אופיר 2013: מבט מעמיק אל קטגוריות השחקן הראשי, שחקן המשנה, התסריט והמוזיקה

לאחר התאוששות ארוכה מהצפוי מהכרזת המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר גרסת 2013, אנו שבים עם סיקור המירוץ עד הטקס עצמו, אשר ייערך בסיום החודש שהחל ממש היום. חברי וחברות האקדמיה כבר סיימו את ההצבעות של השלב השני בסוף השבוע שעבר, כך שלמעשה כבר יש זוכים וזוכות. אבל את השמות והסרטים נדע רק ביום ה-28 בספטמבר, באירוע שגם ינעל את פסטיבל הסרטים של חיפה. עד אז, נהיה כאן בסריטה עם היד על הדופק לפחות פעם בשבוע, עם פוסט בסדרת "מבט מעמיק" אשר ייכנס בעובי הקורה וינסה לעשות את הבלתי אפשרי – להבין את פרסי אופיר. כבכל שנה, נזכיר שאנחנו עושים זאת מתוך אהבה לקולנוע הישראלי, ידיעה שטקסי פרסים הם דבר פגום מיסודו (כי הרי איך סרטים יכולים להתחרות אלה באלה?) וניסיון אמיתי לגשר בין הקהל שטרם צפה ברוב הסרטים לבין הבחירות של האקדמיה, על מנת ליצור מתח ועניין ששמורים בדרך כלל לענפי ספורט. כי אם כבר תחרות, אז לעודד ולהריע, או אפילו לשרוק בוז (מטפורית, רק מטפורית).

מתחילים עם שתי קטגוריות המשחק הגבריות, שכמו בכל שנה מלאות בכל טוב, קטגוריית התסריט שבדרך כלל מעוררת ייאוש בקרב חברי הבלוג אבל אולי הפעם דווקא לא, וגם קטגוריית המוזיקה, שהחלטתי משום מה שיש לי מה לכתוב עליה השנה.

השחקן הראשי הטוב ביותר

המועמדים הם:
שאדי מרעי, "בית לחם"
מכרם חורי, "הבן של אלוהים"
ששון גבאי, "לצוד פילים"
צחי גראד, "מי מפחד מהזאב הרע"
אלון אבוטבול, "מקום בגן עדן"

חמישה גברים שנעים בין הצעיר (מרעי, שטרם מלאו לו 20) למבוגר (חורי, שנושק ל-70), ומגלמים מגוון רחב של תפקידים: משת"פ צעיר הנקרא בין נאמנות למשפחתו לקשר עם מפעילו (מרעי), אלמן זקן שיוצא למסע פיוטי בארץ זרה (חורי), קשיש חם מזג וקשה עורף ששודד בנק (גבאי), גבר ששכל את בתו הקטנה ויוצא לנקום ברוצחה (גראד) וגיבור ישראלי מיתי, שחייו מתוארים בערך בטווח הגילים שהזכרתי מקודם, כלומר מ-20 ועד 70 (אבוטבול). כמו תמיד באופירים, ישנה משבצת מיוחדת השמורה לפנים חדשות, וכך מרעי זכה למועמדות הראשונה שלו, ולצידו ארבעה שחקנים אהובים ומוכרים בתעשייה.

לאבוטבול כבר יש אופיר אחד על המדף, בזכות "האסונות של נינה" מ-2003, אז זכה בפרס שחקן המשנה. הוא ודאי יחפוץ להשתדרג, בשנה כמו זו, בה הופיע גם בסרט נוסף בתפקיד ראשי ("ההיא שחוזרת הביתה") והינו מועמד על תפקיד ורסטילי ומרשים. שחקן הנמצא במעמד דומה הוא צחי גראד, גם לו אופיר אחד על תפקיד משנה ("מישהו לרוץ איתו", 2006) ועוד מועמדויות רבות אבל אף אחת מהן כשחקן ראשי, למרבה ההפתעה, מה שנכון כמובן גם לגבי זכייה. כמו אבוטבול, גם גראד הוא פרסונה מאוד מוערכת והוא אף הציג השנה את אחד התפקידים הטובים בקריירה שלו (או הטוב ביותר, לדעתי). האם זו תהיה שנת שדרוג עבור מי מהם? בכלל לא בטוח.

