פסטיבל חיפה 2013: "יחסים אסורים", "סאלבו", "רגע בחיים", "לוויה בצהריים"

כמיטב המסורת בפסטיבל הזה, רק חריף הרבה יותר, הסרטים הראשונים שראיתי אתמול כמעט ושכנעו אותי לוותר על המשך היום וללכת לעשות כל דבר אחר שאיננו צפייה בסרטים. זה היה עד כדי כך גרוע. אבל כמובן שלא נתתי לזה לעצור בעדי, והעניינים אכן השתפרו.

האמת היא שאין לי שום נושא אחר לפתוח איתו את הסקירה היומית, חוץ מזה שאני חייב לשאול – מה העניין עם מחירי הבירות? ברוב המקומות שאנחנו יושבים בהם, מחירי האלכוהול גורמים אפילו לתל אביביים להחוויר. לשתות בלבנט ולשלם בלונדון. מזל שהנוף יפה.

טוב, בואו פשוט נעבר לסרטים. הולך?

"יחסים אסורים" – Deshora

מפח הנפש הראשון חיכה לי כבר בצהריים. סרטה של במאית ארגנטינאית העונה לשם ברברה סארסולה-דיי אולי מצולם היטב, אבל פשוט לא יאומן כמה קלישאות מביכות ומעייפות הגברת הזו הצליחה לדחוף למאה דקות.
הסיפור הוא על בחור צעיר שיוצא כנראה ממוסד גמילה אל בית החווה של בת דודתו ובעלה. הם זוג חשוך ילדים שנסיונות ההפריה שלהם לא מצליחים, והוא…. לא יודע. הוא כנראה בחור מתוסבך. הגעתו מבלבלת את כולם מינית, בסגנון "תיאורמה" של פאזוליני, ובעיקר מבלבלת את הצופים שמנסים להבין את מי זה מעניין.

כמעט ואין שנייה בסרט שלא ראינו עשרות פעמים בעשרות הזדמנויות אחרות. חלקן אפילו ב"ערכו של הזמן", הסרט המושמץ של הפסטיבל. רובה הציד שמופיע במערכה הראשונה (ויוצא מתוך ארון. עוד סימבוליות מעודנת), האישה שלא יכולה להגשים את עצמה בלי להיות אמא, הטיפול בפצע שהופך לנשיקה, וכמובן – ואת זה אני בכלל לא מצליח להבין – סצנה הכרחית לכל סרט שיש בו גיי מודחק: השלב שבו הוא אונס את אשתו מאחור. אפשר בבקשה לוותר על זה?
בנוסף, יש בסרט שתי סצנות של קרבות תרנגולים שזה גם מזעזע בעיני מבחינת פגיעה בחיות לטובת סרט, וגם דימוי מטופש לשני הגברים. כי הם לא נלחמים על שום דבר.

"יחסים אסורים" הוא עוד סרט משולש אהבה בחווה שבאמת אין שום טעם להשקיע בו. מצטער על המילים הקשות, כי אני בטוח שהרבה אנשים השקיעו בסרט הזה, ואני בטוח שהיו כאלו ששאבו ממנו הנאה. הדבר היחיד הטוב שאני יכול להגיד עליו הוא שהוא טוב יותר מהסרט שהגיע אחריו.

