פסטיבל חיפה 2013: הקלאסיקות

אחרי שאור כבר כתב על ההתרשמות הראשונית שלו מן התוכניה של פסטיבל חיפה, ברצוני להוסיף מספר מילים על מסגרת הקרנות הסרטים הקלאסיים, שתמיד הייתה חלק בלתי נפרד מפסטיבל חיפה אך השנה היא מגוונת ועשירה במיוחד. עקב מחסור בזמן, הפוסט הזה לא ייגע בכל הסרטים שראיתי מתוך ההיצע השנתי ולא ירחיב כפי שהייתי רוצה להרחיב על הסרטים הנהדרים, שמומלץ לצפות בהם בכל דרך ועדיף על מסך גדול.

פרובידנס
Providence

בפסטיבל יוקרנו השנה שלל סרטים של במאים מודרניסטים שעוסקים בקשר בין המציאות ליצירה האמנותית. את "8 וחצי" של פליני דומה כי אין צורך להציג וכבר דיבנו עליו בבלוג לא מעט. אבל "פרובידנס" של אלן רנה הוא במידה רבה יצירה מורכבת יותר, עשירה לא פחות ובסופו של דבר, אחרי רגעים בהם היא מתפוררת לגמרי במוחו של הצופה, היא הופכת לברורה למדי. זאת במידה והצופה רוצה לפרש אותה באופן חד משמעי, דבר שלא תמיד מומלץ בסרטים של רנה או בחיים בכלל.

בעוד פליני הוא יוצר של אינטואיציה, רנה הוא אמן המחשבה והמבנה המהודק, גם בסרטים, כגון "פרובידנס" בהם נדמה כי הסרט קורס לתוך עצמו בכל רגע נתון. רוב הסרט מכיל סיפור של רצח, בגידה וכל פשע אנושי שניתן לדמיין. הגיבורים שלו הם אנוכיים, חסרי כבוד לזולת ושקרנים. ואם זה לא מספיק אז הסביבה שבה הם פועלים נוטה להשתנות, לעיתים תוך כדי השוט עצמו. לא פעם הסצנה נקטעת ואז מוצגת מחדש, בצורה אחרת.

טוב, אולי זה מתרחש כי את כל העלילה אנו רואים דרך עיניו של הסופר שכותב אותה והוא מגולם בידי השחקן הענק ג'ון גילגוד בתפקידו הקולנועי הטוב ביותר (כך אמר גילגוד, לא אני). הסופר נאבק  במחלה, אלכוהוליזם והדחף לספר ולשפר את הסיפור שלו, כל עוד הוא חי, כל עוד הלילה נמשך. כי כשיגיע היום, הוא ייפגש עם הדמויות אשר היוו את ההשראה לסיפור – בני משפחתו. והמפגש עימם הופך את כל חווית הצפייה בסרט למשהו אחר לגמרי.

במידה רבה הסיום עושה את הסרט קל יותר להבנה (ושימו לב כי לא אמרתי בדיוק מהו), כי הוא נותן "מציאות" שאפשר להיאחז בה. אך הסרט שואל בין היתר על הטבע של אותה המציאות והאם היא באמת חזקה או אמיתית יותר מן הפיקציה, לפחות עבור הגיבור החווה את אותה מציאות ומעביר בהשראתה עולם אחר לגמרי לדפי הספר אותו הוא כותב. דרך כך, עוסק רנה גם בחיים בתוך המשפחה, במימוש אמנותי ובטבע יצר האדם – טוב או רע, בצורה אשר לא מספקת לדעתי תשובות אלא רק שואלת שאלות. ובמידה רבה ,יש משהו לא מציאותי במציאות המוצגת, מה שיכול לשלוח את הצופה בחזרה לתוך הפלונטר שמציע הסרט, כאשר הפעם השאלה היא רחבה יותר: לא מה מתרחש בסרט ומתי הוא נכתב מחדש, אלא מה מתרחש בעולם סביבי, אצל האנשים שאני אוהב ושאני מאמין כי הם אוהבים אותי.

רנה אף פעם לא יצר לבד ובסרט זה, הראשון שלו בשפה האנגלית, הוא נעזר במחזאי האנגלי הנודע דיוויד מרסר אשר כתב חלק ניכר מן התסריט בחיפה, העיר בה יערך הפסטיבל. מרסר הקים משפחה בארץ לאחר שזכה לשם עולמי, כך שבמידה רבה הסרט יוצג בקרבת המקומות אותם חווה מרסר, אשר כתב לקולנוע גם את הסרט "מורגן" של קרל רייץ' וכתב גם רבות לטלווזיה המצויינת בלונדון. מרסר העניק לסרט של רנה את העושר המילולי שלו והסרט הזה בהחלט עשיר מכל בחינה.

סיבה נוספת לבוא להקרנה בחיפה הינה שהיא תתקיים בנוכחות צלם הסרט, הארגנטינאי ריקארדו אהרונוביץ', צלם עם וותק של מעל 50 שנות פעילות. מרביתן בטופ של הקולנוע העולמי, כולל עבודה עם אטורה סקולה האיטלקי על סרטו המבריק "הנשף" ועם הבמאי הפוליטי קוסטה-גברס על המותחן המשובח "נעדר", אם לציין שני סרטים שעומדים, כמו "פרובידנס", בשורה הראשונה של הישגי הקולנוע המודרני.