שני הוותיקים יותר במירוץ, ממש לא כאן על תקן קישוט. ראשית ישנו גבאי, גם הוא זוכה אופיר בעברו, הן כשחקן ראשי ("ביקור התזמורת", 2007) והן כמשנה ("עונת הדובדבנים", 1991). מועמדותו האחרונה הייתה לפני שנתיים על הופעתו ב"בוקר טוב אדון פידלמן", סרטו של יוסי מדמוני שביים השנה את… "מקום בגן עדן", עליו מועמד אבוטבול. לתשומת ליבם של שחקני ישראל המבקשים תפקידים ראויים להערכה. העובדה שגבאי משחק דמות שקשה לא להתאהב בנרגנות שלה, ועוד בסרט אהוד כמו "לצוד פילים" ודאי משחקת לטובתו.

אבל כאן נכנס לתמונה מכרם חורי, שאם תשאלו אותי יכול להתחיל להכין את הנאום. ראשית, מפני שלמרות הקריירה הענפה שלו, חורי היה מועמד פעמים ספורות לאופיר, והכי חשוב – עדיין לא זכה. אני יודע שבבואם להצביע חברי האקדמיה לא באמת נכנסים לסטטיסטיקות או בודקים בדפי ההיסטוריה, אבל בתחרויות מעין אלו הגורל מתערב הרבה פעמים לטובת ותיקים שקופחו בעבר. מה גם שחורי שיחק השנה בשני סרטים שהתחבבו על חברי האקדמיה מספיק כדי להיכנס לחמישיה הראשית ("הבן של אלוהים" ו-"סוכריות"), הפגין גיוון מעורר הערכה בשני התפקידים, ודיבר יותר מדי שפות (עברית, אנגלית, ערבית, יוונית, צרפתית, איטלקית ואולי עוד כמה ששכחתי). האם דמותו של האב המתכחש לבנו והיוצא למסע שורשים ב"הבן של אלוהים" הוא תפקיד חייו? מסופקני. אפילו השנה הוא עשה תפקיד טוב יותר. אבל האם זהו התפקיד הרגשני ביותר, זה שנכנס ללב? מסתבר שכן, לפחות בשלב המועמדויות. וכנראה שגם בשלב הבא, אם אני צריך להמר, ואוסיף שתהיה זו הצבעה לשחקן כפרסונה יותר מאשר לתפקיד עצמו.

שחקן המשנה הטוב ביותר

והמועמדים הם:
צחי הלוי, "בית לחם"
זהר שטראוס, "הבן של אלוהים"
מוני מושונוב, "לצוד פילים"
דבל'ה גליקמן, "מי מפחד מהזאב הרע"
מוני מושונוב, "סוכריות"

החיבה של האופירים לכפילויות ניכרת מאוד בקטגוריה הזו. ארבעה מתוך חמשת המועמדים מגיעים מאותם סרטים כמו בקטגוריה הקודמת, עם שינוי אחד – "סוכריות" במקום "מקום בגן עדן", שניהם סרטים מרובי דמויות, אגב. טווח הגילים מצומצם יותר הפעם ומחלק בגסות את ארבעת המועמדים (מושונוב עם דאבל), לאיזור ה-35 פלוס ולצמד מימי "זהו זה". הקשרים לדמויות המועמדות לתפקידים הראשיים כוללים בעיקר את מוטיב אבות ובנים המזוהה כל-כך עם הקולנוע המקומי: הישראלי המפעיל של המשת"פ, המתייחס אליו כאל בנו (הלוי), חוזר בתשובה המנסה להשלים עם אביו (שטראוס), אביו של הנוקם ברוצח בתו / סב ששכל את נכדתו (גליקמן), סב חביב בבית אבות שמצטרף לשוד בנק (מושונוב ב"לצוד פילים") ודמות אבהית שמפקחת ומתערבת בעלילה מרובת האירועים והדמויות של "סוכריות" (שוב מושונוב).

