• סרטים חדשים: ״אי האשליות״ של בלומהאוס
  • סקירה
  • ״ציפורי הטרף״, סקירה לסרט של הארלי קווין וחברות
  • דוהרת
  • ״חיים נסתרים״, סקירה
  • אוסקר 2019/20: ערב היסטורי לאקדמיה האמריקאית
  • אוסקר 2019/20: הטקס והזוכים
  • אוסקר 2019/20: מה לעשות עד הטקס
  • צמד הסרטים הסוריים שמועמדים לאוסקר התיעודי
  • אוסקר 2019/20: הימורי הזוכים בכל הקטגוריות
  • סקירה כפולה: ״סיד וג׳ודי״ + ״ג׳ודי - מעבר לקשת״
  • אימת החודש - ינואר 2020
  • המלצות סינמטקים - פברואר 2020
  • ״יהלום לא מלוטש״, סקירת נטפליקס
  • הפרידה

"בעיניים של מייזי", סקירה

30 באוגוסט 2013 מאת עופר ליברגל

יש לא מעט בעיות בעיבוד קלאסיקות ספרותיות לקולנוע, כאשר כל בעיה יכולה להפוך גם ליתרון. למשל, בסוף המאה ה-19, גירושין, משפחה לא מתפקדת והרעיון כי עדיף לילד לגדול אצל הורים שהם לא ההורים הביולוגים היו קרקע לספרות שהייתה פרובוקטיבית יחסית לזמנה. למשל בספרו של הנרי ג'יימס What Maisie Knew שתורגם לעברית כ"מה שמייזי ידעה", ועיבוד קולנועי חדש שלו יוצא כעת לקולנוע בתור הסרט "בעיניים של מייזי", פרי עבודתם של הבמאים דייויד סיגל וסקוט מקגיהי. מה שהיה חדשני לזמנו של ג'יימס נתפס כדי באנלי בימינו: אז ההורים של מייזי מתגרשים ורבים עליה במקום לגדל אותה? אבא שלה מתחתן עם האומנת? לא מקורי במיוחד, בטח שלא סנסציוני, אבל כן מאפשר פתח לדרמה מעניינת. בייחוד כאשר מעבירים את העלילה מאנגליה של סוף המאה ה-19 לניו יורק של ימינו ומשתחררים מן הצורך לנאמנות לתקופה.

אך מן הצורך לנאמנות ספרותית קצת יותר קשה להשתחרר, אם כי דומה שיוצרי הסרט עושים זאת בטבעיות, גם אם לאו דווקא בכוונה. למשל באלמנט המתבטא דרך הכותרת העברית של הסרט – "בעיינים של מייזי". כלומר, מדובר בסיפור שאמור להיות מועבר בגוף ראשון. טכנית, בספרות קל להעביר מספר בגוף ראשון – פשוט כותבים בגוף ראשון (לא פשוט בכלל, כמובן, מדובר בכלי ספרותי מתוחכם במידה ועושים בו שימוש מורכב). בקולנוע זה מסובך יותר – אפשר להיעזר בווייס-אובר, אפשר להראות דברים בצורה מעוותת בהתאם לתודעה, ולכל טכניקה כזו יש חסרנות. יוצרי הסרט הזה פשוט בחרו למקם את מייזי בכל סצנה בסרט. עקרונית, לא רואים דברים שהיא לא רואה, גם אם בפועל זה לא המצב – ישנן סצנות שמתחילות לפני שמייזי הגיעה וסצנות בהן מייזי לא ממש ערה.

אבל זה שמייזי נוכחות בסצנות ממש לא אומר שהסצנות נראות דרך העיינים שלה. היא ללא ספק הגיבורה של הסרט, אך לתחושתי הסרט מועבר דרך תודעה של מבוגר – מה שלא היה המצב בספרו של ג'יימס, שהתפרסם גם דרך השימוש שלו במספר לא מהימן. בסרט, הקהל לא צריך להשלים את התמונה דרך הפרטים הבלתי שלמים שמייזי מספרת לו – הקהל יודע יותר ממייזי. לא רק על סמך כושר הפענוח שלו, אלא על סמך העובדה כי הדברים מוסברים בסרט בגלוי, בצורה ברורה ונהירה.

כל זה עושה את "בעיינים של מייזי" לסרט די פשוט להבנה מבחינת הסיפור והדרמה שלו, סרט שלא מעביר את הצופה חוויה אינטלקטואלית מורכבת במיוחד. לפחות לא בתור סרט על ילדות או על משפחה, או משפחות לא מתפקדות. הסרט, על שני הבמאים שלו ושתי התסריטאיות שלו (ננסי דוין וקרול קארטרייט) נותר חוויה פשוטה למדי, גם אם אפקטיבית מבחינה רגשית ואף סוחפת לפרקים הודות לנשק הלא מאוד סודי שלו – ליהוק נהדר. את הוריה של מייזי מגלמים סטיב קוגן, מומחה בגילום דמויות של בריטי נפוח ודי מאנייק, וג'וילאן מור, מומחית בגילום כל מה שנדרש. אלכסנדר סקארסגארד וג'ואנה ונדרהם הם ההורים החורגים ואכפתיים, וברור למה מייזי מפתחת כלפיהם חיבה – הם לא רק משחקים טוב, הם גם נראים כמו תוצר של תוכנית להשבחת הגזע. הילדה המגלמת את מייזי, אונטה אפריל שמה, חביבה למדי בתפקיד הראשי ומצליחה להקסים למספר סצנות. היוצרים משתמשים היטב בגיאוגרפיה של ניו יורק על מנת לייצר סרט בעל קצב טוב, אשר אומנם לא צולל לתוך הפתעות אבל גם לא מותיר טעם רע של באנליות, אם כי לעיתים הוא מרגיש סתמי.

