אימת החודש – אוגוסט 2013: Mr. Jones, Come Out and Play, Aftershock, Detention

אם כתבתי שסקירת האימה של יולי הייתה אחת המהנות יותר, ומקבץ הסרטים הדי אקראי של החודש שעבר התגלה כיציאה די מוצלחת, הדברים היו מעט שונים החודש. ארבעת סרטי האימה של אוגוסט נעים בין הסביר להרבה פחות מזה, והאמת היא שבחלקם הגדול צריך להיות ממש גמישים כדי להחשיב אותם בכלל כסרטי אימה, אבל זה מה שנפל בחלקנו הפעם.

ארבעת הסרטים באימת החודש של אוגוסט דווקא די מגוונים, אבל זה לא עוזר להם. סרט פאונד-פוטג' חדש וצעיר, סרט אסונות ו-gore, עוד סרט "ילדים הם הדבר המפחיד בעולם" וקומדיית סלאשרים-תיכון-מד"ב-רומנטי.
עכשיו כשאני מסתכל על זה, יצא קצת מצחיק שדווקא באוגוסט נפלתי במקרה על שלושה סרטי "אימה בחופשה". משעשע איך העולם מסתנכרן.

"מר ג'ונס" – Mr. Jones

סרטו הראשון של קארל מיולר, שגם עבד על התסריט של The Divide של זאבייה ג'נס, הוא עוד סרט פאונד-פוטג', אבל הפעם אני חייב להודות שגם אם זה רחוק מלהיות הברקת המאה, או משהו הכרחי לקיום הסרט, יש בזה משהו שעובד טוב. בעיקר כי על אף שזו עבודה ראשונה ודלת תקציב, היא נראית מצויין, ובחלקים רבים ממנה היא אפקטיבית למדי.

סקוט (ג'ון פוסטר, הילד מ"דלת נסתרת" שגדל להיות בחור די חתיך) ובת זוגו פני (שרה ג'ונס) עוזבים את חיי העיר ויוצאים לשנה של התבודדות בבקתה מרוחקת בנופיו הפראים של איפשהו. מהר מאוד הם קולטים שאין להם כל כך מה לעשות שם (במין מונטאז' די תמוה שקצת שיבש לי את תפיסת הזמנים של הסרט, אבל ניחא) עד שהם מגלים שלא רחוק מהם נמצאת בקתה נוספת מפחידה למדי ובתוכה מרתף מפחיד לא פחות. מכיוון שסקוט ופני הם דמויות בסרט אימה, ולא חלילה אנשים עם איזו מידה של בינה, הם נכנסים לתוך המרתף ומגלים שזוהי סדנת העבודה של אמן מסתורי בשם מר ג'ונס, שמפסל דחלילים שיבואו לכם בחלומות. מר ג'ונס הזה, מסתבר, הוא קצת כמו ג'יי. די סאלנג'ר, רק פסל במקום סופר. ומהגיהנום. השניים די נגנבים מזה שהם חשפו את מקומו של האמן החמקמק, ובלי ספויילרים – מסתבר שהוא לא אמן.

אם מתעלמים מהטמטום הקלישאתי של הגיבורים (וזה די קל, כי זה סרט אימה) אז אפשר להתרכז בדברים הטובים בסרט, ויש כמה. הצילום והעריכה עובדים לא רע, ושני השחקנים עושים עבודה טובה בלהיות אמריקנים לבנים בלי שיקול דעת. דווקא בחלקו האחרון, וזה שהכי מרשים מבחינה ויזואלית, הסרט מתחיל להסתבך ועוזב כל עגינה שיש לו במציאות, בסדר ובהגיון. מצד אחד זה מגניב, זה השלב בו מיולר התחיל להתפרע וזה חינני באיזשהו אופן, אבל גם מאבד מעט מהאפקטיביות של הסרט. יצא שבעיקר בהיתי בידיעה שאין לי סיכוי להבין מה קורה, ולכן איבדתי איזשהו יחס או אכפתיות לחבר'ה שם. זה לא שהסרט מגה מתוחכם או מורכב מדי, די קל לספר על מהו, זו פשוט מין ספילרה כזו שאולי נראית סבבה, אבל היא לא שיא המעניינת.
הסרט הוקרן בפסטיבל טרייבקה האחרון.