גם הפעם "בית לחם" מציג לנו את הפנים החדשות בתחרות, עם מועמדות ראשונה לצחי הלוי, אולי משום שאת פניו תזהו דווקא מ"דה ווייס", על אף קריירת משחק מקבילה. ואם לא הייתי נחרץ מספיק קודם לכן, אומר שקשה לי לראות את "בית לחם" לוקח פרסים על משחק, במיוחד נוכח העובדה שהשחקן המצטיין בו, הייתאם עומארי בתפקיד הגנגסטר המכונה "בדוואי", אפילו לא נרשם בטפסי ההצבעה הראשוניים. שטראוס, לעומת זאת, הוא הימור מעט יותר משתלם. ראשית, כבר יש לו אופיר אחד כשחקן משנה ("לבנון", 2009) ושנית, הנטייה של האקדמיה להצביע בכפילויות יכולה לעבוד לטובתו וחורי, המגלם את אביו, הוא מועמד מוביל בקטגוריה הבכורה. שימו לב לשנה שעברה, בה "המשגיחים" ננעל על שתי קטגוריות המשחק הגבריות. ההופעה של האחד מרוממת את האחר וכו'. מאידך, שטראוס כבר גילם דמות חרדית באותה שנה בה זכה באופיר, בסרט "עיניים פקוחות", וזוהי כפילות שדווקא עלולה לעבוד לרעתו.

גליקמן את מושונוב מגלמים בשלושת סרטיהם תפקידים של גנבי הצגה קלאסיים, המתאימים מאוד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר. מושונוב זכה באופיר הראשון והאחרון שלו בשנת 2001, על "חתונה מאוחרת" כשחקן משנה. מאז היה מועמד שוב, על שיתוף הפעולה עם יוסף פיצ'חדזה, "שנת אפס", והנה ההיסטוריה חוזרת על עצמה גם השנה עם המועמדות על "סוכריות". האם הכפילות הזו (ואני כבר מרגיש שגם אני מתחיל לחזור על עצמי, אבל זו יותר אשמת האופירים) תסייע לו? מצד אחד, יש למועמדות כפולה נטייה לבטל את עצמה. מצד שני, מושונוב שולט ביד רמה ב"לצוד פילים" ומגיש את כל הבדיחות שלו בדייקנות קומית. ואם האקדמיה מעוניינת לצ'פר סרט אנסמבל כמו "סוכריות" בפרס על משחק, מה שרק הגיוני – אז זו ההזדמנות היחידה שלה, שכן זוהי המועמדות היחידה של הסרט בקטגוריות המשחק כולן.
אבל תשכחו מהכל – הדב כאן. בשל העובדה שהקריירה הקולנועית שלו מלאה בסרטים מפורסמים שהיו קיימים לפני המצאת פרס אופיר, זוהי המועמדות הראשונה שלו לפרס. הוסיפו את העובדה שכולם אוהבים קאמבקים (ע"ע בראבא ב"הערת שוליים") ותקבלו את הפייבוריט. זהו זה, ולא אחרת.

התסריט הטוב ביותר

המועמדים הם:
יובל אדלר, "בית לחם"
רשף ורגב לוי, "לצוד פילים"
אהרון קשלס ונבות פפושדו, "מי מפחד מהזאב הרע"
יוסי מדמוני, "מקום בגן עדן"
רונה סגל, "שש פעמים"

אחת הקטגוריות הפרובלמטיות באופירים. הנטייה של חברי האקדמיה לקשור בין פרס הסרט לפרס התסריט היא מקוממת במקרה הטוב. כולנו זוכרים את השנה שעברה, שבה "למלא את החלל" לקח את כל הקופה ובדרך גם את המזנון, הסדרנים והמקרין. אבל אם נסתכל על הקטגוריות כפי שיש לעשות, בנפרד, אני פשוט לא מבין איך תסריט שהוא במקרה הטוב בינוני כמו זה של "למלא את החלל" לוקח אופיר. מצד שני, אולי זה עדיף על השיטה של האוסקר לפיה מדובר בפרס ניחומים. לא, בעצם זה בכלל לא עדיף.

