• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"איש הפלדה", ניתוח

29 ביוני 2013 מאת פבלו אוטין

פעמיים צפיתי ב"איש הפלדה" (Man of Steel). בפעם הראשונה לא רק מאוד נהניתי, אלא גם יצאתי עם תחושה שמדובר באחד מסרטי הקומיקס הגדולים שנעשו ובהחלט ב"סרט הסופרמן" הטוב ביותר. הופתעתי מאוד לגלות שרוב חבריי – וגם סתם אנשים – השתעממו וחשבו שזה… ואני מצטט: "זבל", "טינופת", "בזבוז זמן", "חירבון" ועוד. באמת ובתמים שלא הצלחתי להבין את הפער בחוויה, אפילו לא נשמעה מילת הערכה כלשהי. ירדו על המשחק, התסריט, ואף טענו שמדובר בסופרמן "מזויף".

לפני כמעט שנה יצאתי מהארון כחובב סופרמן מושבע וקיוויתי אז לכתוב טקסט שישים סוף לטענות לא הגיוניות כמו זו שאומרת שסופרמן לא מעניין כי הוא בלתי מנוצח, או לא יכול למות. ניסיתי להסביר שכוחות העל הן לא מה שמעניין בדמותו, ושזה תמים לחשוב שמה שמהנה בבטמן, לדוגמה, זו הפגיעות שלו. הרי ההנאה מגיבורי העל נותרת שטחית למדי אם כל מה שהופך אותם למעניינים הן שאלות כמו "האם ישרדו?" או "האם ינצחו את הרעים?". ברור שישרדו. ברור שברגע השיא הם ימצאו כוחות שלא ידעו שיש בתוכם ויטפסו את דרכם מעלה מתוך הבור למרות שהגב שלהם שבור, או יצליחו באמצעות טכנולוגיית-על שלא אמורה לעבוד לגבור על הרשע. כלומר, ה"חולשה" והפגיעות של גיבור-העל הן רק תכסיס מלאכותי כדי לייצר מתח, אך לא זה באמת מה שמגדיר אותם. אם כן, מה שמעניין בסיפורי גיבורי העל הן הדילמות שכוחות העל, האחריות החברתית ושיטות הלחימה שהם אימצו לעצמם מביאות עימן. ובהקשר זה, סופרמן הוא גיבור העל המרתק ביותר עבורי. השאלה אצלו היא לא "האם יהיו לו מספיק כוחות?" (שאלה די טיפשית בנוגע לכל גיבור-על, תכלס), אלא באיזה אופן ישתמש בכוחות האלה, או האם מותר לו בכלל להשתמש בהם ומה המחיר של השימוש? אצל סופרמן אנחנו יכולים לבוא נקיים כדי לעסוק בשאלות האלה, שכן שאלת ההישרדות הפיזית לא בהכרח רלוונטית – מה שמעניין זו ההישרדות הנפשית.

לכן, סיפור טוב של סופרמן מביא אותנו ישירות לעיסוק בנושאים קשים וגדולים מהחיים. נושאים שלמרות שאין לנו כוחות-על (לפחות לי אין), אנחנו תמיד נאלצים להתמודד איתם בחיינו, אלא שאנחנו מדחיקים זאת. וכך הגעתי לצפייה הראשונה ב"איש הפלדה" בתחושה שיהיה מאוד קשה לספק את צרכיי בנוגע לדמות של סופרמן, ושבסופו של דבר, מעטים הם הסיפורים שבאמת נכנסים לעומקה של הדמות. אך כנגד החששות שלי, הסרט סיפק את הסחורה. ולאחר שהתפעמתי ממנו ושמעתי רק דברים רעים עליו, החלטתי ללכת פעם שנייה, מוכן הפעם "להתעורר" ולגלות את פניו האמיתיות של הסרט. אפילו הלכתי לראות אותו בתלת-ממד, משהו שהיה אמור לגמרי להרוס את החוויה. זה לא קרה, למרות שהתלת-ממד באמת מיותר. כך שאני עדיין מוכן להגן על "איש הפלדה". מדובר בסרט מרתק. זאת הסיבה שאני רוצה לייצר עכשיו דיון בנושאים המרכזיים שמעסיקים את הסרט של זאק סניידר, שהוא סרט הרבה פחות טוב ממה שהולך להיות "איש הפלדה 2", אבל הוא עדיין סרט נפלא, עמוק, רגיש וחכם. מקווה שתצליחו לסחוב איתי עד הסוף בניתוח הזה שהוא, כמובן, רווי ספוילרים.

איש הפלדה2

אם טרילוגיית "האביר האפל" הייתה אנליטית ופילוסופית, "איש הפלדה" הוא רגשי ופסיכולוגי. לאחר סיקוונס פתיחה ארוך העוסק בכוכב קריפטון (עוד נחזור לשם), מתחילה שעה ארוכה של דרמה עם מעט קטעי פעולה שהם גם מאוד מדודים. מה שעומד במרכז השעה הזאת הוא חקירה פסיכולוגית. באמצעות פלשבקים וסיפור נדידה של סופרמן לאורך אמריקה, קלארק קנט מנסה לגבש את זהותו ולהחליט מה לעשות עם חייו. הסרט שואל את הרעיון הזה מסיפור המקור של סופרמן כפי שמסופר בספר הקומיקס "BIRTHRIGHT" ובו סופרמן נודד בכדור הארץ בחיפוש אחר תשובות לחייו. הנה איש צנוע, חוואי שגדל בסמולוויל שבקנזס, המגלה שיש לו כוחות על. מה עליו לעשות? האם הוא צריך להשתמש בכוחות האלה כדי לעזור לאנשים? המסע של סופרמן מסביב לעולם הוא אחד הרגעים ההגיוניים בקריירה של סופרמן. הוא לא עף, הוא מתהלך, הוא נודד, הוא מחפש, הוא פוגש אנשים ומדבר איתם. הוא לא רוצה להיות חייזר עם כוחות-על, הוא רוצה להיות קלארק קנט, בן אנוש. הוא גם רוצה להבין מה זה אומר להיות בן אנוש, אבל כוחות-העל שלו רודפים אחריו כמו קללה. בסיפור החדש יותר בהוצאת הקומיקס של סופרמן – "EARTH ONE" – קלארק עוזב מסמולוויל למטרופוליס ובקטע פתיחה נהדר, הוא מחליט לנסוע לעיר ברכבת. אימו שואלת אותו – למה רכבת? הרי הוא יגיע מהר יותר אם הוא פשוט יעוף לשם. וקלארק עונה לה, בדיוק, "אני צריך איטיות, אני צריך זמן לחשוב". האיש שיכול לעשות הכול, בעצם זקוק לשקט נפשי. חשבון הנפש שלו זהה לחשבון הנפש של כולנו. הוא זקוק לאנושיות הזאת שנלקחה ממנו.

זאת הטרגדיה הגדולה של סופרמן. הוא רוצה להיטמע ולחיות בינינו, בפלנטה החדשה שאימצה אותו, אך הוא תמיד חורג. בהמשך של "EARTH ONE" קלארק יוצא לחפש עבודה. הוא נבחן לקבוצת פוטבול אמריקאי וכמובן מציעים לו חוזה של מיליונים, הוא מציע את עצמו לחברת מחקר מדעי וגם שם מציעים לו חוזה אסטרונומי. הקומיקס אינו משאיר ספק, מדובר כאן באיש שיכול לנצל את כוחות העל לטובתו האישית. הוא יכול להפוך לספורטאי הגדול בהיסטוריה, והוא יכול להפוך למדען הגדול בהיסטוריה. הוא יכול לעשות מה שבא לו, אבל בסופו של דבר מחליט להיות עיתונאי, לא העיתונאי הגדול בהיסטוריה, אלא עיתונאי צנוע שמשתלב במעמד הביניים האמריקאי וחי חיים של אדם מן השורה. מה שמעניין זה שמה שמשכנע את קלארק להפוך לעיתונאי זאת הרוח האנושית המפעימה שהוא מוצא אצל העיתונאים, תכונה שמאוד מרגשת אותו, הוא רוצה לחיות ביניהם. אך על כך מאוחר יותר. קודם, עם המידע הזה מהקומיקס אפשר לחזור לתסריט המבריק של דייויד אס. גוייר וכריסטופר נולן.

ב"איש הפלדה" אנחנו פוגשים לראשונה את סופרמן כאשר הוא בן 33, מוזנח, לא מגולח, עובד כפועל על ספינה בלב ים סוער, מנותק מחיי חברה. כאמור, במסעותיו הוא מנסה להחליט מה יעשה עם החיים שלו, והשאלה שנשאלת היא האם בני האנוש ראויים להקרבה שהוא צריך לעשות עבורם, והאם הם בכלל יקבלו אותו כפי שהוא. כבר בסצנה הראשונה נחשף קלארק לכפילות של המפגש עם בני האנוש. כלוב ענק לסחיבת משא הולך ליפול עליו ואחד הקולגות שלו קופץ עליו דוחף אותו ו"מציל את חייו". אך קלארק לא יכול להגיד לו תודה, כי הדבר הראשון שעושה האדם שהציל אותו זה לקרוא לו אידיוט ולכעוס עליו. קלארק מחייך חצי חיוך. בני האדם הם יצורים הפכפכים, ולא לגמרי ניתן לסמוך עליהם. הם מסוגלים לטוב, אך הם גם אלימים, תוקפניים, נצלניים ומאצ'ואים. הוא מגלה זאת שוב מיד, כאשר הוא עובר לעבוד בתור מלצר בדיינר אמריקאי נידח. שם לקוח גס רוח משפיל את המלצרית ומאיים עליו. קלארק לא מגיב, אך נחשף לצד הדוחה ביותר של האנושות. התגובה שלו, כלומר הנקמה שלו כלפי האיש הגס, היא לתלות את המשאית שלו מעל עמוד כמפגן פומפוזי של עונש אלוהי ובלתי הגיוני. תגובה מוגזמת לחלוטין שיש בה ראוותנות והתנשאות.

כמובן שאנחנו בתור קהל נהנים ומעודדים אותו. זאת בדיחה מוצלחת, אבל אי אפשר שלא להרגיש בו זמנית גם אי נוחות מסוימת מפאת ההגזמה. כמה דקות לפני כן קלארק הופיע אל מול פועלים לכודים במבנה בלב הים כאשר גופו עולה בלהבות אך לא נשרף. הנוכחות שלו תמיד בעלת כפילות מסוימת. הוא גיבור ומופלא, אך הוא גם שד ומפלצת – סכנה לציבור. הכוח שלו חסר פרופורציות, והוא יכול בקלות להטיל הרס בלתי נתפס. ו"איש הפלדה" מנסה להתמודד עם הכפילות הזאת.

manofsteel

בכדי ליהנות ולהבין לעומק את החלק הראשון של "איש הפלדה" (לאחר המבוא בקריפטון), צריך להתחבר לדרמה הפנימית של סופרמן כזר ומנודה. כל חייו לא ממש מצא משהו בבני האנוש שיוכיח שאפשר לסמוך עליהם, ששווה להילחם עבורם. הפלשבקים שמחזירים אותנו לילדותו חושפים את הטראומה של גילוי הכוחות, את האופן שבו אימו (בסצנה מרגשת) מרגיעה אותו באמצעות קולה. אך לעומת אבא ואימא שמלמדים אותו שוב ושוב לקחים הקשורים באהבה, גבורה, נדיבות ורגישות, כל הסובבים אותו מקניטים אותו, משפילים אותו, תוקפים אותו ונותנים לו סיבות טובות לרצות להשמיד את המקום. באחד הרגעים המעניינים בסרט, קלארק הצעיר מוטרד על ידי חבורת ילדים מבית הספר שלו. הוא על האדמה, יושב מפוחד ונשען על גדר, נאחז בעמוד מתכת. הם מאיימים עליו, אומרים לו "בוא תראה לנו מה אתה יכול לעשות", והוא שותק, מבליג.

