"מי מפחד מהזאב הרע", סקירה

"מי מפחד מהזאב הרע", סרטם השני של הצמד אהרון קשלס ונבות פפושדו אחרי "כלבת" החלוצי, הוא קודם כל סרט חשוב. הוא גם סרט שמצליח להיות קולנוע בידורי במיטבו, גדוש בצחוק, מתח, פחד ורגעי התפעלות, והוא אפילו משכיל לעורר מחשבה או שתיים בתום הצפייה. אבל הוא בראש ובראשונה חשוב. אפילו אקוטי, הייתי מגזים ואומר, או "A Game Changer" בהיעדר ביטוי עברי מתאים. כל זאת משום שמדובר בסרט שפוטנציאלית מחלק את הקולנוע הישראלי ללפני ואחרי. תם עידן ה"סרט ישראלי" או לא "סרט ישראלי". מעכשיו לא רק סרטי ז'אנר תוצרת כחול-לבן אלא גם סרטי ז'אנר מושלמים ומובהקים. אין יותר "צריך שיהיו עוד סרטים כאלה", מעכשיו יש רק "אוי ואבוי שאין עוד סרטים כאלה, אז תתחילו להזיז את התחת העצל שלכם". ואני לא מדבר רק על יוצרים ויוצרות, בשאיפה או דה פקטו, אני מתכוון גם, ואולי בעיקר, לצופים והצופות.

בחו"ל זכה ועוד זוכה הסרט לאהבה שאני מתקשה לזכור כמותה, מבקרי ובלוגי ישראל נעמדו מאחוריו כבר בשלב הטרום-בכורה (ואנחנו ביניהם), ואפילו באופירים העניקו לו 11 מועמדויות, מינוס הקטגוריה הראשית. המבחן הכמעט-אחרון שנותר הוא הקהל המקומי, ולעניות דעתי זה הולך להיות גורלי. רק במידה והסרט מצליח כאן, בקנה מידה מקומי כמובן, רק אז יהיה זה ניצחון שלם. במקרה שלי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, בסרט שמאתגר את החושים וממש מצמיד פיזית לכסא כבר בסצנת הפתיחה, ולכן אני ממש לא מתכוון להתנצל על כך. רק לנסות להסביר, אבל ככה שגם בלש במשטרת ישראל יהיה יכול להבין. ובלי ספוילרים. בשביל זה יש לנו גם פוסט ניתוח על הסרט.

"מי מפחד מהזאב הרע" (או "הזאב", בקיצור) הוא לא מלכת הכיתה, זו שכולם מאוהבים בה ולפיכך מעוררים בך את הצורך להצטרף לעדת המעריצים, למרות שאתה לא באמת מבין למה. הוא גם לא פרח הקיר, הנערה הזאת שאתה חושב שרק אתה שמת לב אליה, הבחנת בכמה היא מגניבה דווקא כי היא לא מנסה. לא ולא. הסרט הזה הוא נערת החלומות המזויינים שלך, שיורדת מהשמיים כטורנדו קולנועי, מתפרצת דרך התקרה של הכיתה בעודה מוקפת להבות אש כחלחלות, שורפת את הכל ואת כולם חוץ ממך. היא נוחתת על השולחן שלך ברקיעה רמה, מסתכלת בך הכי עמוק שמישהי אי פעם הסתכלה לך לתוך העיניים, עד הנפש ממש, ואז מושיטה יד ואומרת: "בוא. הולכים לטייל ביער האפל. לא בטוח שזה יהיה כל מה שפנטזת עליו, ובטח יהיו דברים בדרך שלא יהיו לך נעימים כל-כך. אבל אני אהיה שם, איתך". אז הלכתי. לא הייתם הולכים?

עלילת הסרט מתמקדת בשלושה גברים המצויים במצב משפחתי דומה – שלושתם לא אבות למופת, שסובלים ממערכת היחסים עם האשה ושביתם הקטנה היא כל עולמם, אך נעדרת מחייהם בדרגות שונות. דרור (רותם קינן), מורה לתנ"ך, לא יכול להיפגש עם אשתו או הבת שלו מאז שהפך לחשוד מרכזי בפרשיית פדופיליה רצחנית ומזעזעת. מיקי (ליאור אשכנזי) הוא השוטר שמנסה לפענח את התיק ללא הצלחה, וצילומים מביכים של שיטות החקירה הלא שגרתיות שלו מגיעים לרשת האינטרנט וגורמים להשעייתו. כל זאת בזמן שמתגלה עוד גופה מרוטשת של ילדה רכה, כלומר שהמטורף עדיין מסתובב חופשי, גם למורת רוחו של גידי (צחי גראד), אדם בעל עבר צבאי שאיבד את בתו הקטנה זה עתה. נראה שחייו התפרקו כליל מאז המקרה, וכמו מיקי, הוא מוצא את עצמו במצב שבו אין לו מה להפסיד ומחליט לקחת את החוק לידיים. כך נוצר משולש היחסים שמניע את הסרט, כאשר שתי הצלעות שהן השוטר והאב רוצים לחלץ קצת צדק מהחשוד העיקרי. אבל אז מגיעות דמויות המשנה, בראשות יורם (דבל'ה גליקמן), ושולחות את הסרט לכמה סיבובים וסחרורים נוספים באותו יער אפל.