השנה, המצב הרגיל יכול לקרות באחד משלושה תרחישים, כלומר במקרה שבו "בית לחם", "לצוד פילים" או "שש פעמים" לוקחים דאבל. זכיות של "מקום בגן עדן" או "מי מפחד מהזאב הרע" בפרס התסריט, יסמנו פיצול מעניין והוכחה להצבעה שעמדה מחשבה מאחוריה. כמובן שיש כאן אופציה טובה ופחות טובה בעיניי, כאשר "מקום בגן עדן" מציג סיפור מאוד יומרני ולכן ראוי להערכה אך גם לא חף מרגעים מיותרים או מניעים תמוהים למעשי הדמויות. זאת בעוד "מי מפחד מהזאב הרע" בורא עולם קולנועי משל עצמו שאני מצאתי שלם. גם בדיאלוגים ועיצוב דמויות, "הזאב" לוקח.

אבל כנראה שאלה לא האופציות המועדפות על חברי האקדמיה, מה שמשאיר אותנו עם השלושה הראשונים שציינתי. גם כאן, יש בעיניי חלוקה ברורה בין זכייה ראויה לשתיים אוטומטית יותר. התסריט של "בית לחם", עם כל הכבוד לכך שהסרט בהחלט עובד ומכיל בנייה מצויינת של מתח ודרמה, גם מובל בידי שתי דמויות ראשיות שהיו עבורי בלתי נסבלות והקשר הלא-רציונלי ביניהן, וסובל ממערכה שלישית שפשוט קורסת, ואיתה הסרט. "לצוד פילים" מרוצף בבדיחות שגרמו לי להתפקע מצחוק באולם, אבל כל הרגעים בסרט שאינם פאנצ' קומי פר אקסלנס הותירו אותי מתוסכל ומבולבל. לעיתים גם נבוך. כך שאני מאוד אשמח לדאבל של "שש פעמים", אבל גם אם חלילה וחס לא יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, התעלמות ממלאכת המחשבת של רונה סגל תהיה פושעת בעיניי.

עופר כבר הפליג בשבחו, ולמרות שהסרט טרם נחשף לקהל הרחב אני פשוט מוכרח להצטרף – התסריט של "שש פעמים" הוא חסר פגמים באופן מעורר קנאה. כל גמגום, פסיק, או פאוזה של דמות נכתבו בו מראש ונערכו עליו חזרה קפדניות. הדיאלוג נשמע אמין עד כדי סחף מוחלט אל תוך הסרט, אבל השחקנים לא יזוזו מילימטר מהטקסט המקורי. המבנה של שש מערכות הוא לא רק נועז אלא גם משתלם, והאימפקט הרגשי של סיפור על נערה שספק מנוצלת מינית בידי חבריה לכיתה וספק נהנית מתשומת הלב שלהם, בנוי כל כולו על הניואנסים הרבים והליכה על חבל דק מאוד מבחינת בניית סיפור ועיצוב דמויות. אומר זאת כך – אפילו מבחינת הערכה נטו, בלי שיקולים של אהבתי/לא אהבתי, "שש פעמים" נמצא בליגה משל עצמו. ואני מנחש שכולם זוכרים וזוכרות כמה אהבתי את "הזאב", בבואי לכתוב משפט כזה.

