"תודה ששיתפתם", סקירה

בסקירתו על "אסירים" ו-"3096 ימים", ציין עופר את אחד הטרנדים היותר מטרידים שמככבים כרגע בבתי הקולנוע – נערות חטופות ומרתפים כבתי סוהר. אבל מטרידה לא פחות, או אולי זה רק מבחינתי, היא ההתעסקות הולכת וגוברת של הקולנוע בתקופה האחרונה בנושא המכורים והמכורות למין, או בהשפעת צריכת פורנו על חיינו. יש לכך רמיזות בלבד ב"צעירה ויפה", וזהו הנושא המרכזי של שניים מהסרטים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע – "דון ג'ון", שעופר כתב עליו בסוף השבוע, ו-"תודה ששיתפתם" (Thanks for Sharing), שעלה לאקרנים בסופש גם הוא. לשניהם יש את אותה הבעיה – הם לא "בושה" (Shame), סרטו המצויין של סטיב מקווין באותו הנושא, שהקדים את זמנו בשנה וחצי, מסתבר.

בעוד "דון ג'ון" גרם לי לאי נוחות פיזית ממש, בהציגו את שגרתו של מכור לפורנו שאפילו לא ממש מודע להשלכות או לחולניות של האובססיה שלו, "תודה ששיתפתם" לא ממש הזיז לי. אלא אם כן מחשיבים את העובדה שהוא ממש חטא בעיניי לתופעה נגדה הוא מנסה לצאת. כלומר, לא תשמעו ממני הרבה מילים טובות על סרטו של ג'וזף גורדון לויט, שלעניות דעתי החטיא את מטרתו למרות שהשליך עליה חץ גדול מספיק כדי לקבור אותה תחתיו. אבל לעומתו, סרטו של סטיוארט בלומברג (שותף לכתיבת "הילדים בסדר"), שיגר כמה וכמה חיצים בכיוון הכללי של יעדו ופשוט פגע בכל כך הרבה מטרות אחרות עד כי המצב הפך אבסורדי. ונשאלת השאלה המאוד פשוטה – למה? כלומר, איך זה יכול להיות שאחרי שכבר נעשה סרט שמטפל באופן נכון ונבון בנושא שהוא מגיפה גלובלית, מגיעים סרטים שלא רק שאינם לומדים מנסיונו, אלא ממש משיגים את ההיפך. כרגיל, ייתכן גם שהבעיה היא אצלי, כמובן.

"תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. לנוחיות הצופה, כל אחת מהן נמצאת במצב אחר ובגיל אחר בחיים. מארק ראפאלו מגלם רווק ונגמל טרי יחסית, שבעצת החונך שלו (טים רובינס), יוצא אל עולם הדייטים בשנית ולא כדי להשיג זיון, אלא זוגיות. גווינת' פאלטרו מגיחה אל תוך חייו בדיוק בתזמון המתאים. אותו חונך, בגילומו של רובינס, נשוי באושר (קשה להאשים אותו, אשתו בסרט היא ג'ולי ריצ'רדסון) ונקי מהתמכרויות כבר שנים רבות. עד אשר בנו הפוחז (פטריק פיוג'ט) שב הביתה ללא התראה מוקדמת. נציג נוסף של הדור הצעיר, ומי שמשלים את השלישיה הראשית של הסרט, מגולם בידי ג'וש גאד. מדובר בצעיר קצת אבוד שעושה ככל שביכולתו בלהרע ולהזיק לעצמו, מה שמוביל אותו אל קבוצת התמיכה בה נפתח הסרט.

כעת אשוב אל המשפט שפתחתי עימו את הפסקה הקודמת – "תודה ששיתפתם" מצהיר על עצמו כסרט המעמיד במרכזו שלוש דמויות גבריות מכורות למין, באופן כזה שהרס או הורס את חייהן. עם זאת, אין לכך הוכחות ממשיות בסרט. שתיים מהדמויות הם גברים מבוגרים ואחראיים, שנמצאים כבר אחרי תקופת ההחלמה ורק מנסים לא ליפול מהעגלה (בהנחה כי הביטוי הזה תקף גם במקרה הנ"ל). אנו אמורים לחשוש לגורלם כיוון שאם ישובו לדרכם הנלוזות, יחרבו חייהם. אך הסרט מתחיל מנקודה שבה הם נראים במצב טוב ותקין, כך שאנחנו לא מכירים אותם בשום אופן אחר, ודאי שלא מסוכן או הרסני, מה שמעט מסרס את כוונת הסרט. אלא אם הוא מניח שכולנו ראינו את "בושה".

ייתכן ומי שאמור לספק לכך פתרון היא הדמות השלישית, של אותו צעיר המצוי בתהליך הרס עצמי מתקדם. הוא הגיע אל הקבוצה בצו בית משפט, לאחר שלא הצליח לעצור בעד עצמו מלהתחכך בנשים זרות בעת נסיעה ברכבת התחתית. עליו לעבור גמילה ממש בכוח, בפקודת הממשל. אבל מראהו המוזנח, דירתו המוזנחת לא פחות ובעיקר הפעולות שהוא בוחר לבצע בראשית הסרט, מעידות על חוסר רצון אמיתי להשתקם או אפילו להכיר בבעיה. עם זאת, אני יכול להגיד את אותו הדבר על הסרט, שבבחירה הזו שלו עושה שני דברים שמנוגדים לתהליך אותו הוא מתיימר לספק. קודם כל, מאוד קשה להזדהות עם לוזריות ברמה כה אקוטית, אולי רק לפתח חמלה ורחמים כלפיי הדמות ולקוות שתשוב למוטב. שנית, בתור פתרון תסריטאי לחוסר הפחד של הצופים מהתדרדרותן של שתי הדמויות האחרות יש כאן כשל, הנובע מהפרש הגילים בין שני המבוגרים המיושבים לבין הצעיר האבוד. הרי אין סיכוי שהם באמת יגיעו למצבו, שקשור יותר לנסיון חייו מאשר למחלה ממנה הוא סובל. וכאן מסתתרת נקודת התורפה האמיתית של הסרט הזה.

בשום שלב של הסרט, לפחות לא על פי מה שאני הצלחתי לקלוט, לא מוצגת ההשפעה האמיתית של המחלה על הלוקים בה. כל ההרס שמביאות על עצמן הדמויות, נובע מפגמים באישיותן, ולא כתוצאה מחוסר שליטה עצמית בנושא המין. גם כאשר זה לכאורה מוצג כך, כמו במקרה של הדמות הצעירה יותר, הרגשתי שמדובר בבעיה אחרת. ויתרה מזאת – כל העונש