כשהם עוזבים, פיט רוס (בקומיקס חברו הטוב שיודע את סודו ושומר עליו, אך בסרט רק ילד שמנמן שבהתחלה מקניט אותו ואחר כך נהיה נחמד אליו) נותן לו את ידו ועוזר לו לקום. עם זאת, המצלמה לא עוקבת אחר קלארק המתרומם אלא מתמקדת דווקא בעמוד שבו הוא נאחז, ומראה שהוא הותיר אותו עקום לחלוטין. זהו כמובן רמז לפגיעה הגדולה שהיה יכול לגרום לילדים האלה לולא היה מתאפק, אך גם כסימן לזעם העצור הקיים בילד הפלדה הזה, שמנסה לשמור על עצמו, שלא נפתח, לא מצליח להתחבר לאנושות, אך בעיקר מנסה להשתלט על הפצעים הנפשיים והכעס שכל מפגש עם בני אנוש מותיר בו. אני רוצה כאן להקדים את המאוחר ולטעון שכל ההרס שסופרמן מביא אל סמולוויל ומטרופוליס בסוף הסרט, בקטע שהוא הורס בניין אחר בניין בצורה מוגזמת ואף מפחידה, הוא במובן מסוים רק ההתפרצות החוצה של הזעם שצבר לאורך חייו. הרמיזות לכך קיימות בכל החלק הראשון, בכל פעם שהוא מאוים, או בני האנוש עושים משהו שלא מוצא חן בעיניו, הוא הורס משהו בראוותנות, כמי שמעביר מסר – "אל תתעסקו איתי".

האמביוולנטיות הזאת שיושבת במרכז הסרט, כנראה חומקת מרוב הצופים, אך מדובר באמביוולנטיות שהיא אף אחד מהתימות החוזרות בקולנוע של סניידר בכלל. ב"השומרים" (Watchmen) וב"300", ניכר המתח האדיר הזה בין מלחמה למען ערכים טובים לבין ההרס והאלימות המוגזמת שהמלחמה הזאת מביאה. בולט בסרטיו המתח המתמיד בין גבורה לבין פסיכופטיות אנטיסוציאלית, בין מרדף אחר צדק וערכיות לבין נטיות פשיסטיות נרקיסיסטיות. בין אם בכוונה ובין אם לא, ההגזמות הפרועות של סניידר שמות תמיד בסימן שאלה את הגבורה שהוא מתאר. הוא הולך כה רחוק עם התשוקה להרס עד שהוא גורם לנו למבוכה מסוימת. אנחנו נהנים ממופעי הראווה, אך בו זמנית נעים באי-נוחות בכיסא שלנו, שכן אנחנו מרגישים שאפילו בשביל סרט הוליוודי, סניידר הלך קצת רחוק מדי, ולא ברור אם אנחנו אמורים ליהנות מזה, או לפחות "רק" ליהנות. חלק גדול מהצופים קוראים לזה "סרט מטומטם", או "אקשן שטחי", ומעט הם אלה שנותנים לרגשות האמביוולנטיים המוצעים בסרט להתקיים בתוכם – לרוב הנטייה היא להדחיק, לפתור את היצירה של סניידר כפשטנית.

אז סניידר-נולן-גויר הופכים את סופרמן לגיבור-על אמביוולנטי: מצד אחד יהיר ומתנשא (השוטים מדגישים את הראוותנות שבפעולות שלו), מצד שני מלא אהבה וחמלה; מצד אחד מלא רצון להקרבה למען האחרים, מצד שני ספקן ולא לגמרי בטוח ששווה להציל את האנשים שהוא נלחם עבורם. הוא מבצע את מה ששני האבות שלו לימדו אותו לעשות, להיות טוב, להיות סמל, להיות דוגמה – אך ספק אם הוא מאמין שזה מועיל.

אי אפשר להתעלם מהדרמה הגדולה שנפרסת על פני השעה הראשונה של סופרמן. הדיאלוגים, הספקות, המעשים. כולם שם כדי לעצב את דמותו של סופרמן כגיבור-על פגום, מורכב, עם רבדים. הדמות של סופרמן סוף סוף מקבלת בקולנוע את הרבדים שהוא קיבל בכמה וכמה ספרי קומיקס. מי שמחפש את הנוסטלגיה התמימה של סרטי כריסטופר ריב, לא ימצא אותה כאן. מי שמחפש את הקור והאופל של סרטי "האביר האפל", גם הוא יתאכזב. זהו לא סרט של נולן (למרות שהוא מושפע רבות מהטאץ' שלו), וזהו לא סופרמן מלוטש ומלוקק כפי שגדלו עליו חובבי הסרטים וסדרות האנימציה. זהו סופרמן אחר, ועבורי אמיתי יותר. זה שהתפתח בקומיקס ולא פחד לעסוק בשאלות רגשיות כואבות שעולות בחייו של אדם-העל שיש לו הכול, יכול להשיג הכול, אך למעשה ממשיך להיות בודד ולא מצליח להיות מאושר.

איש הפלדה3

כל המוטיבים האלה: ספק, התנשאות, ענישה, הקרבה למען אחרים, הדילמה האם לבחור בעם, או באנושות ולהקדיש את עצמך אליהם – הם כמובן מוטיבים ודילמות של האל על פי המסורת היהודו-נוצרית. ואכן, לטעמי, אם יש בעיה בולטת כלשהי ב"איש הפלדה" זוהי ההתעקשות של סניידר להדגיש בצורה קצת גסה את הרעיון שסופרמן הוא סוג של אל המתהלך וצף על פני כדור הארץ. זה מתחיל עוד בסיקוונס הראשון כאשר ג'ור-אל, אביו, אומר "הוא יהיה כמו אל עבורם" (הוא מתייחס לבני כדור הארץ). ועוד מספר פעמים נאמר בסרט שהוא סוג של אל. לקראת הסוף, סופרמן אף פורס ידיים ומייצר צלב המזכיר את תנוחתו של ישו, ושוב אביו, הפעם בגרסתו הוירטואלית של תודעה חיה אומר לו "אתה יכול להציל את כולם". כמובן, הרעיון של סופרמן כסוג של אלוהים שבא לגאול את האנושות ולהראות לה את הדרך חוזר שוב ושוב גם בקומיקס, ובעצם הממד הזה קיים כבר בשם הקריפטוני שלו – "קאל-אל" – שם שהצעירים היהודים שהמציאו אותו, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, העניקו לו. בעברית עם מבטא אמריקאי מעוות, קאל-אל יכול להפוך ל"קול-אל" או "כל-אל", מה שרק מוסיף לממד הרוחני התיאולוגי של הקיום של סופרמן כדימוי של אל. ממש מעשה כפירה מנקודת מבט יהודית.

ואכן הדילמות הגדולות של האל המתהלך בין בני-אנוש הן האם הם שווים ישועה, האם ראוי להעדיף אותם על פני אחרים, והאם יש להעניש אותם אם הם מתנהגים בצורה לא נאותה ומה מידת העונש. לסופרמן הכוח להעניש ולהציל, לבנות ולהרוס, אך הוא גם חונך בתור אדם, ולכן הוא נקרע בין תחושת האלוהות של יצור כל-יכול לבין הפשטות האנושית כל כך שהוא חונך אליה. סופרמן הוא במובן הזה סוג של דימוי של ישו, אך הוא לא באמת אל. ולכן אחת השאלות הקשות היא: מתי אלוהים מת והוא קיבל את תפקידו? כלומר, האם יש לו זכות בכלל להחליט החלטות שכאלה? לקחת על עצמו להעניש אנשים? ואם הוא מתחיל להחליט החלטות שכאלה, מהו הגבול? האם הוא לא הופך לסכנה? זה לא הופך אותו למפלצת? איך הוא יקבע מי ראוי ומי לא?

לקראת סוף הסרט סופרמן צריך להחליט החלטה שכזאת, ושם הערעור של דמותו מגיע לשיא: הוא מחליט לבצע רצח העם. מבחינתו, עם שלם – עמו הקריפטוני – תבע את גורלו והוכחד, ולכן פספס את ההזדמנות שלו. ואמנם כדור הארץ ניצל כרגע, אך האם בסופו של דבר יגיע גם תורו, אם סופרמן יחליט שבני האנוש אינם ראויים יותר?

בצורה זאת, דמותו של הגנרל זוד מתגלת בטרגדיה שלה. זוג אינו שונה מסופרמן. הוא נלחם למען הישרדות מקורביו, האנשים שהוא אוהב. הוא אף "תוכנת" להיות שכזה. תשוקתו האדירה היא לבני עמו, על חשבון כל האחרים ולא משנה מה. אך בסופו של דבר זאת גם בחירתו של סופרמן, שכן העדיף להשמיד את הקריפטוניים כדי שבני כדור הארץ יחיו. רצח העם מקבל את ממדו המוחשי כאשר זוד אומר לסופרמן שהוא לקח את נשמתו, שהוא לקח ממנו את עמו. וכן, יש משהו מטריד בסוף הסרט, כאשר סופרמן נאלץ להרוג במו ידיו את זוד. בסרטי גיבורי-העל, הגיבור תמיד מנסה להציל את הנבלים, עד הרגע האחרון, הקוד האתי של גיבורי-העל כפי שהוצג לאורך השנים, קובע שגיבור העל תמיד נותן הזדמנות שנייה. אם נבל נהרג, זה כי גיבור-העל לא מצליח למנוע את זה, בגלל טעות, או רגע בלתי נמנע שגיבור העל לא מצליח לעצור, או כל סיבה אחר – אך להרוג בצורה כל כך קיצונית וישירה? אני לא מצליח לזכור סצנה כזאת במקום אחר כרגע. אפילו בטמן ברגעיו האפלים ביותר תמיד עוצר את עצמו. וכן, סופרמן בוכה וזה נורא עבורו מה שהוא עשה, אבל הוא עשה את זה. התסריטאים החליטו לא לשלוח את זוד בחזרה ל"פנטום זון", לא למצוא לו כלוב זכוכית, להמציא דרך להקפיא אותו, או כל פתרון אחר – רק מוות. סופרמן רוצח את זוד, וכך מפרק את הקוד האתי של גיבורי-העל, נהפך לגיבור מחוספס יותר, בעייתי, מזוהם, וכך "איש הפלדה" מתמודד בכנות עם השאלה "כמה רחוק הוא מסוגל להגיע?". מישהו חייב לעצור את האדם-העל הזה.