"סאלבו" – Salvo

בואו נראה אם אני זוכר את זה נכון, קחו בחשבון ספוילרים.
הסרט מתחיל בבחור כלשהו ששוכב בחדר. אנחנו לא רואים את פניו. המזגן שלו מתקלקל. בבוקר הוא מסיע איש כלשהו לאיזשהו מקום ואז מגיעים אנשים ומתחילים לירות עליהם. הבחור יורה עליהם בחזרה ואז רץ אחרי עוד איזה מישהו. כשהוא תופס אותו הוא שואל אותו מי ארגן את העניין. הוא עונה לו. משם הבחור הולך לאיזה בית, כנראה של אותו אדם שארגן את הדבר הזה, ומגלה שם צעירה עיוורת. הוא משתהה בבית בזמן שהיא מסתובבת והסרט נורא מנסה לבנות מתח אבל לא כל כך מצליח כי עדיין לא אכפת לנו מאף אחד. באיזשהו שלב אותו בחור תופס את הבחורה ואז אנחנו לראשונה רואים את פניו: זהו סלאח בכרי בתספורת הכי לא מחמיאה שאתם יכולים להעלות על דעתכם. ואז מגיעים אנשים וכולם יורים בכולם. אנחנו לא רואים את זה כי אנחנו עם העיוורת במרתף. ואז בכרי חוזר, מכניס אותה לתא המטען ונוסע לאיזשהו מפעל. לא ברור מה הוא רוצה ממנה כי היא לגמרי עיוורת. הוא קובר את המישהו הזה שמעולם לא ראינו ושובה את הבחורה באיזה חדר. היא לא אוהבת את זה. אחר כך הוא חוזר לדירה, שם אישה מרגיזה ואיש עם משקפיים מגישים לו דג אבל הוא לא רוצה לאכול. אחר כך הוא הולך לאיש הזה שהוא הסיע והם מדברים בשקט על דברים. בכרי חוזר לדירה שלו אבל עכשיו יש שם כלב. יש איזו שיחה על הכלב. אחר כך הוא רואה שיש אנשים מחוץ לחלון שלו והוא נמלט, גונב רכב כלשהו, ונוסע לבחורה במפעל שבינתיים רק עשתה בלגן. הוא פותח את הדלת ומשכנע אותה לאכול. היא לא רוצה וחוזרת חזרה לחדר שלה. הוא נועל את הדלת ואז יושב בחוץ כל הלילה בזמן שהיא צורחת.
יום אחר כך בכרי נוסע ונתקע בפקק כי יש כמה אנשים רבים ברחוב. הוא נותן למישהו את הרכב והולך. כאן יש לי איזה גאפ בזכרון, אבל לא נורא, כי נראה לי שאם לא איבדתם אותי עד עכשיו כנראה אתם ממש חכמים. בכל מקרה, יש איזה קטע שהוא אוכל טונה מקופסא. אחר כך הוא חוזר למפעל ולבחורה שכבר התחילה לראות, משום מה, והיא איננה עיוורת. הוא משחרר אותה. היא בורחת לאיזור הטרשים מסביב אבל אז נמאס לה והיא חוזרת חדורת מוטיבציה לבכרי עם סכין שלא זכור לי שהייתה לה מקודם. היא נעמדת מולו ומנסה בתנועה די פאתטית לדקור אותו. הוא תופס לה את היד ולכן היא מסתפקת בלתת לו כמה סטירות. הוא מחבק אותה ואז הם עומדים כמה שניות בחוץ בשמש כי זה כנראה שוט שהבמאי ממש אהב. אחר כך בכרי חוזר לדירה, בורח שוב, והאשה המרגיזה מלשינה עליו. מסתבר שגם הוא בעצם סוג של כלוא. או שכולם הבינו את זה כבר לפני ואני האיטי. הבחור בורח שוב לבחורה ואז חבורת הגנגסטרים הגרועה בעולם באה אליו. הם כועסים וזה נראה כמו ההומאז' הכי מיותר בעולם לקליפ "הירו" של אנריקה איגלסיס, זה עם מיקי רורק. בכרי עוזב אותם בחוץ ונכנס פנימה לאכול עם הבחורה העיוורת לשעבר. בינתיים הגנגסטרים בחוץ וחם להם. אנחנו מבינים את זה כי הם צועקים "אנחנו בחוץ וחם לנו". בלילה בכרי מחליט לעשות מעשה, נכנס למכונית ונוסע, כדי להסיט את תשומת ליבם מהבחורה העיוורת לשעבר, למרות שלא ברור למה הגנגסטרים לא פשוט פרצו למפעיל ביריות ב-12 השעות שהם נרקבים בחוץ. העיוורת לשעבר מתחילה לזחול במה שנראה כמו סרט אימה יפני, וברקע אנחנו שומעים מלא יריות. לא ברור מי נפצע וזה גם לא נורא מעניין. היא מצליחה להמלט ובורחת שוב לאיזור הטרשים שם במפתיע היא פוגשת את בכרי הפצוע והיא לוקחת אותו איתה. ואז הם מגיעים לספינה והוא אומר לה לברוח והיא לא רוצה לברוח. אז הולכים לאיזשהו חדר שמשקיף על הים ובוהים במרפסת עד שמחשיך ואז מואר ואז מחשיך שוב. בסוף הוא כנראה מת.

זהו. חסכתי לכם 107 דקות של גירוד בראש ושעמום מחץ. ככה זה נראה כשמישהו בלי כשרון, וכנראה עיוור בעצמו, מנסה לעשות סרט של רפן. מסתבר ששני במאים חתומים על הסרט. איזה פחד לחשוב מה הם עושים כשהם בנפרד.

"רגע בחיים" – Just a Sigh / Le Temps de l'Aventure

ובמעבר חד: "רגע בחיים" הוא דרמה רומנטית בורגנית ונעימה לצפייה ממש כמו שאנחנו יודעים לצפות מצרפת. הסיפור הוא על רומן של יום אחד בין שחקנית בת 43 (עמנואל דובואה המקסימה שמשתתפת בעוד סרט במסגרת תחרות עוגן הזהב, "ויולט") ופרופסור אמריקאי שמתגורר באנגליה (גבריאל ביירן). הם נפגשים בטעות, נפרדים ושבים זה לזו במהלך יום אחד בפריז. והם נורא נחמדים ופוטוגניים וכיף לראות אותם.