לפני שאחזור לנסות ולנסח למה וכמה הסרט הזה הדהים אותי, אשוב רגע לעניין החשיבות, שאולי יעשה בשבילי את העבודה מאליה. אז עבורי, מדובר במקרה כמעט חד-פעמי בכל הנוגע ליחסי סרט-מבקר. בדרך כלל, נהוג לחשוב שמבקרים יכולים לחרוץ דינים, או לפחות שיש להם חלק בקביעת גורל של סרט (או שאולי כך הם היו רוצים לחשוב). שהם אלה שקובעים, מאדירים או מרסקים. שבעצם הם אלה שמשנים את הסרט מדבר טהור למשהו טעון בציפיות עבור הקהל. אבל לעיתים נדירות יותר, הסרט הוא שמשנה את המבקר. גורם לו להרהר רגע בכלים הביקורתיים העומדים לרשותו ואולי לכייל מחדש. מכריח להתבונן באמיתות ואקסיומות שהן מעמודי התווך של אותו מבקר, בידיעה שאפילו רק להעיף בהן מבט עלול לגרום בטעות לערעור בסיס היסודות של מבקר זה כאיש מקצוע. "מי מפחד מהזאב הרע" פגע בי בשניים מאותם עמודי תווך פרטיים שלי – הוא גם גרם לי להסתכל לאחור על כל דבר שאי פעם כתבתי על סרט ישראלי, וגם סדק את אחת המשענות הפחות רצוצות במאגר האידאולוגי שלי כמבקר. ולפני שאצדיע לו כסרט קולנוע, אצדיע לו על שתי הפעולות האלה.

אמרתי פעם ואומר שוב – אני לא עושה הנחות לסרט ישראלי רק כיוון שהוא ישראלי. זה מאוד מפתה להעלות על נס התשבוחות יצירות מקומיות שאהבתי, במיוחד יתר על המידה, כי הרי הייתי רוצה לראות עוד כאלה והייתי רוצה שהאולמות שלהן יהיו מלאים. אבל אם תבחרו להאמין לי, אני כותב בדיוק את דעתי, תמיד ובאופן בלתי תלוי. כמובן שכיוון שאני נוטה להתלהבות יתר, וגם נולדתי גוזמאי לא קטן, ייתכן ויצא שלא דייקתי, לפחות לדעתם של אחרים. ברם, אני ממשיך לדבוק בגרסה שלי לפיה כל מילה שלי חקוקה בסלע ואף אגן עליה אם אצטרך. אבל עכשיו, פתאום אחרי הצפייה ב"הזאב", אני מבין שהבעיה הייתה אחרת – הסטנדרטים שלי כן היו נמוכים מדי, גם אם שלא באשמתי. הרי לא אשפוט סרט הוליוודי עתיר תקציב, באותם הכלים דרכם אבחן סרט אירופאי, ובטח שלא ישראלי, אשר אל גודל תקציבו אני יחסית מודע. אבל אז לפתע מגיח סרט כמו "הזאב" וטורף את הקלפים יחד עם הסבתא של כיפה אדומה. כפי שכתבתי, אין יותר דבר כזה "סרט ישראלי" מבחינתי ובטח שאין לו רף ציפיות מיוחד משל עצמו. אם אפשר לעשות סרט שנראה כמו מיליארד דולר הוליוודיים, מתנהג כמו מיטב מותחני הנקמה הדרום-קוריאניים וגם מדבר עברית בלי בושה – אין לי יותר שום סיבה לסלוח לאחרים, או לצפות לפחות מזה.