איש הפלדה4

נושא זה היה נוכח לא מעט פעמים בקומיקס. למשל, בטמן שומר במערה שלו חתיכת קריפטונייט, למקרה שיצטרך לעצור את סופרמן אם הוא יוצא משליטה. לקס לותור מזהיר את העולם מדי פעם מפני הסכנות שהחייזר הבלתי מנוצח הזה מהווה כלפי האנושות. "איש הפלדה" רומז על הפוטנציאל הזה: בסוף הסרט, כאקט ראוותנות אחרון של כוחו, מפרק סופרמן לחתיכות מזל"ט מעקב בשווי 12 מיליון דולר. הוא לא מנטרל אותו. הוא מעביר מסר חד וחלק לצבא האמריקני: "אני יכול לפרק אתכם לחתיכות ותראו איך אני עושה את זה". הוא לא סומך על בני-אדם. בני-אדם לא סומכים עליו. והבעיה היא שיש לו את הכוח להשליט איזה סוג מוסר שהוא יחליט לנכון.

ולכן, אם נחזור להתייחס לממדים האפיים המוגזמים של "איש הפלדה", אולי נבין קצת יותר את ההרס המופרז והבלתי פוסק שמתרחש בכל החצי האחרון של הסרט. לא רק שהפולשים מקריפטון הורסים את מטרופוליס וסמולוויל, אלא גם שסופרמן עצמו תורם למסע ההרס המוגזם. למעשה, המבנה של "איש הפלדה" מתכתב דווקא עם סרטי אסונות ופלישה מהחלל החיצון, וכל החלק האחרון של הסרט הוא בהחלט סרט אסונות שבו חייזרים מאיימים להשמיד את האנושות. כמו שכתבתי קודם, ניתן לראות את ההרס הזה שמביאים בני קריפטון על כדור הארץ (וביניהם סופרמן) כהמשך של הזעם העצור שצבר קלארק קנט לאורך חייו ושמתפרץ החוצה, ולכן בצורה זאת נחשפת משמעות גודל הסכנה שסופרמן מביא לסביבה. בתור מישהו שכל כך רוצה לעזור ולהציל חיים, סופרמן לא דואג בכלל לקחת את הלוחמה לשטח פתוח ולא מאוכלס. כשהוא מתמודד עם זוד הוא דואג להרוס ולפוצץ חצי סמולוויל כשהוא בעצמו לוקח את הקרב אל מרכז העיירה בצורה תמוהה ואף מיותרת. דקות מאוחר יותר, כבר במטרופוליס, הוא נכנס בבניינים ומפיל אותם אחד אחרי השני. במילים אחרות: האיש הזה מסוכן.

בהשוואה, דווקא בלא מעט מספרי הקומיקס, סופרמן עסוק מדי בלנסות להציל אנשים בזמן הקרב עם הנבלים וכך נפגעת יכולתו לגבור עליהם. כלומר, במקום להחטיף עוד מכה ליריבו, הוא צריך לעוף ולתפוס אנשים שנופלים, מכוניות שעפות באוויר וכדומה. הוא לא מצליח לעצור את הרעים בקלות כי הוא עסוק בלהציל אנשים מההרס סביבו. עבור סופרמן ב"איש הפלדה", אין את מי להציל, חוץ מאת לואיס. הוא בכלל לא בעניין של לדאוג לשלומם של עוברי אורח. להפך. ויש משהו מאוד מטריד בכך. ההרס של בניין ועוד בניין ועוד בניין, האקשן הבלתי פוסק, האפקטים המרהיבים, האנרגיות שסניידר מביא לבימוי, גרמו לרבים להרגיש שזה "גדול מדי" וזאת סתם הגזמה חסרת משמעות, אך זו בדיוק הנקודה המטרידה בדמותו של סופרמן שסניידר מבליט בפרשנותו. "איש הפלדה" הוא הסרט האפי שבין האפיים, הוא סרט ענק בין ענקים. כמו גיבורו עצמו, זהו סרט גדול ממדים בצורה מופרזת על דמות גדולת ממדים בצורה מופרזת. ובאמצעות סצנות האקשן סניידר מנסה להעביר אלינו את גודל ההרס שהאיש הזה מסוגל להטיל עלינו. לא מדובר בפיצוץ, אלא ממש בארמגדון ורצח עם. כמו שאמרתי, סניידר מנפח את ההרואיות עד שנהפכת למסוכנת ומפלצתית. מושגים כמו טוב מול רע מפסיקים להיות רלוונטיים, לרגע הם אפילו נמחקים. כל מה שנותר זה הרס אדיר ורב ממדים.

 "איש הפלדה" הוא אפוס רחב יריעה שמתחיל כסרט פעולה בקריפטון, ממשיך בתור דרמה ברחבי אמריקה וסמולוויל, ונגמר בסרט אסונות רווי קרבות המטילים הרס על מטרופוליס, סמולוויל ומקומות רבים אחרים. האפיות של הסרט היא כה מוגזמת שהיא בלתי נתפסת. בעברית יש מילה די מדויקת לעניין הזה שמשלבת בין הערצה לאימה – יראה. ולרוב משתמשים במילה הזאת ליראת האל. סניידר בונה את דמותו של סופרמן בדרך הזאת. יראת סופרמן עם כל הבעייתיות והמורכבות שבה. לקיחת רעיון ההרואיות להגזמתה והקצנתה חושפת – כמו בסרטיו הקודמים של סניידר – בו זמנית את העוצמה של המושג ואת הפסיכוטיות המסוכנת שלו. אבל סניידר לא מטיף, וזה מה שמבלבל – שהוא נותן לנו ליהנות ממופע ההרס ולבדוק את גבולותינו בעצמנו. באיזה שלב אנחנו אומרים די?

איש הפלדה5

כזכור, אחת האירוניות הגדולות בגיבורי-העל הגדולים של חברת DC היא שבטמן המייצג דמות אפלה ובודדה, בסופו של דבר מוקף עוזרים וסיידקיקס. לעומתו, סופרמן – שנחשב לחברותי, מסתובב בלי מסכה והוא נעים הליכות – בסופו של דבר נלחם לבדו. כן, ב"איש הפלדה" רואים כיצד הצבא, לואיס ליין ואחרים מצטרפים למאבק, אך כמובן קשה לעמוד בקצב הלחימה, המהירות, העצמה והמעוף של סופרמן ולכן אין לסופרמן סיידקיקס של ממש. מה גם שב"איש הפלדה" לא רק שסופרמן לא תמיד יודע אם החיילים נלחמים איתו או נגדו, אלא גם שבסוף הסרט זה רק הוא מול זוד. כלומר, בהמשך לספרי הקומיקס, בטמן הוא דמות של מנהיג, סופרמן הוא סמל. ומטבעו, בתור סמל יש ריחוק מסוים בינו לבין האנשים האחרים שתופסים אותו ככזה. הכמיהה של סופרמן לחיות חיים נורמלים בתור קלארק קנט (או למעשה הכמיהה של קלארק קנט לחיות חיים נורמלים כאדם מבלי להיות סופרמן), רק מבטאת את הרצון שלו לגשר על הפערים בינו לבין האנושות. כל הפלשבקים מסמולוויל ואפילו כל המסע של קלארק ברחבי ארה"ב בחצי הראשון של "איש הפלדה" מכוונים לשם. הוא רוצה להיות מסוגל ללכת מכות עם הבריונים שמציקים לו, הוא רוצה להיות יכול להתאהב, להיות בן רגיל לאביו, כמו כל אחד.

כמובן, למרחק הזה בינו לבין בני האדם מוסיפה העובדה שהוא חייזר. וכך, דמותו של סופרמן נהפכת לסוג של דמות של זר מתמיד. בהקשר הזה כבר ציינתי בעבר את האופן שבו סופרמן הוא תולדה של פנטזיה יהודית גלותית מודרנית של להיטמע בחברה האמריקאית לאחר בריחה מהפוגרומים והאנטישמיות באירופה. סופרמן מגיע מארץ המקור שלו שהוחרבה ורוצה זה עתה להיות חלק מהחברה החדשה שהגיע אליה. שני הצעירים היהודים שהמציאו אותו לא במקרה הביאו אותו לגדול בלב אמריקה, בחווה בקנזס. הם רצו שגיבורם יהיה "הכי אמריקאי שיש". אך בנוסף, עם הגעתו לארץ החדשה, המהגר מכוכב אחר מצא גם כוחות-על ולכן יש כאן פנטזיה אבל לא רק של הטמעה, אלא גם של שיקום והצלחה במקום החדש. ובכן, כסוג של חזרתו של המודחק, השרידים של משאלת בני המהגרים נותרו בדמות, והתפתח כך גם הרעיון של הזהות הכפולה: המתח בין להיות חלק מהחברה החדשה אך בו זמנית לא להיות לחלוטין שייך אליה.

רעיון זה הלך והתפתח בקומיקס של סופרמן לאורך השנים ומקבל ביטוי גם ב"איש הפלדה". המתח בין ההשתייכות והגעגועים לקריפטון, לשורשים הלא ממש ידועים שלך, לבין הרצון להיות בן כדור הארץ, הוא מתח שמנוצל ב"איש הפלדה" לטובת הדרמה. כאמור, סופרמן צריך להחליט. והוא בוחר למרות הכול באנושות. אבל למה?

איש הפלדה6

שני אלמנטים מרכזיים בולטים בהקשר זה בסרט של סניידר, שמסבירים את הבחירה של סופרמן. הסיבה הראשונה היא פרי ווייט (לורנס פישברן) עורך העיתון. אורון כבר הזכיר בסקירה שלו את הרעיון שלעומת בני האדם, סופרמן לא יכול למות, ושדווקא היכולת למות היא מה שהופכת את בני האדם לאנושיים באמת. אני רוצה להוסיף לנקודה הזאת. כי האירוע עליו אורון רמז חשוב ביותר להבנת העולם של סופרמן. גם אם לא ברור אם סופרמן היה עד לתקרית או לא, היוצרים החליטו להכניס סצנה יפהפייה מבחינת העומק הרגשי שלה:

ג'ני, מתלמדת שעובדת בדיילי פלנט, מוצאת את עצמה כלואה מתחת להריסות של בניין שהתמוטט בגלל מעשי אנשי זוד. פרי ווייט ועוזרו מנסים להוציא אותה משם, אך לא מצליחים. זה עניין של שניות עד שמשהו ייפול עליה והיא תמות. הדבר הטבעי לעשות זה להתנצל ולברוח משם, להציל את עצמך. הרי הם כבר עשו את המקסימום. אך ווייט קורא לידידו לעמוד לצדו, מחזיק את ידה של המתלמדת, ונשאר לצדה, שלא תמות לבד. פרי ווייט ברגע של חמלה בלתי נתפס, מוכן לתת את חייו כדי ללוות נערה צעירה מפוחדת ברגעיה האחרונים. זה אחד המעשים המרגשים והרגישים ביותר בסרט. השנייה הזאת שבה פרי ווייט נשאר לצד ג'ני. היא לא אשתו, היא לא המאהבת שלו, היא אפילו לא ממש ידידה שלו. היא עובדת איתו בעיתון. בשביל אנשים כאלה ורגעים כאלה סופרמן נלחם. אנשים שהם טובים ממנו, כי יש להם את ההזדמנות להוכיח את זה. בקומיקס "EARTH ONE" סופרמן מתרשם מג'ימי אולסון ולואיס ליין שמסכנים את חייהם כדי לעזור לאחרים, ובמיוחד כדי לעזור לו. ב"איש הפלדה" היוצרים הלכו צעד קדימה. חבורת העיתונאים הוכיחה לא רק גבורה, אלא בעיקר היכולת להעניק אהבה ללא תנאים.