סרטו של ג'רום בונל הוא סרט שמי שצפה בו סביר שנהנה, ומי שלא צפה בו סביר חייו ימשכו ללא הפרעה. יש רגעים שנדמה שהיה אפשר להדק קצת, אבל בסופו של דבר יש בו סצנות מקסימות, המון הומור, משחק משובח ומוזיקה יפהפיה.

"לוויה בצהריים"

סרט נוסף במסגרת התחרות הישראלית העלילתית הוא סרטו של אדם סנדרסון, שהיה אמור להתחרות בפרסי האופיר של השנה אך בשלב יחסית מוקדם נמשך החוצה. סנדרסון הוא גם הבמאי של "זוהי סדום" אבל קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה. היח"צ של הסרט בטח שברה את הראש האם לשים את האינפורמציה הזו על הפוסטר (המאוד יפה) של הסרט.

הילה וידור היא הגר, רעיה צעירה בכפר עברי, כנראה באמצע המאה הקודמת (לא הצלחתי למקם את הסרט באיזושהי נקודה ספציפית) ואין ספק שהיא איננה חלק מהקהילה. היא אוהבת להסתובב בכפרים הערבים הנטושים שסביבה ומפתחת קשר עם ילד מתבגר שגר בשכנות אליה. אני חושב שאין צורך לפרט יותר על העלילה בשלב זה.

החדשות הטובות הן ש"לוויה בצהריים" הוא אחד הסרטים היותר טובים שהוקרנו בתחרות עד כה, אבל יש בו משהו מאוד מתעתע. הוא בהחלט מהפנט לצפייה, אבל נדמה שכל גורם מצטיין בו באיזשהו שלב הופך להיות חרב פיפיות שמעיבה מעט על העשייה שלו. למשל, העיצוב האסתטי של הסרט פשוט מהמם ונדב הקסלמן מפליא לצלם את השמש הישראלית ולהאיר את חדרי הבתים – אבל היופי הזה הופך להיות סטרילי מדי, מדוייק מדי ועומד בניגוד לאיזושהו ריאליזם רגשי. המוזיקה שהלחין ויסאם ג'יבריאן גם יפה מאוד אבל במהרה משתלטת על הסצנות וצועקת על הצופה מה הוא צריך להרגיש. הופעתה של הילה וידור עדינה ומשכנעת, אבל היא גם מסתורית מדי ומסכנת את אלמנט ההזדהות של הצופה איתה.

יש איזשהו משב רוח רענן מסרטו של סנדרסון. את הסטינג והדמויות אולי כבר פגשנו בעבר, אבל הדרך בה הן משתלבות בסרט, עם העדינות הרבה והעלילה שהיא מאוד עמוסה ומאוד דקה באותו הזמן, מביאים משהו מקורי למסך. נדמה שסנדרסון דן בהמון דברים במהלך הסרט, אבל אני לא הצלחתי (בשלב זה, חשוב לציין) להבין מהו הנושא המרכזי שמוביל את "לוויה בצהריים". למשל, זמן קצר לאחר תחילת הסרט ישנה לוויה של מורה ותיקה מהכפר. כלומר, הסרט מתחיל עם מותו של דור, עם סיום עידן של חינוך, ונדמה שהידיים שמקבלות את המשימה אינן כשירות. העניין הוא שאני לא חושב שבזה הסרט דן, לפחות לא כמהות מרכזית. גם הכפרים הערבים הנטושים ודאי לא שם במקרה, ואולי הסרט מתעסק בחברה – או בנשיות, אפילו – שקמה מהריסות, או על חשבון פטירה/היעלמות/גירוש של שכבה אחרת שהייתה שם לפני. החיילים של "לוויה בצהריים" אינם החיילים שאנחנו רגילים לראות, אולי רק ב"התגנבות יחידים" של קוסאשווילי. הם לא הירואיים אך גם לא ילדותיים. צה"ל של הסרט הוא צבא של משחק, של תרגולים, של חוסר רצינות – אבל הוא כן טומן בחובו ליבידו מתפרץ.

"לוויה בצהריים" מלטף את הצופה אבל גם מסנוור אותו. הוא יפייפה אך מקודד. אני, כאמור, אוהב את הסרטים האלה שמבקשים ממך לפענח אותם, שלא מסבירים או נותנים פירושים מיידיים לעצמם. זאת כנראה אחת הסיבות שאני הייתי עם הסרט (שאיננו ארוך. תמיד יתרון) אבל בהחלט צריך לומר גם שהוא חווית צפייה מאתגרת יותר מבדרך כלל, ואני מאמין שיש בו הרבה יותר ממה שעולה בצפייה המיידית.