"בוא לשחק" – Come Out and Play

מזוג בחופשה נקפץ הישר לעוד זוג בחופשה, שגם הפעם לא הולכת משהו. באופן כללי כנראה שיש משהו באמריקנים שמפחד מתיירות, כי אין דרך אחרת להסביר את כמות סרטי האמריקנים-עוברים-גיהנום-בחו"ל ("הוסטל", "הנדל האנושי", "ההריסות", "המבט" ועוד) שנעשו. אבל נשמור את הדיון להזדמנות אחרת.
בסרט הזה, תוצרת מקסיקו אך דובר אנגלית, מגיעים פרנסיס (אבון מוס-בכרך) ובת' (ונסה שאו, שכיכבה ברימייק לעוד סרט מהז'אנר, "גבעות הפחד") לאי מקסיקני בחודשים האחרונים להריונם. הכל נראה נהדר חוץ מזה שהם לא פוגשים אף אחד בכל האי הזה. אה, כן, ולהקת הילדים הפסיכופטית והקטלנית ששולטת ברחובות.
כאילו לא ראינו את "סיטדל" לפני חודשיים, גם "בוא לשחק" ׁ(תמונת הפתיחה לקוחה ממנו) שואל את השאלה – מה תעשה כשתצטרך להרוג ילדים? שאלה שאולי צריך לשאול מדי פעם, לא יודע. אני מניח שזו שאלה מעניינת להורים, בטח הורים חדשים. העניין הוא שהנושא הזה מוצה באופן מרהיב בספר ובסרט "הניצוץ" (תודה סטיבן קינג על כל עניין הלהרוג את ילדיך. אין ספק שתרמת את תרומתך לעולם המודרני) שכל שאר הנסיונות נראים מעט חיוורים.
ב"סיטדל", כזכור, התלוננתי על הבחירה להפוך את הילדים הקטלניים למפלצתונים מוזרים ובכך קצת להקל את החיים לגיבור ולצופה. למרבה השמחה, דווקא "בוא לשחק" לא הולך למקום הזה. אין הסבר מדוע הילדים קמו יום אחד עם תאוות דם בלתי נשלטת, אבל הם לא שדים ולא מפלצות ולא חייזרים. ולכן כאשר מגיעה הבחירה האולטימטיבית של להרוג או ליהרג, העניין תופס כיוון מעניין.
הבעיה: זה מגיע אחרי יותר מדי זמן שלא קרה בו שום דבר אחר מעניין. גם בסרט הזה הכל נראה מרשים ומוצלח, אבל אין בו הרבה מעבר ל"אוי, נורא, ילדים קטלניים". גיבורינו בורחים, נתפסים, בורחים שוב, מתחבאים, רצים, נוסעים ושוב מתחבאים, אבל אין באמת מתח, אני לא הרגשתי חרדה כלשהי לעצביי, ולא נתפסתי על שום דבר בסרט, או בטח שלא הרהרתי בו בשנייה שהסתיים.

"אפטרשוק" – Aftershock

לא, זהו לא הסרט שייצג את סין ללא הצלחה באוסקר 2011, אלא סרט אסונות מדמם וקיצוני מבית היוצר של מי שהיה אמור להיות נביא האימה הבא, אלי רות' ("הוסטל"). אוי, סליחה. כתבתי "מדמם וקיצוני"? התכוונתי לכתוב "משעמם באופן לא יתואר".