הסיבה השנייה היא כמובן לואיס ליין. קלארק מתאהב בה. ואחד הדברים המבריקים שעשו גויר ונולן בהקשר הזה הוא לזרוק לפח את כל המתח המוזר הזה שאפיין את מערכת היחסים בין לואיס וקלארק לאורך כל ההיסטוריה של הדמויות. כבר שנים שהדבר הזה לא רלוונטי לקומיקס. כבר שנים שלואיס יודעת את הזהות האמיתית של קלארק/סופרמן (בחלק מהסיפורים לפחות). הם אפילו התחתנו. בנוסף, כל הרעיון של החשדות של לואיס בנוגע לזהות הכפולה של סופרמן הוא מופרך מיסודו. ראשית, לעומת בטמן, לסופרמן אין "זהות כפולה" כלפי העולם. הוא לא מסתיר את עצמו מאחורי מסכה. זה לא ברור שיש מישהו שמסתובב בינינו שהוא גם סופרמן בסתר. סופרמן הוא סופרמן, ובזמנו הפנוי הוא עף או נמצא במבצר שלו איפשהו. אז למה בכלל לטרוח לחפש מיהו? הרי זה איש בלי מסכות! שנית: משקפיים? באמת? טוב, חבל להמשיך ולשטוח את הסיבות האחרות. לואיס יודעת מההתחלה מיהו סופרמן. היא חכמה, היא עיתונאית מצוינת והכי חשוב, היא נאמנה לו ומבינה לליבו. סופרמן מוצא מישהי שמקבלת אותו כפי שהוא. ובנוסף, היא אמיצה וחריפה. מה שיהיה מעניין זה מה שהקומיקס גילו כבר מזמן. כיצד בכלל יכולה לעבוד מערכת יחסים רומנטית שכזאת? האם יש לה סיכוי? האם היא אפשרית? כיצד גיבור-על מסוגל לקיים זוגיות בכלל?

"איש הפלדה" נגמר בסוד משותף, לואיס יודעת שקלארק קנט וסופרמן הם אותו אחד. והיא אומרת לו בקריצה "ברוך הבא לפלנטה". המשמעות כמובן היא כפולה, גם ברוך הבא לעיתון (הדיילי פלנט) וגם ברוך הבא לכדור הארץ. אך למשפט הזה משמעות נוספת ועצומה. נרמז לנו שסופרמן עד כה לא ממש היה בכדור הארץ, ורק זה עתה הגיע. כלומר, כל חייו לא הצליח לקבל את מורכבות הקיום שלו, את האחריות, את הסתירות הפנימיות. הוא כל הזמן בחן את עצמו ואת האנושות, חיפש אחר הדבר האידיאלי ושאל האם בני האדם שווים הצלה. אביו לימד אותו מהי גבורה בקיצוניות האבסורדית, הרעיון שאתה מוכן לסכן את עצמך ולמות אפילו בשביל כלב. כי זה לא משנה באמת את מי אתה מציל, זהו אקט ההצלה שאצילי. והאב מעדיף למות ולהציל את בנו, לא את הכלב, את בנו, את סודו, את שפיותו. אם קלארק הצעיר היה הולך ומציל את אביו, הוא היה מסכן את עצמו. האב מת כדי לאפשר לבנו להתבגר, לקחת את הזמן, לגלות מיהו בקצב שהוא זקוק לו. אך בו זמנית יש כאן אב אובססיבי, שסבור שבנו צריך להפוך לגיבור-על, ומוכן למות כדי להעביר לו את המסר ולדחוף אותו למקום הזה. "ברוך הבא לפלנטה" אומרת לו לואיס, ובכך מאששת שסופרמן בחר בית. לא כי אנחנו שווים שהוא יציל אותנו, ולא מפני שהוא באמת מסוגל לעשות זאת, אלא בעיקר כי הוא רוצה להיות חלק מהעולם הלא מושלם הזה ומוכן לקבל את הפרדוקס האנושי ולחיות עמו.

MAN OF STEEL

למרות שרוב מי שפגשתי חשב אחרת, אני הרגשתי שהמשחק והליהוק בסרט היו מצוינים. הגרנדיוזיות בהופעות (של ראסל קרואו ומייקל שאנון, לדוגמה) תאמה את האפיות של הסרט. גם הנרי קאביל ואיימי אדמס היו מדויקים לטעמי. גם אין לי בעיה עם הגרנדיוזיות של הסרט. כאמור, היא מועצמת בעיקר בכל הסוף המעביר את תחושת הגודל וההפרזה שבמהות הדמות של סופרמן. לא סתם הוא הרס שם נכסים שהיה רשום עליהם לקסקורפ (התאגיד של לקס לותור). השטח כבר מוכן כדי שלותור יצוץ ב"איש הפלדה 2" (או איך שיקראו לו) ויסביר לעולם למה סופרמן בעצם מסוכן לאנושות וצריך להיפתר ממנו.

לעומת זאת, אם כן יש לי בעיה עם הסרט, היא שוכנת בכל האפיזודה הפותחת בקריפטון. אני לא לחלוטין מבין למה אנחנו זקוקים לה מבחינה תסריטאית, ובנוסף יש שם כל מני עניינים לא הגיוניים ולא עקביים. למשל, למה לג'ור-אל, אביו של סופרמן, שתוכנת להיות מדען, בעצם יש יכולות לחימה מרשימות? ומה זה הקורטקס הזה? כיצד יש שם את המהות של כל קריפטון ואיך זה שהיא צרובה עכשיו בתוך סופרמן? למה ג'ור-אל מאשים את זוד בכך שהוא רוצה להציל רק את המשפחות ש"ראויות" בעיניו, ושהוא אינו רשאי לקבוע מי שורד ומי לא, כשבעצם ג'ור-אל בעצמו דואג רק להישרדותו של בנו, כלומר משמר בסופו של דבר רק את השושלת שלו, שושלת אל? באחת הגרסאות של הסיפור המקורי אף אחד לא מאמין לג'ור-אל, והוא בונה סוג של "תיבת נוח" אך מחוסר זמן מצליח להציל רק את בנו. בהקשר זה הסרט גרם לי להרמת גבה: סופרמן שורד כי אביו מאשים את זוד בסוג של נאציזם, כאשר לא ברור כיצד הוא בעצמו יותר טוב ממנו. בנוסף, השמש של קריפטון היא אדומה. למה היוצרים לא ניצלו את האדמדמות עד הסוף? התוצאה היא קצת חומה, ואולי זה הגוון שבחרו, אך בסופו של דבר אני לא מסופק מהתיאור של קריפטון, לא מהארט, לא מהצילום ולא מההיגיון הסיפורי של הקטע.

איש הפלדה7

אלמנט נוסף שפוגע ב-וורוסימיליות של הסרט, היא העובדה שאף נציג ממשלתי או מדעי לא בא לחקור את נפילת החללית של סופרמן בתור תינוק בכדור הארץ. דווקא ב"סמולוויל" פתרו את הבעיה בכך שהחללית גוררת אחריה גשם של מטאוריטים שמסווים את הנפילה. מדענים וממשלה חוקרים את המטאוריטים, אך בני הזוג קנט מצליחים להעלים את החללית. ברגע של רשלנות וחפפנות תסריטאית, גוייר ונולן נתנו לג'ונתן קנט (קווין קוסטנר) להגיד את המשפט "אני לא יודע למה, אבל אף אחד לא בא לחקור בנוגע לחללית" ואני מודה, יש עוד כמה רגעים כאלה בסרט, שהגדול שבהם הוא השאלה "איך לעזאזל הגיעה החליפה של סופרמן לחללית הקבורה בשלג?". אבל לדעתי כל אלה לא באמת פוגעים בסרט, ובסופו של דבר לא גרועים יותר מהחורים שהיו בסדרת בטמן או ספיידרמן. חבל שהיוצרים לא ניצלו את התכסיס התסריטאי הזה של "סמולוויל", כי הוא היה מוסיף לרובד הכפילות של הרס וישועה שסופרמן מביא עימו.

מה שכן מעניין באפיזודה הקריפטונית, זה האופן שבו קריפטון מתוארת בשקיעתה. קריפטון היא חברה מתקדמת שניסתה לייצר קולוניות ברחבי הגלקסיה – בהקשר הזה יש ב"איש הפלדה" התייחסות לסיפורים מהקומיקס ואף מהסדרה "סמולוויל" שבהם מסופר על כך שאנשי קריפטון היו כבר בעבר בכדור הארץ (כך הגיעה החללית הקריפטונית הענקית שהתרסקה אל תוך כדור הארץ ואותה מוצא סופרמן בתחילת הסרט). אך בחזרה לאימפריה השוקעת, קריפטון דומה במובן מסוים לארה"ב המאבדת מכוחה. יש משהו בתחילת הסרט שמתכתב עם התחושה שאמריקה זקוקה לשינוי תפיסתי, שמשהו בשיטה שלה מתחיל לפעול נגדה. ג'ור-אל אומר משהו כמו "צריך לקבל את מה שמגיע לנו. לא התנהגנו יפה לאחרים". לכן, הכישלון של קריפטון הוא לא אלגוריה לכישלון של אמריקה, אבל כן מבטא את הפחד שסרטי האסונות מבטאים לרוב – פחד של הידרדרות הכוח של האימפריה וקץ עידן שליטתה.

בסוף הסרט איש צבא מבקש הוכחות לכך שסופרמן תמיד יגן על האינטרסים האמריקאים. כלומר, סופרמן לא בא להציל את האנושות, אלא יש אינטרסים אמריקאים שצריך להגן עליהם. הוא יצור פוליטי והולכים להתייחס אליו כיצור פוליטי. ולכן החששות, האם כוח העל האמריקאי עשוי לפעול נגדה? במובן מסוים איש הצבא שואל אותו: "האם אתה אמריקאי?" וסופרמן עונה לו "אני הכי אמריקאי שיש", אך ניכר כי ההגדרה של סופרמן של מהו אמריקאי לא בהכרח תואמת את ההגדרה החדשה של אמריקה את עצמה. במובן הזה, שווה להשוות את "איש הפלדה" לסרטי הסופרמן הראשונים, המנבאים את הניצחון של אמריקה על הקומוניזם ואת עלייתו של ריגן. סופרמן ייצג את אמריקה הכל-יכולה, החזקה, הטובה ללא רבב, זאת שמחזקת את עצמה בחזרה לאחר מלחמת וייטנאם והוואטרגייט ומבקשת לייצר לעצמה תקווה חדשה. לעומת הסרטים ההם, "איש הפלדה" יותר אמביוולנטי. הוא לא בא לחזק את המוראל האמריקאי. לאחר שנים של לוחמה מתישה במזרח התיכון ומשבר כלכלי, סופרמן לא בא ללטף את האגו. הוא לא אומר "יהיה בסדר", להפך, הוא אומר "אתם הפכפכים, אי אפשר לסמוך עליכם". הוא בא בתור דמות בעייתית בעצמה, שמצביעה על כך שצריך להגדיר מחדש את האמריקאיות הזאת שכולם מדברים עליה, אך לא ברור כבר מה היא מייצגת.