סרטי יאסוז'ירו אוזו בצבע

על הקולנוע הייחודי, הלקוח מעולם אחר של יאסוזירו אוזו כבר כתבתי בבלוג ואין לי הרבה מה להוסיף. מוטב פשוט לצלול לתוך סרטיו, לקוות כי הקסם שלהם יחדור ללב שלכם מבעד לזרות ולשעמום אשר לפעמים חשים בסרטיו. שעמום עבור אוזו אינו אויב, אך גם לא הכרח. התפעמות מסרטיו והתרגשות ייחודית יכולה לבוא בכל תמונה פשוטה המביעה כאב גדול והשלמה עם הגורל. שלושה מסרטיו של אוזו יוקרנו בפסטיבל, בהם "סיפור טוקיו", הנודע שבסרטיו ואולי כבר הנודע מכל הסרטים היפנים והסרט שזכה במקום הראשון בקרב במאי העולם בסקר האחרון של מגזין סייט אנד סאונד.

"סיפור טוקיו" כמו רוב סרטיו של אוזו, מצלום בשחור לבן, ללא תנועות מצלמה ועם זוויות צילום נמוכות ועריכה לא קונבנציונאלית עבור אף במאי – כזו שלא משרתת את הסיפור, אלא את הסטטיות שבאווירה. לאחר הסרט הזה ,הסגנון של אוזו רק הקצין אף יותר עד שבסרטיו המאוחרים, בעודו נוטה ליותר ויותר צמצום, הוכנס אלמנט חדש לסרטיו – צבע. שני הסרטים האחרים שיוצגו בפסטיבל הם מן התקופה הזו בקריירה של הבמאי. "פרח השוויון" הוא הניסוי הראשון של אוזו בצבע ומעניין לגלות שהמינימליסט המובהק לא הסתפק בצילום בצבע – הוא יצר מערכות של קשרים בין צבעים, על ידי ניגודים ודמיון, מה שמעניק לסרט יופי עז. המשמעויות הניתנות לכל צבע והחיבורים בין הצבעים נראים זרים ומוזרים לעיניים מערביות ואיני יודע, או יכול לדעת, כיצד הם נראו לעיניים יפניות. אך יש להניח כי אוזו, במאי אשר הילל את השמרנות, התבסס על מסורת כלשהי.

סרטו האחרון של אוזו, "אחר צהריים סתווי", יוצג גם כן בפסטיבל. בתור סרט אחרון בקריירה, זהו סרט שמדבר על השלמה עם המוות ופרידה מן החיים, על קבלת הזיקנה בצד הערצה לצעירים הנטושים. כמו כל סרטי אוזו בעצם, אבל הפעם סרט אחרון באמת. הצבעים שבו קודרים יותר, עצובים יותר – אבל עדיין חוגגים בחלק מן הזמן.

פדורה
Fedora

בחירה מפתיעה ומעולה של הפסטיבל. בעוד מסגרת הקלאסיקות נוטה לרוב להציג סרטים שהצליחו בזמן אמת או זכו להערכה לאחר שנים, הפעם מוצג סרטו הלפני האחרון של בילי וויילדר – כשלון טוטאלי מסחרית וביקורתית בזמן אמת, שמאז עדיין לא זכה להערכה לה הוא ראוי. כמו כל סרטיו של וויילדר, גם "פדורה" מציג דמויות חלקלקות ולא לגמרי מוסריות, אבל עושה זאת באהבה, עם הרבה שנינות והומור. מדובר בסאטירה על מושג הכוכבות, תעשיית הסרטים והרצון לשמר את זיכרון הנעורים, דבר המועבר בין היתר על ידי הליהוק של וויליאם הולדן, שכיכב בסרטי וויילדר בשנות החמישים ושב לשתף עימו פעולה בשלהי שנות השבעים, במה שיתגלה יותר מאוחר כאחד מן הסרטים האחרונים הן של הכוכב (שמת כעבור שנים ספורות) והן של הבמאי (שהתקשה להשיג מימון לפרוייקטים לאחר הכישלון והצליח להשלים רק עוד סרט אחד).

כמו שיתוף הפעולה הראשון שלהם, "שדרות סנסט" הנודע, הסרט עוסק בתעשיית הסרטים ודן בדמות של מיסתורית של כוכבת קולנוע מזדקנת. אבל מלבד האווירה הסאטירית, הנוכחת בכל סרט של וויילדר, הסגנון בסרט הזה שונה בהרבה מכל סגנון קולנועי מוכר, דבר שניכר גם במשחק שלא אמור להיות אמין של השחקנית הראשית מרתה קלר. אל תצפו לעוד שדרות סנסט, אלא לסרט שלא דומה לשום דבר אחר, שבמידה רבה הקדים את זמנו (למשל בעיסוק שלו בכוכבות ופרסום) ובמידה רבה אף יותר הוא מנותק מכל זמן, ופועל בסגנון דיבור שהוא רק של וויילדר, המשלב בין הקצב של הוליווד הישנה לאידיאולוגיה של שנות השבעים.

ילדי גן עדן
Les Enfants Du Paradis

אור כתב על סרטו של מרסל קרנה רק "חובה לכל אוהב קולנוע באשר הוא". ואני אוסיף – גם לכל חובב תיאטרון. ולכל רומנטיקן שרוצה לצלול לסיפור של אמנים המאוהבים באותה אישה, של אוהבים המנותקים בידי הזמן, המעמד והנסיבות. שלוש שעות בהן עצב רודף עצב, אך מעל לכל ישנה חגיגה גדולה של החיים, של האמנות, של האהבה. יצירה אשר העוצמה שלה גדלה מסצנה לסצנה וגם אם זה לא תמיד יראה כך במהלך הצפייה, בתום שלוש שעות תבינו כי עברתם חוויה מיוחדת במינה.