תאמינו לי שעדיין כואב לי מעוצמתו הויזואלית של "לבנון", למשל, שהותיר בי רושם עז (אגב, זה אותו הצלם של "הזאב") מאז צפיתי בו לפני שנים. אבל להגיד שלא היו לי בעיות איתו? שכל אספקט קולנועי בו היה מושלם? כשאומרים על "הזאב" שהוא רף חדש בעשייה הקולנועית בארץ, לא מתכוונים רק לצילום הווירטואוזי של גיורא ביח, למוזיקה מענגת האוזניים של פרנק אילפמן, לעבודת האיפור חסרת התקדים של אלינור גיגי אדוני ודקלה שרעבי, לעבודת הסאונד המפוארת, או אפילו למלאכתו הכירורגית ברמת הדיוק שלה, פרי ידיו של מטאור העריכה אסף קורמן. כל אלה נחשבים לתחומים "טכניים" (למרות שהם אמנותיים מיסודם, הלא כן?) ולמרות שבעיניי יש כאן מספר הישגים שלא נראו כמותם בארצנו, אני רוצה להעלות את אותו רף עוד יותר – הסיבה ש"הזאב" נראה ומרגיש לאנשים כל-כך שונה ומיוחד הוא החיבור בין כל האלמנטים.

הרי סרטים מושלמים טכנית כבר היו ועוד יהיו בקולנוע הישראלי, אבל כאלה שגם המשחק בהם הוא סוג של פסגה לסוגו? שכדי לעמוד על המורכבות של התסריט שלו הייתי זקוק לצפייה נוספת, כי בפעם הראשונה נסחפתי חזק מדי פנימה אל הסיפור ועם הדמויות? שעל כל שכבה שמרכיבה את המילה "בימוי" בישראל צריך להמציא פרס מיוחד עבור הסרט הזה? מכאן מגיע השימוש האגבי כמעט במילה מושלם. הכל כולל הכל בסרט הזה הוא ברמה שהיא לא רק מעל הממוצע או נוגעת בחדשני, אלא הופכת אותו לחוויה טוטאלית של קולנוע. הנדבכים הקולנועיים מגבים זה את זה כמו קבוצת ספורט בלתי מנוצחת, מעבירים ביניהם את הכדור (ליבו של הצופה) במיומנות שמשאירה אותו בטוח מחד ולהטוטנות שמשחקת עם הדופק שלו מאידך – עד לניצחון בסיום. לכן צרבה לי ההיעדרות שלו מפרס הסרט הטוב ביותר באופירים, לא בגלל האוסקר (אגב, אני משוכנע שהוא היה יכול להיות בחמישיה. מדובר בסרט מוכר ואהוד בארצות הברית, שמאוד מדבר אל האמריקאים ברמת העשייה שלו. אבל לא בוכים על דם שנשפך).

בנוגע לליבו של הסרט, או המנוע של מכונת הקולנוע הזאת אם תרצו, לדעתי מדובר בדיאלוגים ובדמויות. מעבר לכך שכל משפט שני בסרט הוא שורת קאלט כבר בצפייה ראשונה (השתמשתי באחד כזה בפסקת הפתיחה), הדוברים שלו הופכים אותו לאמין על אף האוריינטציה האמריקאית המובנית של הטקסט. זאת מפני שמצד אחד הם ישראלים עכשוויים עד העצם ממש, ומאידך גם סוג של ארכיטיפים, עם שמות טעונים היסטורית אך שעברו מודיפיקציה ישראלית ואפיון שמגיע מעולם הספרות בכלל, כלומר הצגת אישיות דרך חפצים. ליתר דיוק, הדמויות בסרט מאופיינות על-ידי הבחירה שלהן בכלי נשק. או במילים אחרות, אמור לי מהו כלי הנשק המועדף עליך – ואומר לך את מי ומה אתה מייצג.

גראד מגלם בסרט את הפטיש הקדוש של הצדק בחלק הראשון, אבל מתדרדר לנקמה ולכן עובר לכלים אחרים, כלי עבודה במקור אשר הושחתו בידיו לכלי הרג. שמו גידי, כלומר גדעון, כמו השופט התנ"כי. הצדק מעוור את עיניו ומקהה את חושיו, אבל היוצרים (דרך בחירת המניע של הדמות), יחד עם גם גראד עצמו, לא שוכחים לזרוק פנימה גם מימד של אנושיות שהופך את דמותו למבעיתה באמת. אני חושב שזהו הגדול שבתפקידיו, משום שהוא זיקוק של סוג הישראליוּת המזוהה עימו מסרטים קודמים ברזומה שלו. כנגדו ניצב טייפקאסט משלים של ייצוג הגבר הישראלי בקולנוע – ליאור אשכנזי, בתפקיד המצפון הרגשי של הסרט. הנשק שלו הוא ספר טלפונים, ולא לחינם. מדובר בשוטר שהולך "לפי הספר". יש בו משהו כבד ומסודר יותר, אולד-סקול, שאיש לא זקוק לו יותר, שהמודרנה (היוטיוב, במקרה של הסרט) הכריעה. יש גם משהו ברנדומליות שבספר הטלפונים כאובייקט מזיק שמאוד מסתדר עם הדמות שלו. שמו הוא מיקי, קיצור של מיכאל, אחד מארבעת המלאכים העליונים וספציפית יד ימינו של אלוהים.