איש הפלדה8

תגובות

  1. אבי כהן הגיב:

    אני אסכם זאת כך פבלו על מנת להתיר לכולם את הקשר הבלתי נפרם.
    הסרט אכן מרתק. סניידר מדביק אותנו למסך . 200 ומשהו מיליון דולר ושליטה אדירה ומיומנות גדולה בטכניקות קולנועיות יעשו לך את זה אבל התחושה בסופו של הסרט היא של גועל.
    משהו בדומה לסיפור אהבה ארוך שמתדרדר לזיון חד פעמי ומפואר שבו ברור לך שזה לא
    שחשבת עליו.

    במקום נשיקות רכות קיבלנו אגרופים לפנים ומה שהיה צריך להיות חדירה עדינה הופך אצל איש הפלדה לסקס אנאלי
    שאין בו רחמים.

    במקום תקווה סופרמן בגלגולו הנוכחי משדר נואשות דיכאון חידלון ואובדן דרך קולנועי וגם מוסרי. ואפילו לא כבוד מינימלי לדמות הראשית עצמה.

    זהו הבלוקבאסטר הנואש ביותר שראיתי בימי חיי. נואש להיות הבלוקבאסטר הכי גדול שהאנושות אי פעם ראתה ואי אפשר שלא לראות את הזעה והזוועה. מגעיל.

  2. שינר הגיב:

    שאפו על הניתוח. מזמן לא קראתי ניתוח כה עמוק ומרתק, במיוחד כזה שהולך נגד הזרם. אני חובב סופרמן עוד מילדותי, כקורא קומיקס נלהב. ראיתי את כל סרטי סופרמן, חלקם אהבתי יותר וחלקם פחות. בפעם הזאת, לאור הביקורת הקטלנית הסוחפת, חשבתי לוותר על הסרט. אולם, לאור הכתבה הנוכחית, אני בהחלט אלך לראות את הסרט, ומקווה שההנאה ממנו תהייה זהה להנאה מקריאת הביקורת שך.

    1. וואו, קראת לפני שראית… טוב, מצד אחד אתה כבר יודע כל מה שיקרה (או כמעט הכול), מצד שני, מעניין איזה אפקט יש לצפייה לאחר קריאת פרשנות/ניתוח… תדווח.

      ותודה על המחמאות 🙂

      1. שינר הגיב:

        ובכן ראיתי היום את הסרט. וואו, מאחר שראיתי אותו לאחר שקראתי את הניתוח שלך, אני חייב לציין שהסרט לא עשה צדק לניתוח/פרשנות שהענקת לו. אפשר אולי להסכים שכוונת המשורר בסרט הייתה קרובה לפרשנויות שנתת לו, אבל השיר עצמו היה די על הפנים. כשהחלטתי ללכת לסרט הנמכתי ציפיות, ולאור הניתוח שלך, אמרתי לעצמי שאלך לראות את הסרט כמו שאני הולך לראות אופרה – העלילה בדרך-כלל בנאלית ואפילו טפשית, אבל המוסיקה, השירה והכיאורגפיה נפאלה. אכן הכוריאוגרפיה הייתה מרשימה, אבל השירה הייתה ככה-ככה (במיוחד המשחק של סופרמן עצמו) והעלילה – בנאלית, קיטשית, פומפוזית ולא משכנעת. נראה לי שהפרשנות שלך היא יותר משאלת לב לאיך היית רוצה שהסרט יהיה, ולאו דווקא מה שמשתקף בפועל. בכל מקרה, הייתי מעדיף שהגל החדש של שילוב חיבוטי נפש אצל גיבורי העל ייפסק, ויחזרו שוב לעשות סרטים כיפיים בו הטוב מנצח את הרע ובא לעולם גואל.

  3. A הגיב:

    Hello.
    So as I said on Facebook this is wonderful and I shall translate it and post it as a guest on my blog with your permission.

    I wanted to add to what I wrote on Facebook, that one of the things I loved about this version of Superman is the telling of the story. It takes its time to try and build Superman, to explain him, Crypton and Zod. I don't know how loyal it is to the comic books, but I felt like the film is letting me get to know Superman and made me interested in th book. I like that there is more of Jor El and less Jonathan Kent, I like the bits and pieces of his journey and his memeories coming together to build Superman. It felt like a beautiful story that is enjoyable to tell.

    I agree that the film has a very Jesusy feel to it, but I think it is a byproduct of Superman. It is probably inevitable that he will be, but this time it didn't bother me as much, plus they avoided a turning back time kind of solution.

    I'm going to see it tonight for the second time and then I shall sit and translate your thoughts. This is wonderful! Write more!

    1. אהבתי מה שכתבת בפייסבוק על זוד. אני חושב שהתייחסתי לזה גם פה בניתוח, אבל בסוף הסרט זוד לא היה "סתם נבל", אלא באמת אדם שאני מבין ללבו, מבין את הייאוש ואת הכאב שלו. עבורו, סופרמן ביצע רצח עם. ואתה מבין את זעמו. באותו הרגע הוא רוצה להרוס הכול.

      דיברתי עם שילי קצת על הדבר הזה של הזעם העצור של סופרמן. על זה שזה מופיע בהתחלה עם המשאית, חוזר שוב עם העמוד המעוקם, מתפרץ החוצה בצורה קיצונית בהרס שהוא מטיל על מטרופוליס וסמולוויל, וממשיך עם ה"מסר" שהוא מעביר בסוף עם הריסת ההמזל"ט או מל"ט המעקב. חשבנו שהרבה פעמים, כשאנחנו צוברים זעם, אנחנו מאפקים אותו, כי מרגישים שאם רק ניתן לכעס שלנו לצאת החוצה, אז הכול ייהרס, זה יהיה נורא, או שפשוט אנחנו מתביישים בזה, בלהראות את הכעס. אנחנו כאילו עוצרים את עצמנו, או מפחדים להביע כעס כי מרגישים שזה יהיה נורא אם זה יקרה. אצל סופרמן הפחד הפסיכולוגי הזה מקבל ביטוי ממשי. הוא באמת יכול לגרום להרס קיצוני אם הוא לא ישמור על איזון. אבל אז, כשאנחנו משחררים את הזעם לפעמים זה יוצא בצורה כזאת שאנחנו גם מדחיקים תוך כדי. כלומר, אנחנו מפעילים אלימות ותוך כדי מתרצים את זה בכל מני סיבות, שזה לא אנחנו, או שזה מוצדק. והנה, ההרס של כל הבניינים וכו' בסופרמן מגיע עם התחושה ש"אין ברירה". כלומר, אני מדמיין את סופרמן אומר "מה פתאום אני הורס? אני מציל את מטרופוליס! אני לא הורס אותה".

      אהבתי מה שכתבת בפייסבוק על ההבדל בין לנה לבין לואיס. שלנה אוהבת את קלארק וכשהוא הופך לסופרמן הוא שובר את ליבה. ולואיס יותר נשמכת לצד ה"סופרמני" של קלארק/סופרמן/קאל-אל. ואת צודקת לגמרי שם גם לגבי פאורה. בכלל לא חשבתי על זה. היא כמובן לא דמות מעניינת ואין לה סיפור רקע כלשהו. היא פשוט חיילת נאמנה. אבל היא מחטיפה וחוטפת בדיוק כמו אחרים, ולא נעשית החפצה של הגוף שלה. וזה לא משהו מובן מאליו כשהבמאי הוא זאק סניידר…

      1. Aya הגיב:

        The other thing I wanted to tell you is that you have made me interested in Snyder. I am one of the few people I know that loved Sin City. I have not seen Watchmen and heard very mixed opinions about it, some hated it and others loved it. 300 I thought was OK, but I didn't go crazy over it, the fight scenes were good, but now after reading you article I will watch it again. Sucker Punch I hated with a passion, but I was told it is a film for gamers. Either way, Zack Snyder has definitely become someone to watch out for in my eyes.

        I went to see it again today, wearing a Dark Knight T. and here's a little anecdote. On the last fight between Superman and Zod, when they fly onto a satellite above earth, there is a Wyne industry logo on it. It's only for a split second and if you blink you miss it. I only saw it cause I knew to look for it.

        It was still fabulous the second time and everything we discussed has become even stronger.

  4. Aya הגיב:

    Urgh I somehow managed to send a comment without my name and stuff. so here I am

  5. דוד הגיב:

    ניתוח מעולה של הדמות.
    אבל אי אפשר להתעלם מפנינות תסריט כאלה: "יש שתי דרכים שזה יגמר, או שאני מת או שאתה מת" (יש עוד הרבה דוגמאות)
    מצטער. אבל כמה אנשים לא עשו את העבודה שלהם.

    1. יש לא מעט "קיטש" בתסריט, בהחלט. 🙂 הפומפוזיות של כל הדבר עזרה לי להרגיש שזה חלק אינטגראלי של הסרט, אבל כן. מצד שני, עדיין ציפיתי שסופרמן ימצא דרך לכלוא את זוד, או לנטרל אותו מבלי להרוג אותו. או שימות בטעות איכשהו כשסופרמן מנסה עוד להציל אותו והוא דווקא מעדיף למות או משהו כזה… רגע של גאולה/חמלה וכאלה – דברים כאלה היו הופכים את התסריט להרבה יותר בעייתי מבחינתי. כי אז כן היה נופל בקלישאות הידועות… אבל יש עוד משפטי "פחח" כאלה 🙂 חלק מצחיקים, חלק חורקים. עולים לי שניים: "YOU CAN SAVE THEM ALL" שאומר לו קאסל קרואו, והקטע שסופרמן צועק משהו כמו "אל תיגע באימא שלי". זה היה פשוט גדול. צ'יזי צ'יזי. 🙂

      1. דוד הגיב:

        בגלל הדברים האלה (תסריט קיטשי, קריפטון, שאלות מהותיות) אני חושד שהסרט לא מיועד לאנשים שרוצים להעמיק בדמות…
        המקסימום זה הרמיזה לאל והשאלה אם להציל את בני האדם שלא תמיד נחמדים.. 🙂
        הביקורת מעולה, והעומק שהוספת הצילו לי את הסרט…

      2. Aya הגיב:

        I love cheese!

  6. קיו הגיב:

    ניתוח נפלא. ההבחנות שלך לגבי רעיונות חוזרים בסרטים של סניידר מעניינות במיוחד. בד"כ פוטרים את העבודה שלו ככזו שתפקידה רק להיראות מגניבה, גם אני עשיתי זאת ולא חשבתי שאולי בכל זאת יש בסניידר עוד משהו מעבר לויזואליות.
    אני חיבבתי את הסרט, והניתוח שלך בהחלט מוסיף לו נקודות, אבל מה שהיה חסר בו לטעמי זו איזשהי תחושה של הירואיות ותקווה. לא בגלל ההרס העצום, או מה שקרה בסוף עם זוד ואפילו לא בגלל שסופרמן שלא הציל אזרחים תוך כדי הקרב או לא הוציא את הקרב מהעיר, כמו שמתלוננים ברחבי האינטרנט. את כל אלה אני יכול לסספנד שלא הייתה לו ברירה אחרת. הבעיה שאחרי כל זה לא היה שום אפילוג של ממש. לא הראו את מטרופוליס מתחילה להשתקם או את סופרמן מכיר ממש בהרס שנגרם. אני מניח שיתייחסו לזה בסרט הבא, אבל הסרט הזה נגמר במטרופוליס הרוסה וזה משאיר טעם רע (למרות שמעשית כל העולם ניצל).
    עדיין, יש לי ציפיות לסיקוול ואני מקווה שסניידר ושות' ילמדו מהטעויות שלהם.
    אה, ולסספנד את החליפה זה לא בעיה. זו ספינה שמיועדת להתיישבות בכוכבים רחוקים, סביר להניח שיש בה טכנולוגיית ייצור כלשהי וההולוגרמה של ג'ור אל הורתה לה לייצר את החליפה.

