• פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 11
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

"המשרת", סקירה

3 באוקטובר 2013 מאת עופר ליברגל

"המשרת" (Lee Daniels' The Butler) מגיע להקרנות בארץ לאחר הצלחה גדולה בארה"ב, הצלחה יחסית בקרב הביקורת ובעיקר בתור הלהיט הקופתי "המפתיע" של הסתיו. כולל כמה שבועות רצופים בראש רשימת שוברי הקופות, לא דבר טיפוסי לסרט דרמתי. הסרט גם מככב בגלל אותם נתונים בתחזיות לאוסקר, אם כי כרגע מנבאים לו מועמדויות בלבד, וגם זה בספק.

מה שהופך את הסרט למדובר בהקשר של פרסים הוא קודם כל הנושא החשוב שלו – מעמד השחורים בארה"ב ולא פחות מזה הליהוק של אופרה ווינפרי לתפקיד מרכזי. ואופרה היא כלי חשוב להצלחה קופתית ולפרסים אפילו רק כשהיא תומכת בסרט, אז בטח כאשר היא משחקת לא את עצמה לראשונה מזה 15 שנה (לא כולל דיבוב). אבל איך הסרט? אולי לחלקכם יספיק לדעת כי הבמאי הוא לי דניאלס, עובדה ששם הסרט באנגלית חושף. דניאל ביים את "פרשס" (Precious) והעיתונאי" (The Paperboy), מה שאולי ייתן לכם מושג לגבי סגנון הבימוי שלו ואולי גם לגבי הציפיות שלי מן הסרט. אני ממש לא אהבתי את סרטיו הקודמים ולכן אני סבור כי הסרט הזה טוב מהם בהרבה, אבל עדיין סובל מאותן בעיות.

"המשרת" גם מתהדר בתואר "מבוסס על סיפור אמיתי". במקרה היותר ספציפי, כתבה עיתונאית על משרת שעבד בבית הלבן מתחילת שנות החמישים ועד לאמצע שנות השמונים, תחת שמונה נשיאים שונים. דנילאס והתסריטאי דני סטרונג (המוכר גם כשחקן) לקחו את עיקרי הסיפור ובנו ביוגרפיה פיקטיבית ברובה של משרת שחור בעל שם אחר, שעבד בבית הלבן תקופה מעט קצרה יותר, תחת שבעה נשיאים בלבד, מביניהם אנחנו רואים למעשה רק שישה. וטוב שכך, הסרט גם ככה אורך מדי.

הסיפור של הסרט מתחיל עוד קודם, בשנות העשרים של המאה העשרים, במדינת ג'ורג'יה. גיבור הסרט עובד כילד בשדה כותנה עבור אדון לבן אלים ומטורף, שמעניק לו בדקות הפתיחה טראומת ילדות כפולה. משם הסרט קופץ לנעוריו של הגיבור, שמשתלם בתור משרת בבית ולאחר מכן בבית הארחה בצפון קרוליינה, שם הוא לומד את רזי המקצוע ומקבל הזדמנות לעבור לעבוד כמשרת בעיר הצפונית יותר (אך שעדיין יש בה אפליה) וושינגטון. שם, לאחר נישואים והולדת שני ילדים, הוא מקבל הזמנות לעבוד בבית הלבן. בעיקר בגלל הערה שהשמיע בפני לקוחות לבנים, על חוסר עניין בפוליטיקה.

בבית הלבן הגיבור שלנו זוכה לא רק לעבודה קבועה ולקידום במעמדו לאורך השנים, אלא גם למעמד של זבוב על הקיר בשיחות של הנשיאים השונים, שכנראה שמאז שנות החמישים ועד אמצע שנות השמונים עסקו בנושא אחד בלבד – מעמד השחורים בארה"ב, ומאוחר יותר גם בעולם. איכשהו, הגיבור התחבב עליהם מספיק על מנת לשנות את דעתם פה ושם, אך אסור לו לקחת קרדיט או לספר את זה. העניין מוביל לבעיה עם בנו הבכור (מבין שניים) שחושב כי האדם הלבן, ובטח הנשיא, מנצל את השחורים וכי אביו משפיל את עצמו. הבן עוזב את הבית והופך לפעיל פוליטי מרדן, דרך כל התחנות של מאבק השחורים לשיוויון זכויות – החל מראשית שנות הששים ועד לימינו כמעט. את גורל בנו השני של הגיבור לא אחשוף, רק ארמוז שהוא לא מפתיע במיוחד.