המקומות בהם הסרט כן מעורר עניין הוא בדיון שלו על חיי המעמד הגבוה, נושא אשר הופיע בספר המקורי ובסרט זוכה לטיפול המעניין ביותר, לפחות עבורי. קולנוע הדן במעמד הנמוך הוא מטבעו קולנוע של מחאה נגד האחר שיש לו יותר, וקולנוע של תקווה לעתיד טוב יותר. קולנוע הדן במעמד הגבוה הוא קולנוע של ייאוש – אין עולם טוב יותר, גם אם האנשים הפחות עשירים (בסרט אלו ההורים החורגים) מציגים יחס בריא יותר לחיים. סרטים על המעמד הגבוה הם פתח לעולם של ייאוש, של משבר קיומי במקום בו כל הכסף וכל דבר אחר לא יכול להיות מרפא לניתוק בין בני אדם, לחוסר השובע, לדיכאון. צרות של עשירים מהנות לא רק כי רואים כי גם להם קשה בחיים, אלא בגלל שהצרות שלהם הן במידה רבה הצרות של כולם.

יחסית בתחילת "בעיניים של מייזי", שעה שההורים עדיין ביחד, מגיעה הסצנה שהכי אהבתי בסרט, יחד עם שליח פיצה שמגיע לדירה המאוד גדולה בה חייה המשפחה. מייזי פותחת לא את הדלת ורצה לקומה למעלה להודיע להוריה על בוא ארוחת הערב – רק שההורים עסוקים בלריב. מייזי עולה עוד קומה (אולי אף יותר) למחבוא הכסף, יורדת בחזרה לדלת הכניסה דרך הרבה חדרים ומשלמת לשליח. אך בין כל החדרים מלאי הריהוט, ההורים של מייזי לא מתפנים לאכול עימה את הפיצה והיא חולקת אותה עם האומנת. כל זה מתרחש בלב שכונות היוקרה של מנהטן, אזור בו שכירות חודשית בדירת חדר וחצי עולה יותר מתקציב ממוצע של סרט ישראלי. באחת מן הסצנות העוקבות, חברה של מייזי בשם זואי באה לישון ומתפעלת מן הטלוויזיה בחדר של הילדה. אבל אותה זואי לא תוכל לחיות לילה שלם בדירת הריקבון של משפחתה של מייזי. דומה כי הוריה של מייזי יתנו לה כל מה שכסף יכול לקנות, אבל שום דבר שהיא באמת צריכה.

אלמנט מעניין נוסף בסרט הוא היחס שלו לדמויות של אמנים, או של אנשים השקועים באמנות. אמא של מייזי היא זמרת רוק מצליחה למדי (גם אם כנראה אחרי שיא הקריירה) ואביה סוחר אמנות, עד כמה שהצלחתי להבין. עקרונית, המיתוס אומר כי אנשים העוסקים בתחומי האמנות קשורים יותר לרגשות שלהם ולרגשות הזולת. אך במקרה של הסרט הזה, האב מנותק לגמרי מכל אנושיות והאם מנסה הרבה יותר, אך היא שקועה בעצמה יותר מדי ולא באמת יכולה לאהוב, שלא לדבר על לחשוב על האחר שלא דרך שורות של שיר.

כך שבסופו של דבר, יש ב"בעיניים של מייזי" לא מעט אמירה מעוררת מחשבה, רק שדומה כי היא פחות מעניינת את הסרט עצמו מאשר היא עניינה אותי. התוצאה לא הופכת את הסרט לחלש – הוא עובד טוב מאוד ואני בהחלט רואה איך קהל יצא ממנו מרוצה, ועם חיוך על הפנים למרות העלילה הקשה. אבל משהו בסגנון היעיל שלו הופך אותו לזניח. לא עיבוד רענן ליצירת מופת ספרותית, אלא סתם עוד דרמה משפחתחית לא רעה, עם שחקנים נהדרים.

what-maise-knew1

תגובות

  1. godofvengeance הגיב:

    הורים חורגים שמגדלים את הילדים במקום ההורים הביולוגיים יהיה סנסציוני כל עוד המין האנושי ממשיך להתקיים. לא קראתי את הספר, אבל זו נקודה חלשה מאוד בסיפור שהופכת אותו לבלתי-אמין לחלוטין ואיזוטרי ביותר במקרה הטוב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.