    1. תודה.

      כן, הפתרון של החליפה עלה לי היום בראש ממש. תודה שהוספת אותו. כמובן זה כל מני דרכים למלא חורים בתסריט, אבל זה חלק מהחוקים. וזה באמת דברים פחות מעניינים שאפשר להמציא להם פתרונות.

      בנוגע לתקווה, כן, שם אני איתך. אבל אני מרגיש שזה קצת חלק מהעניין. כתבתי משהו על זה גם בתגובה ל-A למעלה (AYA). זה סרט שבאמת אין בו את הממד הזה של התקווה והגבורה האצילית שכל כך איפיינה את הדמות של סופרמן בסרטים עם כריסטופר ריב. אני לא יודע אם ראית את הוידיאו האידיוטי שהקליט מקס לנדיס, התסריטאי של "כרויקה בזמן אמת". הוא הקליט איזה קטע וידיאו שבו הוא מתלונן על זה שסרטי גיבורי העל לא מתארים יותר את הגבורה, לא עוסקים בנושא הגבורה כמו שעשו זאת הסרטים של פעם. גבורה כזאת של הקרבה ועשיית טוב, ולעמוד ולהילחם למען ערכים. הוא טוען שהסרטים עסוקים מדי בלייצר התפעלות מהאפקטים המיוחדים במקום לעסוק בגבורה והוא מסיים עם זה שהוא אומר ש"סרטי הסופר הירוז צריכים לעסוק פחות בסופר ויותר בהירו". או משהו כזה. ואני אומר שהוא דפוק לחלוטין, כי אם יש משהו שסרטי גיבורי העל עושים זה בדיוק לשאול שאלות בנוגע למה מגדיר גיבור. מה הופך אותך לגיבור. מה הופך את המעשים שלך לאציליים וערכיים. באטמן, סופרמן , איירונמן וכו' ממש עוסקים במשבר הגבורה. הם כבר לא תמימים כמו פעם. מראים שאי אפשר להיות "גיבור" בצורה כה פשטנית כמו שהאמנו. שהדבר הרבה יותר מורכב. יש שימוש באלימות, יש אינטרסים ("האם אתה תשמור על האינטרסים של אמריקה?") יש מערכת ערכים סובייקטיבית שמכוונת אותך , יש צרכים נרקיסיסטים שמניעים אותך וכו'.
      ואני חושב שזה דבר נפלא שהסרטים שמים בסימן שאלה את המושגים האלה, במיוחד בתקופתנו, שבה אנחנו מודעים יותר לכך שהצבאות והאינטרסים הכלכליים של חברות פרטיות משתפים פעולה. תקופה שאנחנו מודעים לכך שהשימוש בכוח של מעצמה בינלאומית ("מעצמת-על" על משקל "גיבור-על") לא תמיד מוצדק, לא תמיד מוסרי, והיא לא תמיד אחראית, או נותנת דין וחשבון לתוצאות הלוואי ההרסניות שהשימוש בכוח מייצר. וכמובן, כל השאלות האלה עולות אחרי 9.11 ומלחמת עיראק והמלחמה בטרור עם העינויים ומתחמי הכלאיה הסודיים. כיצד מצד אחד מעצמת על וגיבורי המלחמה היו למעשה לא לגמרי "גיבורים תמימים", ואז נוצר טשטוש בין השיטות של האויב הטרוריסט לבין האופן שבו נלחמים בו, (והשאלה של מה ייצר מה? האם שיטת הטרור היא למעשה תוצאה של חוסר היכולת להתנגד בדרכים אחרות בצורה שתמשוך יחס רציני?) ומצד אחר האופן שבו מושג הגבורה משתנה עם 9.11 – כבאים ואנשים מן השורה שמסכנים את חייהם בצורה קיצונית כדי לעזור לאחרים (ובסופרמן דמותו של פרי ווייט, לואיס ליין ועוד). אם נותר משהו מן התקווה, או הגבורה בסגנון הגבורה של פעם, הוא שוכן שם – בדמויות המשנה האלה. לא אצל גיבור העל.

      דרך אגב, אני כן מאמין שבחלק השני לקס לותור יגיע ויעשה בלגאן על כל העניין הזה. גם מתוך אינטרס אישי, שכן סופרמן הרס לו לא מעט נכסים, אבל גם עם טענות שעשויות להיות רלוונטיות והגיוניות מבחינה אידיאולוגית. בדיוק כמו שהג'וקר עשה בלגאן ב"האביר האפל", כך גם לקס לותור, מאסטר מאניפולטור יגיע כדי לסבך את סופרמן בצורות חדשות. אבל כמובן, צריך לחכות ולראות.

      1. Aya הגיב:

        About the suits I wanted to add that I absolutely LOVED his cape! I know since The Incredibles the cape has become a bit of a joke, but nevertheless this cape is so beautiful and so present, it is impossible to seperate it from him it sits perfectly.

        As from Lendis Jr. he's a complete idiot! And I'm totally with you. I also think he got it the other way around. I think the old film had more Super and less Hero where as now you get a hero, a character and the super is more downd to earth and comes with all the stuff a hero has to deal with.

  7. תמר הגיב:

    תודה רבה על הניתוח, פבלו! היה שווה לחכות.

    באמת כשיצאתי מהסרט חשתי אמביוולנטיות רבה, אבל לפי הניתוח שלך זו הייתה כוונת המשורר… זה רעיון מעניין שלא חשבתי עליו. הסרט הצליח בכך שגרם לי לחוש אמביוולנטיות לגבי קלארק והפעולות שלו, אבל הצליח פחות כי אני גם אמביוולנטית לגבי הסרט עצמו.
    לא הייתי קוראת לסרט בזבוז זמן. הוא כן היה מעט ארוך מידי ומעט מפוספס, אבל עדיין שווה צפייה בזכות הקונפליקטים שהוא מעלה.

  8. מולון הגיב:

    מעריץ אמיתי של סופרמן לא יאהב את הסרט שבו הרסו כל אספקט של הדמות שלו. הכל הוחרב עד היסוד ממש כמו מטרופוליס וסמולוויל.

    1. אני עונה בשם פבלו כי נדמה לי שהוא כתב היטב בסקירה שלו בדיוק היכן וכיצד מופיעים כל האלמנטים בסרט כבר בספרי קומיקס של סופרמן, כולל לינקים למקורות הרלוונטיים. בוודאי תסכים שזה משכנע יותר מאשר סתם לתת דעה לא מנומקת ומאוד חד משמעית. חבל שלא טרחת לקרוא בעיון, כי נדמה לי ש"מעריץ אמיתי" היה לכל הפחות לוחץ על הקישורים כדי לבדוק האם יש יותר מגרסה אחת של הדמות שהוא מכיר/מעריץ. וכמו תמיד בדמויות קומיקס, התשובה חיובית. ועבורי, בתור מישהו שסופרמן לא קרוב לליבו, האינטרפטציה של הסרט הזה לדמותו הייתה לא רק שינוי מרענן, אלא גם משהו שאפשר להתחבר אליו, בניגוד לייצוג הרגיל.

      1. מולון הגיב:

        אני אשתדל לענות לך באותה התנשאות שאתה כותב כלפי:
        סופרמן שהורג זה לא סופרמן. זה סתם ביריון עם כוחות על. לא משנה מה הסיטואציה, אנחנו סומכים על סופרמן שתמיד ימצא פיתרון. ב"איש הפלדה" הציגו סופרמן שהוא כל כך עלוב, שכל מה שהוא יודע לעשות זה לתת אגרופים. אפילו להציל אנשים זה מעבר ליכולות שלו, ולכן הוא בחר בדרך הקלה והפשוטה ביותר עבורו – להרוג את זוד. וזה לא סופרמן.

        האם בקומיקס סופרמן הרג אנשים? כן, אבל סופרמן קיים כבר 80 שנה וקרו המוווווווון דברים בהיסטוריה שלו ואי אפשר לקחת את כולם בחשבון. פעם לבטמן היה אקדח, אבל מן הסתם אנחנו צריכים להתעלם מכך, משום שכאשר מדובר בדמויות קומיקס (בשונה מדמויות קולנוע) צריך להסתכל על מהות כללית. המהות הכללית של סופרמן אינה מאפשרת לו להרוג, אחרת לא יהיה שום דבר שימנע ממנו גם להרוג את לקס לות'ור, או אפילו להרוג אותו לפני שלות'ור יעשה משהו משוגע ויהרוג אלפי אנשים.

        ולכן, מעריץ אמיתי של סופרמן אינו יכול לאשר את הסרט הזה.

        1. מולון הגיב:

          אין לפבלו הרבה מה להוסיף, לדעתי. אם הוא אהב את הסרט זה אחלה, לפחות מישהו נהנה. אבל איך הוא יכול להגיד שהוא אוהב את סופרמן, ובו בעת לתמוך בסרט שמפר כל רכיב מרכזי בזהות שלו ובמהות של הדמות: הוא רוצח, הוא מעל החוק, הוא אינו מציל בני אדם כעדיפות ראשונה, והוא אינו מהווה דוגמה כגיבור. במהלך כל "איש הפלדה" הוא לא עשה שום אקט הירואי אחד שיכול להוות השראה לבני האדם! הוא רק ריסק חייזרים על בניינים וגרם למותם של עשרות אלפים.
          יהיה לי מאוד קשה להאמין שפבלו באמת מחבב את סופרמן לאחר שהוא מספר כמה מגוחך הוא כשהוא מנסה להציל בני אדם בקומיקס ("סופרמן עסוק מדי בלנסות להציל אנשים בזמן הקרב עם הנבלים וכך נפגעת יכולתו לגבור עליהם" – כמדוני סופרמן לרוב מנצח…) או עד כמה הוא שמח שסופרמן התחיל להרוג את אוייביו ובכך הוא הפך מדמות אופטימית וסמל של חמלה ל"לגיבור מחוספס יותר, בעייתי, מזוהם" (ציטוט מהניתוח הנ"ל). שפשוט יגיד שהוא שונא את סופרמן והוא שמח שסניידר הרס אותו ובנה משהו אחר לגמרי.

          1. חשבתי להתעלם, אבל יאללה, בוא ניכנס לעניינים.

            אז דבר ראשון, אני מתנצל, לא ידעתי שאתה זה שקובע מי מעריץ אמיתי של סופרמן ומי לא.

            אבל ברצינות, אני אכתוב לך תשובה בשני חלקים. בחלק הראשון אני אנסה להסביר למה אני לא מסכים איתך. בחלק השני אני דווקא אכתוב למה אני חושב שאתה צודק. אבל לא יפה לקפוץ ישר לסוף, בלי לרמות.

