנית גם את דמותו של מנתח הגופות דוק באראו שהופך אט אט לפרוטגוניסט של הסרט, ושכנה ערירית שחיה בצמוד למשפחה ותפקידה התסריטאי להוסיף אלמנט של חרדה לסוד המשפחתי. הסביבה הפכה מסלאמס עירוני לעיירה מבודדת בצפון ארצות הברית.
מבחינה רעיונית, "אנחנו מה שאנחנו" האמריקני נוטש את הקונספט החברתי של המקסיקני, ומעלה על נס את עניין המסורת והדת. בהקשר הזה אני מצאתי אותו מעניין הרבה יותר.

הגרסה האמריקנית איננה מתרחשת בכרך, אלא בחלקים הנסתרים של אמריקה, מה שנותן נופך שונה לתפיסת הסרט. אמנם בשתי הגרסאות המשפחה ממוקמת ב"תת מודע הסביבתי", במקומות שנמצאים ממש לידינו אבל הם נסתרים מעיני רוב החברה ומזונחים על ידי הממשלה, אבל בגרסה האמריקנית זה נותן נופך לקמאיות ולראשוניות של הדמויות. קצת מזכיר את המאבק בין העיר והטבע ב"גברים במלכודת" המופלא של ג'ון בורמן, רק שכאן אין את הקידמה המאיימת לפלוש פנימה את הטבע, אלא מאבק פנימי של הטבע בעצמו. "אנחנו מה שאנחנו" האמריקני נפתח בסופת גשמים מאיימת ומסתיים בשטפון, הקשר למימדים התנ"כיים בהם הסרט בוחר לעסוק. אבי המשפחה חושב שהגאולה תבוא על ידי רצח ומעשים שהחברה המודרנית לא מקבלת, אבל מי שמאיים על חשיפתו אינה התרבות, אלא דווקא האקטים האלוהיים שמוכרים לנו מסיפורי בראשית – המבול והשטפון.

ספויילר-
מעמסת המסורת והשלכותיה בא לידי ביטוי בסרט דרך הבנות. הן מפתחות התנגדות למסורת שאביהן מנחיל להן וקוראות עליה תיגר, אבל בסופו של דבר דובקות בה בקנאות, ועל אף שהן נוקמות באביהן, כאשר הן סוף סוף יוצאות לחופשי משררתו, הן ממשיכות לאמץ את המסורת שחיסלה את אימן וכמעט את חייהן. שוט הסיום של הסרט מעיד יותר מכל על כך שאולי אפשר להשתחרר מכופה המסורת, אבל מהמסורת עצמה קשה הרבה יותר להמלט.
-סוף ספויילר.

גדולתה של הגרסה האמריקנית היא קודם כל באלמנטים הויזואלים. הסרט נראה מדהים. גם כאשר חולף יותר מדי זמן בלי שנדמה כי קרה דבר בעלילה, עיצוב היערות והבקתות של הגיבורים, והצילום המאיים והצלול של האימה שמסביב, המגובה בעבודת תאורה מהפנטת – לא מאפשרים להרפות את המבט. הצלחה נוספת של הסרט היא בתחום המשחק, לא משהו מובן מאליו בסרטי gore.
לתפקיד דוק באראו לוהק אחד השחקנים הותיקים בקולנוע האמריקני, מייקל פארקס, שרק לאחרונה זכה לעדנה בזכות הצמד מחייה-הקריירות רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו. טרנטינו ליהק את פארקס לתפקיד כפול ב"להרוג את ביל", בתור השריף שמגלה את זירת הרצח המחרידה בכנסייה, ובתפקיד אסטבן, הסרסור האכזרי שגידל את ביל. לאחר מכן טרנטינו ורודריגז השתמשו בו בסרטי הגריינדהאוס שלהם "חסין מוות" ו"פלאנט טרור" בתור השריף של העיירה. פארקס התעלה על עצמו בתפקיד מדהים בסרטו הקודם של קווין סמית' "כנסיית הפחד" (Red State) בתפקיד המטיף הפסיכופט, ועשה שם בעיני את אחד הנבלים הגדולים של העת האחרונה. יכול גם להיות שחדי העין מביניכם זיהו אותו לשוט בודד וקצרצר ב"ארגו", זוכה האוסקר של שנה שעברה, בתפקיד שכנראה נחתך בעריכה.
את פארקס מגבים קלי מק'גיליס, שהייתה מושא התשוקה ב"אהבה בשחקים" ו"העד" והפכה לשכנה המוזנחת והבודדה; ביל סייג' המצויין בתפקיד האב הקשוח; ושתי הנערות ג'וליה גארנר ("מרתה מרסי מיי מרלין") ואמבר צ'יילדררס ("אקדח כפול", "יחידת גנגסטרים") שמתמודדות עם תכנים לא פשוטים ועושות זאת בהצלחה יתרה.

כל אחד מעניין בדרכו, אך שני הסרטים סובלים מכך שהם פועלים בז'אנר האימה אבל מנסים לשבור את ציפיותיו של הצופה, ובכך גורמים לו לאבד מעט מהסבלנות. אולי אאלץ לסייג זאת, ולכתוב שזוהי הייתה החוויה שלי עם שניהם. ומכיוון שהם שונים זה מזה, אין פה מנצח או מפסיד, אלא רק הסתכלות מעניינת על עשייה קולנועית ובחירה תסריטאית. אולי בעצם יש מנצח אחד – הצופה.