מה שמביא אותנו אל גליקמן, בתפקיד פרומתאוס, מביא האש. כל מילה נוספת על התפקיד שלו תהיה בגדר ספוילר, וכיוון שמדובר בדמות הכי בלתי צפויה שראיתי כבר הרבה זמן – אחריש. כן אספר שמדובר בהחלטת ליהוק שלא רק מתכתבת עם יתר הקריירה, כמו במקרה של גראד ואשכנזי, אלא מעניקה לה טוויסט מטורלל לחלוטין. גליקמן ראוי לכל התשבוחות והכתרים על גילום הדמות הזו, כמו גם צמד הבמאים על כך שבחרו דווקא בו לתפקיד. שמו בסרט הוא יורם, מלך ישראל, ושוב לא סתם. אפילו לאשתו קוראים מלכה (קולה של רבקה מיכאלי). את הרביעייה הגברית הזו משלים קינן, המגלם את דרור, שבאופן אירוני הוא הדמות שהחופש שלה נלקח ממנה. דמותו שלו דורשת את היכולת להיות אמין לגמרי הן בתור פסיכופט שמתעלל בילדות ומבתר אותן, והן כשה תמים ששותים את דמו ומתעללים בגופו עד אשר רוחו תישבר. כל כובד משקלו של הסרט מונח על כתפיו של רותם קינן, שכן המתח (וההקלות הקומיות המתלוות אליו) נובע מן העובדה שאין אנו יודעים בוודאות האם הוא אשם או חף מפשע, וההכרעה על כך נעה כמטוטלת, או כמו מאזני הצדק השואפות להתאזן, במשך רובן המוחץ של 110 הדקות של הסרט.

רובד אחר שריתק אותי במיוחד היה ההתכתבות עם אגדות ילדים. בין אם דרך המוזיקה המשלבת מוטיבים (או אולי רק מזכירה ברוחה את הנעימות) מ"פטר והזאב" הקלאסי, באזכורים טקסטואלים מפורשים או ברפרנסים ויזואליים או מרומזים בלבד. שביל הפירורים של עמי ותמי זוכה לגרסה אפלה, היפהפיה הנמה מוחלפת כאן בווריאציות מזוויעות, ואפילו הזאב של כיפה אדומה ושלושת החזירונים נוכח מטפורית (אגב, שמו הלועזי של הסרט, "Big Bad Wolves", עושה עימו יותר חסד בעיניי). אבל מה עושות אגדות ילדים חביבות בסרט קיצוני בהגדרתו? אז זהו, שכל אגדות הילדים האלה, במיוחד של האחים גרים, הן בעצם די מופרעות כשחושבים על זה, לא? פרקו לגורמים אחת רנדומלית, החסירו את הנוסטלגיה והתום, ומיד תיווכחו בכך. הוליווד כבר רוכבת על הגל הזה שנים, עם עיבודים אפלים ובוגרים יותר לסיפורים שהרדימו זאטוטים לפני השינה במשך עידנים. אבל זה בדיוק העניין – פחד הוא רגש טבעי ולגיטימי עבור ילדים ממש כמו צחוק, וזוהי עוד אחת מהגדוּלות של "הזאב", המתפקד נפלא בתור קומדיה שחורה-אדמדמה, יעיל עד מאוד כמותחן פסיכוטי ואפילו מבהיל עד כדי כיסוי העיניים לרגעים, כיוון שהוא מכיל כמה מהרגעים הקיצוניים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

בעיניי, סרטי ז'אנר, או קוקטייל ז'אנרים ספקטקולרי כמו "הזאב", הם דרכים אפקטיביות הרבה יותר מסרטים "ישירים" או ""ריאליסטיים"" להעברת מסר או התעסקות בנושא שמרתק את יוצריהם. ניקח לדוגמה את הסכסוך הישראלי-ערבי, שייתכן ופגשתם או פגשתן פעם על מסכי הקולנוע. ובכן, בסרט הזה מתקיימת השיחה הכי דוגרית וממוטטת מחיצות סטריאוטיפיות בין יהודים וערבים שראיתי בקולנוע הישראלי מאז "ביקור התזמורת", אולי אפילו מאז "אוונטי פופולו" (ותודה לקייס נאשף בתפקיד קטן-גדול). מאה "סרטי סכסוך" לא לוכדים את התמצית הזאת היטב כמו כמה דקות בודדות ב"מי מפחד מהזאב הרע". ממש כשם שכל הקריירות של מספר יוצרים ישראלים בולטים לא העבירו אליי באופן כה מוחשי כיצד זה מרגיש להיות גבר שבור ומובס באמת בישראל, כמו שעשו רגעים מסויימים בסרט הזה.