            אז קודם כל אני מבין שהטון של הטקסט שלי לא הובן כהלכה. בשום פנים באופן אני לא מגחך את זה שבקומיקס סופרמן "עסוק מדי בלנסות להציל אנשים", להפך. זה יפה שזה מה שהוא עושה בקומיקס זה מה שבאמת הופך אותו לגיבור וסמל. אך גיבורי העל עוברים ועברו שינוי מאז שנות השמונים. בין היתר דרך היציאה של הפרשנות של בטמן שעשה פרנק מילר וגם הופעתו של "ווטצ'מן" שדי גרם מהפכה בתפיסה של גיבורי העל והציג צדדים פתטיים, אפלים, מסוכנים שלהם. לאט לאט ספרי הקומיקס התחילו להראות את הצדדים האלה. עם סופרמן זה באמת היה קצת יותר קשה, ואני חושב שזאת אחת הסיבות שניסו להרוג אותו באמצע שנות ה-90. בעידן שבו שולטת הציניות והאירוניה (ספיידרמן יכול להתאים את עצמו), הטכנולוגיה (איירון-מן, בטמן מתאימים לזה) והטון המחוספס והאפל (אפילו ג'יימס בונד הלך לכיוון), סופרמן נראה תלוש, לא שייך, מיושן – והוא באמת סובל מירידה בפופולאריות יחסית, ואני שומע המון על זה שהוא גיבור-על "לא מעניין" ו"שטוח" – אבל התייחסתי לזה במאמר.
            בכל מקרה, למרות כל זאת, כבר למעלה מעשור שהדמות של סופרמן התחילה למצוא את דרכה חזרה להיות דמות מורכבת ומעניינת וזה מגיע דרך חקירה של צדדים שתמיד היו קיימים בדמות עצמה, אבל צדדים אלה היו חבויים, מוסתרים, מודחקים או מוכחשים. למשל, כשסופרמן חוזר אחורה בזמן בסרט הראשון של סופרמן,אנחנו לא רק הרגשנו מרומים כי זה "קל מדי", אלא יש כאן משהו בעייתי מבחינה ערכית וזה גם מודגש בסרט על ידי קולו של אבא של סופרמן שאומר לו "אל תעשה את זה", "זה אסור". לרגע, סופרמן שם את העדפות האישיות שלו, את האינטרס הפרטי שלו, על פני האידיאלים, על פני "ההחלטה הנכונה". היו גם התייחסויות לדברים האלה בסופרמן השני שמציג גם את האלימות הקיימת בקלארק קנט, בתסכול של "להיות נורמלי" ולחטוף מכות (האם ב"איש הפלדה" יש הקבלה לכך בסצנה בפאב? ופתרון אחר?), וגם בסופרמן השלישי עם כל העניין של "סופרמן נעשה רע ונלחם נגד עצמו". ואת הדברים האלה אני מביא רק מהזיכרון, אני בטוח שאם הייתי רואה את הסרטים היה אפשר למצוא עוד "אלמנטים מודחקים" שמבטאים את המורכבות של סופרמן שלא היה אפשרי להתמודד איתה לחלוטין, והיא נמצאת רק ברקע, מרומזת.

            בקומיקס של השנים האחרונות היו התפהכויות אחרות. סופרמן נרדף ומואשם. לקס לותור נבחר לנשיא ארה"ב ומכנה את סופרמן סכנה ואויב הציבור. כלומר, זה מתחיל בכך שסופרמן בסדר והחברה הפוכה לגמרי. החברה התחרפנה ולא מעריכה יותר את סופרמן. אבל יש גם צדדים אחרים שמתחילים לצאת, כי שני דברים קורים: הראשון הוא שסופרמן מרגיש יותר ויותר זר, בודד, לא מובן ולא מוערך בעולם. מתחיל סוג של מסע נפשי, של לנסות להבין מיהו. סופרמן מתרחק מהאנושות, נהיה "אלוהי" מדי, "חייזרי" מדי. והוא כמהה לאנושיות, להרגיש אחד מבין כולם. בן כדור הארץ. הדבר השני שקורה זה שלקס לותור מעלה שאלות מאוד רלוונטיות ומאוד משמעויותיות. כן הוא הנבל, אבל עדיין מביא נקודות למחשבה כמו "האם ניתן לסמוך על כך שסופרמן באמת יעשה תמיד את הדבר הנכון?", איך נוכל להיות בטוחים שהוא לא ימעד? האם אפשר לא למעוד? ומה המחיר שנשלם אם הוא "מתעצבן" אם הוא לרגע יוצא משליטה (בגלל קריפטונייט שחור, או מצב רוח רע, או אכזבה, או נקמה אישית?). בן אדם עם כוח כזה גדול, באמת שאי אפשר לסמוך עליו.

            השאלות האלה נעשות רלוונטיות יותר ויותר במסגרת הדמות של סופרמן בעיקר ביחס לרבדים הפוליטיים שסופרמן מייצג. סופרמן שנלחם על "הדרך האמריקאית", נותן ביטוי במובן מסוים לאמריקה כמעצמת על. אמריקה שמתערבת במלחמות של אחרים ואמורה להיות יכולה לפתור את הבעיות בעולם דרך האתיקה שלה. כולנו יודעים מה קורה בתחילת המאה. המלחמה בעיראק מתגלה כבדיה. כמיותרת. הלוחמה בטרור מוציאה צדדים מאוד לא מוסריים ולא נעימים. השימוש המופרז של אמריקה בכוח סובל מביקורות. ונשאלת השאלה האם אמריקה לוחמת מלחמה ערכית? או מלחמה למען אינטרסים של עצמה? אפילו לא של עצמה, של שכבה מסוימת באוכלוסייה! כלומר, יש פתאום ספק באופן שבו אמריקה מנצלת את כוחה, ודמותו של סופרמן מתחילה לעבור שינויים לכיוונים האלה.

            פתאום, שני האלמנטים שכתבתי למעלה מתחברים – הבדידות והתסכול, והאכזבה של סופרמן מבני האדם שלא מקבלים אותו ולא מעריכים אותו, מתערבבים עם היכולת שלו להשתמש בכוחות-על בצורה אמביוולנטית. כלומר… מה שנאבד בעולם, זה בדיוק התחושה הזאת של "צדק מוחלט". אנחנו מתחילים לחשוף יותר את האינטרסים של מי שנלחם לטענתו למען ערכים. יש כאן בלוף של אנשים שיש להם כוח שמשכנעים אותנו שהם עושים דברים לטובת הכלל. סופרמן אכן משתדל. הוא לא עושה את זה בכוונה (אולי כמו האזרח האמריקאי הממוצע), הוא באמת הוא בתמים מרגיש שהוא ממשיך להילחם למען צדק, אמת והדרך האמריקאית, אבל כמו שכתבתי בטקסט – שלושת המושגים האלה עברו שינוי, והם במשבר. אתה לא יכול להילחם למען צדק, כאשר צדק למען מישהו אחד מביא עוול למישהו אחר. אתה צריך לבחור. אתה לא יכול להילחם למען אמת כשאתה מגלה ש"אמיתות" הן המצאה של בעלי אינטרסים, ואתה יכול למצוא את עצמך משרת "אמיתות" שאין בהם "אמת". האם יש בכלל אמת? או רק נקודות מבט? ואם כן, איך נלחמים למען אמת? וכמובן, הדרך האמריקאית, שהיא כבר לא מה שהייתה פעם, אם היא בכלל הייתה פעם כזאת. כלומר, יש הבנה היום בעולם של מורכבות ערכית. אין יותר מקום לשחור ולבן. שחור ולבן זה הכחשה של מורכבויות, זה השטחה, זה מוביל לתוצאות קיצוניות, ולהרס ולמוות. שחור ולבן מוביל למלחמות, לשנאה – ולא ל"טובים מנצחים את הרעים". מי שמגדיר את עצמו כ"טוב" ו"צודק", עושה זאת מתוך ראייה מוגבלת, ומתוך הדחקת הצדדים האלימים והבעייתיים אצלו. וכמובן, סופרמן היה יכול להיות זה ששם את הכול בפרופורציות, ומחזיר אותנו למקום הזה של ה"ברור" של "טובים" נגד "רעים". אבל המקום הזה אם הוא קיים, הוא קיים עם מחיר גדול. כל סרטי גיבורי העל נהפכו לאפלים, והדמויות צריכות לשבור את החוקים ולעקם אותם כדי להילחם. לא קיימת יותר "המלחמה הטובה". למרות שיש המון אנשים שעדיין מאמינים בה, אני חושב שלשרת אותה ולמכור את הפנטזיה הזאת, זה בעייתי ביותר.

            עכשיו, השינוי הזה שסופרמן עובר, לא קורה רק בסרט של סניידר. הוא קורה בקומיקס (ואני לא מדבר על קומיקס מהעבר וכו'. כן, לבטמן היה בהתחלה אקדח והרג אנשים. אבל בטמן היה גם סמל פופ תמים בשנות השישים, ועבר שינוי מאוד גדול. באותה המידה אני יכול להגיד שהבטמן האפל חוטא ביופי והתמימות והחכמה של בטמן של שנות השישים, וזה הרס לחלוטין את הדמות. וזאת עוד דרך להראות שזה לא רק סופרמן משתנה. כל גיבורי העל עברו את השינוי, בהתאמה לזמנים. וכמו שאתה חושב שהרסו את סופרמן, אז באותה המידה "הרסו את בטמן". או ששיפרו את שניהם… ועוד מעט אני אגיע לזה גם… למה "הרסו" ולא הרסו בו זמנית)… אז איפה היינו, כן, השינוי הזה קורה בקומיקס אבל הוא גם קורה בסדרת הטלוויזיה המצוירת לילדים!! כן!

            הנה קטע

            בקטע הזה רואים את סופרמן שבעצם רוצה להשתמש בכוח שלו בצורה לא אחראית, והוא צריך את "גרין ארו" (אחד הגיבורים האהובים עלי גם) שיעצור אותו. "החץ הירוק" נחשב לאחד מגיבורי העל הערכיים ביותר, לאורך שנות השבעים הוא היה "השמאלן", ואיש יותר ערכי מסופרמן. לא סתם הוא ניצב שם. הוא אנושי. הוא מסביר לאל הכול יכול שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, שיש כללים שצריך לשמור עליהם. אבל בהקשר הזה, הקטע הזה נהפך רק ליותר ויותר מורכב (שים לב שמשווים בין סופרמן לבטמן, בשניהם יש את הצדדים האפלים האלה, הקצת פסיכוטיים – ושוב, אנחנו לא רצינו לראות את זה בדמות של סופרמן במשך שנים, אבל זה היה שם בצורה לטנטית).

            בהקשר הזה, מעניין גם הפיתוח שעבר "החץ הירוק" בשנה האחרונה. מי שעוקב אחר סדרת הטלוויזיה "ARROW" אולי יחשוב כמוני שמדובר בסדרה מופתית. לוקחים את הרעיון של גיבורי העל ה"אפלים" צעד קדימה. האיש המטורף הזה פשוט רוצח את הרעים. הוא הורג אותם עם החצים שלו. הסדרה הרבה יותר מורכבת מזה, אבל יש משהו משחרר בכך שאנחנו מצליחים לראות את "גבורת-העל" כדבר בעייתי, לא טהור. זה גורם לנו לפקוח את העיניים מבחינה מוסרית. להכיר באלימות והתוקפנות בתוכנו. להבין את מי אנחנו מעודדים ומה המחיר של כך.