דרך הניגוד הפוליטי בין האב לבן, הסרט לא רק מראה הבדלי גישות אלא מדלג בין כל נקודות המפנה של הקהילה האפרו-אמריקאית בחצי השני של המאה העשרים, מה שהעניק לו את הכינוי "פורסט גאמפ של השחורים". רק ש"פורסט גאמפ" בויים בידי רוברט זמקיס, במאי שיש לו כמה תכונות שנעדרות מלי דניאלס – מודעות עצמית, אירוניה, הומור ועידון. בלי המימדים האלו, "המשרת" הופך לסרט שמשוכנע כל הזמן בחשיבותו, אך הוא הופך לבלתי נסבל בשל הכבדות והמוגזמות שלו לפרקים.

דניאלס הוא במאי של הגזמות, של בומבסטיות, של קיצוניות. בסרט הזה הוא מועדן יותר מאשר בסרטיו הקודמים, אך הוא עדיין מאמין כי הכל צריך לבוא בגדול. כל סצנה צריכה להיות לא רק דרמטית, אלא גם סצנת שיא. היא צריכה לרגש מבחינת היחסים בין האישים ובו זמנית מבחינה היסטורית. הדמות הראשית כולה אדיבות, הבן הגדול כולו זעם, כל אדם לבן שאינו נשיא ארה"ב או אישה כולו אכזריות, והנשיאים בסך הכל מנסים לשפר את המצב. אולי הסרט לא מוגזם עד כדי כך, אבל הוא גם בטח לא רחוק מכך. יחד עם זאת, יש בסרט כמה רגעים שעובדים ומצליחים לרגש, גם אם הם מעטים לעומת הרגעים בהם הדגש המלודרמטי של הבמאי יוצר עומס יתר.

מי שעוזר לסרט לאזן את הטון המוגזם הוא השחקן הראשי, פורסט וויטאקר, שחקן מחונן המביא לכל דמות שלו אנושיות ועידון. אופרה ווינפרי בתפקיד אשתו אומנם נוטה למשחק מוקצן, כמו ברוב אם לא בכל התפקידים הדרמטים שגילמה ("חמדת", "הצבע ארגמן"), אבל נראית אמינה במכלול הסרט ועושה את התפקיש שלה בצורה שתורמת למהלך שלו. לעומת זאת, הקאסט הלבן בסרט נראה כמו תשובה לדעה הקדומה על לבנים שלא מצליחים להבדיל בין אפרו-אמריקאים כי "כולם נראים להם אותו הדבר". יכול להיות שלי דניאלס באמת חשב שרובין וויליאמס, ג'ון קיוזאק, ג'יימס מרסדן ואלן ריקמן נראים כמו נשיאי ארה"ב השונים בתקופת התרחשות העלילה (נסו לנחש מי מגלם את מי) – אבל בפועל זה לא נראה דומה. אף אחד מן השחקנים הללו לא הצליח להביא את האיכויות שלו כשחקן אל תוך הסרט.

אולי אני קשוח מדי מפני שאני שופט את הסרט הזה בתור משהו שהוא לא – כסרט דרמה. יותר מכך, הסרט הוא דרכם של האמריקאים להרגיש טוב יותר עם עצמם, שכן עכשיו הם מספרים את סיפור ההתגברות על העבר האפל והלא רחוק שלהם. דקות הסיום של הסרט חושפות את מה שהוא באמת מנסה להיות – שיר הלל לממשל האמריקאי ובעיקר לנשיא הנוכחי, שבחירתו מוצגת בסרט כניצחון של כל האפרו-אמריקאים, סיום סופי של כל אפליה באשר היא וביאת המשיח. אי אפשר לומר כי זהו תשדיר בחירות, אבל זה בהחלט תשדיר תמיכה באובמה – לא באופן מוסווה, אלא ברמה ישירה ומוצהרת.

The-Butler

תגובות

  1. tomshaps הגיב:

    "אנושיות ועידון"?
    אני מאוד אוהב את פורסט וויטיקר – אבל כשאני רואה אותו על המסך אני תמיד חושב על ההפך: משהו בחלק ניכר מהדמויות שלו נראה על סף התפוצצות כל הזמן – בין אם זה במלך האחרון של סקוטלנד, בסדרת הטלוויזיה המגן או בחדר פאניקה (וכשהוא משחק בזבלונים סטייל 8 זוויות לאמת או מלכי הרחוב הוא בכל באיבוד שליטה טוטאלי).

    1. זה ממש לא סותר – הוא משחק דמויות על סך השיגעון (- אבל מכניס להם מימד של עידון,עיגון במציאות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.