סרט הסיוט בחופשה האחרון שלנו להפעם, מתאר שלושה חברים – שמזכירים באופן מוזר את החבר'ה של "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" – המשוטטים להם בנופיה של צ'ילה ונקלעים לרעידת אדמה שהופכת את האזור למלחמת הישרדות נגד איתני הטבע והכי גרוע – בני האדם.
רות' כתב את התסריט יחד עם שני חברים, אחד מהם הוא גם הבמאי ניקולס לופז. הסרט גם נפתח בשוט של רות' עצמו, רק כדי שנזכור מי הבוס. עכשיו תבינו, אין לי בעיה אישית עם זה שרות' וחבריו יצאו לצלם להם איזה סרט בכיף שלהם, אני אפילו מעט מקנא בהם. מה שכן, אם כבר עשיתם פוסט, הוצאתם לפסטיבלים ולדי.וי.די, המעט שאתם יכולים לעשות זה להשתדל שזה לא יהיה מחורבן. אתם לא חייבים להצליח, אבל רק להשתדל. מה שאי אפשר להגיד על "אפטרשוק".
הסרט נראה נורא, דלות התקציב שלו שגרמה לו להצטלם באולפנים לא יקרים במיוחד בולטת, אין דמויות, אין הומור והזוועה לא מגרדת סצנות שירדו בעריכה מ"פיראנה".

הסרט מתחיל – כמו כל סרט בז'אנר הזה – בחצי שעה של אקספוזיציה שמציגה לנו את הדמויות והסביבה שלהן. הבעיה היא שבמקרה שלפנינו, הדמויות איומות ולא מעניינות. כשכבר מגיעה רעידת האדמה, אני הייתי די מיואש וזה לא שהאפקטים עזרו לי באיזשהו אופן לצאת מזה.

צ'ילה, מסתבר, הופכת לאתר חם לסרטי תיירות מסוייטים. אל "אפטרשוק" מצטרף גם Magic Magic, מין מותחן פולנסקאי תמוהה שיוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב, שמכניס צעירה אמריקנית להתקפי פסיכוזה במדינה המרכז-אמריקנית. נדבר עליו כשנתקרב לסוכות.

"מרותקים" – Detention

נסיים בנימה חיובית, עם סרט לא נורא חשוב שגיליתי באיחור, אבל דווקא כן שווה להכיר אותו. הסרט מעלה את השאלה האם כל סרט שבו נטבחים תיכוניסטים על ידי רוצח במסכה הוא בעיקר סרט אימה. התשובה היא כנראה שלא, כי "מרותקים" הוא יותר קומדיה, או פרודיה ובכלל מדע בדיוני הרבה יותר מכל דבר אחר. יש בו רפרנסים בקצב שאי אפשר להדביק, עריכה אקסטטית ועלילה שלא נראה לי שמישהו אי פעם יוכל להבין לגמרי. התוצאה: כיף אחד ממש גדול.

סרטו של במאי הקליפים ג'וזף קאהן הוא "צעקה" על ספידים באופן לא אחראי ולא ראוי, אבל ההנאה מדבקת. יש בו כאמור רוצח במסכה, אבל גם ספורטאי מוטנט, דב שנוסע בזמן, אמא ובת שמחליפות עשורים, ואיברים כרותים למכביר. והוא לא מפסיק לרגע. הסרט בעיקר הזכיר לי את "יד רצחנית" (Idle Hands) יותר מהכל, וכל סרט שמזכיר לי את "יד רצחנית" הוא אוטומטית חביב עלי.
מטופש, משוגע, לא חשוב, לא משמעותי, אבל בטוח שגם הסרט היחיד מכל אימת החודש של אוגוסט שעלול לצלוח צפייה נוספת.

בחודש הבא "אימת החודש" תקח הפסקה לטובת פסטיבל חיפה, אבל היא תשוב באוקטובר, לחורף שהולם אותה הרבה יותר.

אימת החודשים הקודמים:
מרץ 2013: "אנטי-ויראלי", "תפסנים", "ילד חצות" ו"רוח זדונית"
אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"
מאי 2013: "המנסרים מטקסס 3D", "המתקן", "המכשפות מסיילם" ו"הדרך"
יוני 2013: ספיישל אנתולוגיות – "V/H/S" ו-"The ABCs of Death"
יולי 2013: "מוות אכזרי", "סיטאדל", "מה תעדיף", "מלחמת העולם Z"

הסרטים נצפו באדיבות yes והאוזן השלישית