            מקס לנדיס התלונן על כך שסרטי גיבורי העל של השנים האחרונות עסוקים יותר בהצגת ה"סופר" (פיצוצים, אפקטים, אטרקציות) ופחות בהצגת ה"הירו" (הצגת גיבור שהוא נקי, נלחם למען הטובים בלי לבטים). ואני חושב שזה בדיוק ההפך. פעם, לא הייתה בכלל שאלה בנוגע ל"גבורה" והדרך להילחם ברוע. ברור שאפשר להילחם ברוע, ושאתה עושה את זה מתוך שליחות של גבורה. והדגש היה יותר ב"איך אני מייצג את הסופריות" – איך אני גורם לסופרמן לעוף. הדילמות הגדולת היו "איך המעוף ייראה אמין" – היתר היה ברור מאליו. סופרמן טוב, לותור וזוד רעים, וסופרמן ינצח כי הם רשעים.

            "איש הפלדה" מציג טענות די משכנעות של זוד. זוד מאשים את סופרמן ברצח עם. יש לו קייס. אתה מבין את הכאב שלו. אתה יודע שהוא מניאק, הרי גם הוא התכוון לבצע רצח עם, אז סופרמן עשה זאת קודם. אבל יש כאן שאלה הרבה יותר מורכבת שקשה לפתור אותה בקלות. אין תשובה קלה. כשיש לך רוע כזה גדול, לא משנה כמה סיבות יכולות להיות לו – מהי הדרך הנכונה להילחם בו? להמשיך להעמיד פנים שהדרך שלנו היא "טהורה" רק כי אנחנו תופסים את עצמנו כ"טובים" זה לרמות את עצמנו. דווקא סרטי גיבורי העל החדשים – סופרמן, איירונמן, ספיידרמן וכו' – בדיוק מעלים את השאלות האלה – לא מה הפוך אותך ל"סופר" אלא מה הופך אותך ל"גיבור" – הסרטים האלה הם דיונים ארוכים וקשים בנושא הגבורה. יש לך את האנשים הכי הכי גיבורים בעולם, אבל אחד הוא נרקיסיסט מלא בעצמו (איירונמן), השני קצת פסיכופט ונקמן (בטמן) וספיידרמן…. טוב, על ספיידי לא החלטתי, אולי מישהו יעזור כאן. אבל מבחינתי, יש כאן סוף כל סוף התמודדות כנה עם רעיון הגבורה, וכיצד אתה נלחם ברוע. מה המחיר, איזו אחראיות יש לך כשאתה מאמץ שיטת לחימה מסוימת (בטמן למשל, מצותת לכל גותהאם ובונה כלי נשק לשימוש פרטי בזמן שהעיר שלו מלאת פשע ועוני – האיש הזה חסר כל עקבות).

            מה שהופך את סופרמן לגיבור העל האהוב עליי, זה שיש לו את הדילמות האלה. יש לו את ההחלטות הכי קשות בעולם. מה באמת מונע ממנו לעשות כל דבר? בדיוק. אם היה קל לבחור, אז אין בזה שום טעם. ולרוב לסופרמן בסרטים תמיד היה קל לבחור. "איש הפלדה" מעמת את סופרמן עם המקומות הכי קשים וכואבים ובעייתיים שלו. הכי מטרידים שלו. ובכך הוא מכיר בדילמות המרכזיות של איש הפלדה. הוא מצליח לגעת בעומק העניין (כל העומק הזה שניסיתי להביא ולפרק בניתוח שלי ועוד… אני התאפקתי, יש לי עוד הרבה בפנים. אלמנטים כמו פמיניזם, גבריות, יחסי אב-בן, עוד על "חייזרות" ואפוקליפסה, ועוד על כוח פוליטי, ועל ידידות). איש הפלדה מתמודד עם סופרמן בכנות רבה. הוא שואל שאלות בנוגע למיתוס הזה. מיתוס שהוא לא רק סופרמן, אלא מיתוס על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו – מיתוס על האופן שבו אנו תופסים צדק. יש כאן פתאום לא רק סמל, אלא דמות שמגיע לה עומק, מגיע לה להיות אנושית יותר. מגיע לה להיות עמוקה ומרובדת יותר. דמות עם יותר דילמות, עם יותר כאבים, עם יותר טעויות. אבל שכל דבר קטן שהוא עושה, יש לו השלחות מטורפות, אפיות, גדולות מדי. זה בן אדם שצריך להחליט דברים בחייו, וכל החלטה יש לה כובד משקל ענק. איך אפשר לעמוד בזה? אנשים השתעממו מסופרמן או העריצו אותו כי הוא היה סמל, הוא האור, הוא השמש. אבל הסמל, האור והשמש הזה הוא חד ממדי, הוא בעייתי. האור האמיתי שסופרמן יכול להביא הוא בכך שהוא יהפוך למראה לעצמנו. מראה למי שאנחנו באמת. כלומר, לא לשקף לנו את הפנטזיה של מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אלא יסתכל עלינו בעיניים בכנות ויגיד לנו "אני לא מושלם. וגם אתם לא. והצדק הזה שאתם חושבים שאתם רודפים אחריו, הערכים האלה שאתם דבקים בהם ומצדיקים את כל הפעולות האלימות שלכם, זה אמור להטריד אתכם, לא לעשות אתכם גאים"

            וכאן אנחנו מגיעים ללמה אני חושב שאתה צודק. אני לא מעריץ סופרמן. אני אוהב את הדמות הזאת מאוד. יש לי ממש התרגשות גדולה ממנה. אבל בטקסט הקפדתי לכתוב שאני "חובב סופרמן" ולא שאני "מעריץ" כמו המילה שאתה בחרת. אני חושב שזו בדיוק הבעיה, כלומר, שאתה נגעת בדיוק בבעיה העמוקה. הערצה, זה מתחבר לרעיון של הערצה עיוורת – כשאתה "מעריץ" אתה גם "עריץ", אתה מטיל עריצות על אובייקט ההערצה. אתה קובע מה הוא אמור להיות, אתה נותן לו ערכים ומאפיינים מוחלטים, אתה משטח אותו, הופך אותו לסמל, לדבר חד ממדי. זה מושא להערצה. כשמעריצים לא מסוגלים לראות את מורכבות הדברים, את הסתירות, את הבעיות. הערצה זה מה שמשאיר מנהיגים מסוימים בשלטון, מתוך עיוורון לעוול שהם עושים.

            אז לא, אני לא מעריץ של סופרמן, אתה צודק – אני אוהב את הדמות הזאת בכל לבי. אבל אני אוהב אותה עם הפגמים שלה, אני אוהב את מה שיש לה להגיד על האנושות, אני אוהב את האידיאל שהיא מייצגת ואת האופן שבו האידיאל הזה יכול להתעוות וצריך להיזהר מזה. אני אוהב את הסתירות הפנימיות של הדמות. אני אוהב את כוחות העל שלה כמו שאני אוהב את הלבטים הפסיכולוגיים שלה. אני אוהב את פנטזיית האומניפוטנטיות שלה כמו שאני אוהב את הכישלונות שלה, את ההבנה שהיא לא יכולה לעשות הכול, להשיג הכול. לא, אני לא מעריץ אמיתי. וממש לא התכוונתי להיות.

            הסופרמן שאתה אוהב, הוא סופרמן יפה. אני אוהב אותו גם. והוא סופרמן שהוא שלך, וזה דבר נפלא באמת. שמור עליו. נצור אותו, תעקוב אחריו. אבל בבקשה, אל תיקח בעלות על הסופרמן שלי, ואל תיקח בעלות על סופרמן באופן כללי. אל תקבע מי אוהב ומי לא ומהם התנאים לאהבת סופרמן. אני לא רק חושב שזה לא יפה, אני אפילו חושב שזה מסוכן. לא בגלל דמות הקומיקס, הדמות היא רק דמות – אלא בדיוק בגלל כל מה שכתבתי בתגובה הזאת. לאוהב את הסופרמן היפה והמושלם זה יפה, אפילו נהדר. לכפות אותו על האחרים בעריצות זה לא, בדיוק בגלל מה שהדמות הזו מסמלת, בדיוק בגלל המשמעויות שלה.

          2. מולון הגיב:

            כמו הביקורת שלך, גם התגובה שלך קצרה ולעניין.
            מצחיק שלאחר כל התגובה בסוף הסכמת עם הטענה הבסיסית שלי: "איש הפלדה" של הסריברוס סניידרנולארגווייאר הוא לא סופרמן. הוא סתם חייזר ביריון שאבא שלו רוכב על דרקונים. נחמד מצידך לחזק את טענותי ולהסכים איתי.
            אתה אולי טוען שאתה אוהב את סופרמן של הקומיקס, אבל מוזר לראות מה אתה מוכן שיעשו מהדמות שאתה אוהב אם אתה תומך בסרט הזה.

          3. BAR הגיב:

            הוא לא אומר שהוא בריון חייזר הוא אומר שמדובר בגרסא אחרת של סופרמן וזה בסדר גמור אם אתה אישית לא אהבת את השינוי אבל אל תכפה על כולם לשנוא את השינוי.
            יש כאלה שיאהבו את השינוי ויש כאלה שלא אתה אחד מאלה שלא.
            איש הפלדה הוא סרט טוב מאוד והביקורות עליו לא אומרות כלום, בדיוק כמו שאתה שונא את האביר האפל למרות שהביקורות מהללות.

          4. מולון הגיב:

            אני אמרתי ש"איש הפלדה" הוא ביריון חייזר, פשוט כי זה מה שהוא.
            הוא גם לא גירסה שונה של סופרמן, פשוט כי הוא לא סופרמן. אין לו שום חלק מהמהות של סופרמן כפי שעוצבה במשך 75 שנה על גבי הקומיקס.
            אני עדיין לא התחלתי לדבר על כמה הסרט כשלעצמו גרוע, אלא רק ציינתי שאי אפשר גם להגיד שאתה מעריץ של סופרמן וגם לתמוך בסרט שפשוט עושה צחוק מכל המהות שלו והופך אותו לביזיון. כשאביע את דעתי על איכות הסרט כשלעצמו אתה תדע, אל תדאג.

  9. אילנה הגיב:

    ראינו בהתלהבות את הברט, שאורכו כ- 2:20 שעות, הנכד שלי בן ה-12 ואני, הסבתא.
    אבל…! אחרי 1 שעה ו- 33 דקות: זה נפסק ולא הצלחנו בשום אופן לחזור ולצפות בו. נשאר לנו באמצע, ככה מופסק בלי שום הסבר. אתם יודעים להגיד לנו מה התקלה? איפה לחפש במה טעינו? תודה, אילנה

  10. פרי הגיב:

    היי פבלו. אחרי שקראתי את הניתוח המצוין שלך, נזכרתי בניתוח אחר שמסתובב ביוטיוב ואני בטוח שתהנה ממנו: https://www.youtube.com/watch?v=7p5-14rjWUM. הניתוח הזה גולש יותר לסימבוליזם הויזואלי של סניידר ומעמיק לתוך הדיאלוג. מקווה שתראה את התגובה הזו.

להגיב על אורון שמירלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.