ואם כבר הגענו לתימות, אין ספק שאת קשלס ופפושדו מעסיקים נושאים חוזרים, אם במקרה אתם בוגרי ובוגרות "כלבת". אבל חשוב לי להבהיר שנית שאין מדובר ב"כלבת 2", או "זאבת" כפי שכיניתי אותו בחיבה לפני הצפייה (אגב, אני בעד לסגור את טרילוגיית המחלות הכלביות עם "שעלת". אני גם בעד ספין-אוף לדמות של גליקמן, שייקרא "מי מפחד מהדב הגדול", אבל זה כבר עניין אחר). אז הנושאים אולי חוזרים, אבל העיסוק הפעם הוא אחר. לסיום, אגע בשניים מהם, המתקשרים אצלי זה לזה.

היער, כמו גם כמה שטאנצים חזותיים, הפכו עבורי ללייט-מוטיב ביצירתם של קשלס ופפושדו (אגב, הוא גם מופיע בסרטים ישראלים נוספים השנה). אצל פרויד היער מייצג את תת-המודע, את הקמאי. אם חלמתם בלילה על יער, דעו שהמוח שלכם מנסה לאותת לכם משהו ממעמקי הלא מודע שלכם ושלכן. ובדיוק בזה עוסקים שני הסרטים של הפפושלסים – במה שמבעבע מתחת לפני השטח ומאיים לפרוץ החוצה. בדיסוננס בין החוץ לפנים. וכאן אנחנו כבר גולשים לנושא השני שחוזר ביצירתם – החיה שבאדם, העובדה שכולנו חיים בישראל בתוך חברה כל-כך אלימה, שלא משנה איזה מין אנשים אנחנו, מתישהו כל האלימות שחלחלה מאיימת להשפריץ מתוכנו כסילון ברוטאלי. כולנו פסיכופטים בפוטנציה, רק צריך להתרסק ולהישבר כדי להיפטר מהקליפה המהוגנת לכאורה. באופן אישי, אני עד להתנהגות כזאת בכל יום ברחוב הישראלי. שני אנשים זרים מוכנים להרוג זה את זה בגלל אי הבנה בכביש, נביחה של כלב, או רעש מהקיר השכן. להרוג באמת, ואפילו לשאת בתוצאות, או כך לפחות זה מרגיש לי מהצד. לא יכול להיות שכולנו, כחברה וכפרטים בה, לא נינזק מכל מה שאנחנו סופגים. זה שוכן שם, בתת-המודע, וכמו בתור הזהב של סרטי האימה האמריקאיים – עכשיו זה כבר לא יכול להיות כלוא ומתחיל לנזול אל ועל מסכי הקולנוע.

האם הסרט הזה אלים? ודאי, אבל הוא גם מאוד קולנועי (עבורי יש בזה משהו סטרילי ולכן בלתי מזיק) ולא שוכח להצחיק ולצחוק. ובכל אופן, זו אפילו לא חצי מכמות האלימות שאתם ואני סופגים ברחוב, או גם באינטרנט, הסטרילי רק לכאורה. גם אלימות מילולית היא אלימות, גם התנסחויות פוגעניות, גם מניפולציות רגשיות. במובן זה, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט ריאליסטי בעיניי, בלי מרכאות הפעם, וגם מורכב ומסועף הרבה יותר מאשר רוב הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. ואת מה שיש לו להגיד הוא מגבה לא רק בעשייה קולנועית מרהיבה, מצחיקה ומורטת קצוות של עצבים בעזרת מכשירים מחלידים, אלא בעיקר בתוכן. אם אני מוכרח לכתוב גם על משהו שלא אהבתי, אז בהחלט פחות חיבבתי את שתי דמויות השוטרים החבטנים שמגיעים בסצנה השניה, ואשר נעלמו בשלישית. הנה, שלא תפחדו שאני אשכרה מתכוון למה שאני אומר כשאני כותב שזה סרט מושלם. שלא תפחדו מהזאב הרע.