המוזיקה הטובה ביותר

המועמדים הם:
ישי אדר, "בית לחם"
אופיר ליבוביץ', "הבן של אלוהים"
חיים פרנק אילפמן, "מי מפחד מהזאב הרע"
אופיר ליבוביץ', "מקום בגן עדן"
בוריס מרצינובסקי, "סוכריות"

עוד קטגוריה עם מועמדות כפולה, הפעם לאופיר ליבוביץ', הזכור לטובה כמלחין של "יותר איטי מלב" דאשתקד ונודע בתור הגיטריסט של "נקמת הטרקטור". ישי אדר ודאי מוכר לכם ולכן מהלהקות "נושאי המגבעת" ו-"בני המה", אבל הוא מלחין מפורסם לא פחות גם לקולנוע, עם רזומה שמכיל את "שתיקת הארכיון", זכייה קודמת ("בופור", 2007) ומועמדות קודמת על "שנת אפס" (2004) של פיצ'חדזה. ושוב הבמאי הזה מסדר מועמדות לצוותו, הפעם זהו בוריס מרצינובסקי עם "סוכריות". אם הוא יזכה על חשבונו של אדר תהיה זו נקודה פיקנטית בטקס. מרצינובסקי הוא מלחין ונגן אקורדיון שכבר כבש כמה פסגות (לאחרונה ניגן עם אביב גדג' מאידך ורג'ינה ספקטור מאידך), והוא האחראי לעיבודים של שירי ארץ ישראל / אמא רוסיה שמלווים את "סוכריות" ולכדו את תשומת לב האקדמיה.

עוד בענייני לב, מעניין להסתכל על סך המועמדויות של "הבן של אלוהים" כדי להבין בדיוק מה מצאו בו חברי האקדמיה. אז מלבד המועמדות לסרט הטוב ביותר, מתהדר הסרט במועמדויות לפרסי השחקנים והמוזיקה בלבד. כלומר, מה שקסם לאקדמיה הוא הקשר בין האב, הבן ואם להיות בנאלי אז גם רוח הקודש, המגולמת בסרט בידי המוזיקה של ליבוביץ'. גם הסרט הנוסף עליו הוא מועמד, "מקום בגן עדן", נוטה אל הרוחניות ומרוויח את מימד הפיוט שבו לא מעט בזכות עבודת ההלחנה.

ובמעבר חד ודיסהרמוני אל שתי עבודות פסקול אגרסביות ובומבסטיות יותר. אדר, כיאה לרוקסטאר שהוא, העניק לעלילת המתח שבסיס "בית לחם" מנוע טורבו עם קטעי פסקול שמרימים כל סצנה שהם מלווים. אבל להתמודד בשנה בה מתחרה הפסקול שהלחין פרנק אילפמן, רוקסטאר בפני עצמו ("פוליאנה פרנק"), לסרט "מי מפחד מהזאב הרע" – זה פשוט לא כוחות. גם כאן מדובר, לעניות דעתי ולטעמי האישי, בפסקול מקורי שהוא כמה דרגות מעל מתחריו. לא רק שהוא משרת היטב את הסרט ומסייע ליצור את האווירה הייחודית שבו, מדובר ביצירה שגם עומדת בפני עצמה ואני נהנה להאזין לה בנפרד מהסרט, כפי שכבר ציינתי בפוסט קודם בנושא.

האם חברי וחברות האקדמיה ילכו אל הפומפוזי והרועם, או שישימו פעמיהם אל השקט והפיוטי יותר? אני חושב שהשנה התחרות היא בין "בית לחם" לבין "הזאב", שני פסקולים שמכילים לא להשתלט על היצירה למרות הדומיננטיות הטבעית שלהם. הם גם זכירים יותר, ואף הולחנו בידי שמות מפורסמים יותר. יתרון מובהק בקטגוריה שהזוכים בה כוללים בין היתר את: שלמה גרוניך, שלמה יידוב, ארקדי דוכין, אהוד בנאי, ברי סחרוף, שם טוב לוי, עברי לידר, אבי בללי ואסף אמדורסקי.