• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

חוגגים את הקולנוע של אורי זוהר: דובר קוסאשווילי על "הצילו את המציל"

26 ביוני 2013 מאת פבלו אוטין

הרטרוספקטיבה לאורי זוהר כבר בשיאה וב-27 ליוני, במהלך אירועי "הלילה הלבן" סינמטק תל-אביב תציג ברצף את שלושת הסרטים שמרכיבים את "הטרילוגיה התל-אביבית" שלו. ההקרנות יתחילו ב-20:00 עם "מציצים", ימשיכו ב-22:00 עם "עיניים גדולות" ויסתיימו ב-00:30 בהקרנת חצות של "הצילו את המציל", סרטו האחרון של אורי זוהר. "הצילו את המציל" הוא סרט שנוי במחלוקת שנוצר סביבו סוג של קונצנזוס כי מדובר בסרט "פחות מוצלח", ואפילו יש המזלזלים בו כסרט לא טוב. לדעתי, בהשוואה לשתי פסגות היצירה של אורי זוהר – "עיניים גדולות" ו"מציצים" – אז כמובן ש"הצילו את המציל" הוא סרט פחות טוב. עם זאת, מדובר עדיין בסרט עם המון מעלות, וכמה רגעים מבריקים באמת, בעיקר בסוף. לכן שימח אותי כששמעתי מדובר קוסאשווילי שהוא מאוד אוהב את הסרט ושהוא רוצה לדבר עליו. בכלל, התחושה שלי תמיד הייתה שיש משהו בקולנוע של דובר שמתכתב או מחובר לאורי זוהר בצורה כזו או אחרת, ורציתי מאוד לדעת למה הוא אוהב ומעדיף דווקא את הסרט הלא כל כך מוערך שלו (כאמור, שלא בצדק).

– מה מחבר אותך לאורי זוהר בכלל ול"הצילו את המציל" בפרט?

הזיכרון הראשון שלי מאורי זוהר זה שכילד הלכתי לבית ספר יסודי דתי, והמורה שלי היה מבסוט שאורי זוהר חוזר בתשובה. זה מה שנשאר לי, הזיכרון של המורה שלי מרוצה מזה. הכרתי את אורי זוהר מ"זה הסוד שלי". היינו ילדים אז, והיה רק ערוץ 1, ותחשוב כמה אנשים חביבים היו בטלוויזיה בזמן שאורי זוהר היה עושה את "זה הסוד שלי"? כלום. כולם חמורי סבר, פרצוף רציני "מוקד שמוקד". והוא עושה תכנית בידור. מאוחר יותר גילינו גם את הסרטים שלו דרך הוידיאו וראינו פנים יותר מיוסרות שלו. אבל תמיד דרך הומור וקלילות.

– אני מרגיש שיש משהו בקלילות שבעשייה של אורי זוהר שקשה יותר למצוא אותו היום בקולנוע הישראלי, אתה מסכים?

זה בגלל הקרנות. מה אני אגיד לך נמאס כבר מהקרנות.

-לדעתי הבעיה היא לא הקרנות, אלא שאין בנוסף מנגנון אלטרנטיבי. היה אפשר להחליט למשל על חקיקה שתאפשר שני מסלולים של הטבות. מסלול אחד דומה לתקופה של אורי זוהר, עם הקלות מס והעדפה בהלוואות שאתה נהנה מהן עם הצלחת הסרט. זהו מסלול שלא עובר דרך הקרנות, אלא משהו שאפשר לקרוא לו "עסקי" יותר. המסלול שני הוא זה שקיים היום, דרך הקרנות והלקטורה שלדעתי הוא פתרון יפה.

אבל כל מסלול הלקטורה הזה לא עובד. יושבים בקרן אנשים ומביאים לקטורים, זורקים להם מאתיים תסריטים על השולחן ואומרים להם תבחרו שניים, שלושה. אבל הלקטורים לא צריכים להפיק את הסרטים או להביא כסף מהבית כדי להפיק אותם. אם היו צריכים להשקיע כסף או אנרגיות כדי להפיק את זה אולי היו בוחרים סרטים אחרים. אם זה לא עולה לי במאמץ או בכסף, ואף אחד לא בודק אותי, אז אני מפיק אג'נדות. השיטה היום מעודדת את הקרנות להפיק אג'נדות של לקטורים. והאג'נדות של הלקטורים מעניינות לי את התחת, שיפיקו משהו שיהיה כיף, קומוניקטיבי. סרט כמו "הצילו את המציל" של אורי זוהר לא היה עובר קרן היום. תחשוב כמה סרטים כאלה לא יכולים להיעשות היום כי אין סיכוי שהלקטורים מעבירים אותם. אין שום מנגנון שמחייב אותם להתעלם מהאג'נדות שלהם ולתמוך בסרטים שהם היו עושים אותם בעצמם כמפיקים.

צריך למצוא איזושהי שיטה. כי בתור לקטור אתה נענה לכבוד להיות במקום המכובד הזה ואתה כבר מכוון את עצמך בצורה אוטומטית למקום כזה של להשקיע במשהו חשוב, רציני, חמור סבר. או כמו שאני אוהב להגיד "שעושה שריר בתחת". אתה מבין למה אני מתכוון? מראש השיטה מושכת אותך לשם. ובגלל זה היום כל הזמן עושים לך פה סרטי "שריר בתחת", אתה יודע, סרטים חמורי סבר כאלה. אבל אני גמרתי עם זה. אני כבר לא רוצה לעשות יותר סרטים עם שריר בתחת וגם לא ממש צופה בהם, להפך. אם אתה רוצה לעשות לי סרט עם שריר בתחת אז תלך עד הסוף ותביא לי יצירת מופת. אבל פה עושים שריר בתחת ומביאים סרטים בינוניים. עושים סרט חמור סבר כפוזה, מלא בחשיבות עצמית, בשביל מה? אין יותר גרוע מזה. יוצרים שוכחים שאני לא באתי לראות את החשיבות העצמית שלהם, באתי להתבדר, ואחר כך תיתן לי גם את הצד חמור הסבר, אבל שאני לא ארגיש, אלא שזה יבוא מתחת לפני השטח. אני חושב שצריך להפוך את הקערה על פיה, תעזבו את האג'נדות, קודם כל בידור, ואחר כך גם תביאו לי אג'נדות. אבל לא קודם האג'נדות ואחר כך נקווה שיהיה גם מבדר. כי הבידור זה לא סתם, הבידור זה גם נשמה. בידור אמיתי יושב על העצבים החשופים ויש בו נשמה. וזה מה שיפה אצל אורי זוהר. שהוא קודם כל מבדר, אבל הוא גם מביא לך את הערך המוסף, את הנשמה שלו. כלומר, הוא אלוף בלעשות סטריפטיז נפשי בצמתים הכי קריטיים.

save the lifeguard07

-אני יכול לראות איך ב"עיניים גדולות" הסטריפטיז הנפשי הזה ברור, אבל איך לדעתך זה קורה ב"הצילו את המציל"? הסרט הוא סוג של פארסה ונראה שזוהר עושה שם בעיקר הצגות.

כן אבל מתחת לפני השטח הנשמה של הבן-אדם מבעבעת. נכון שזה כביכול קומדיה, אבל אתה רואה מאיפה זה נוצר, מהחיים שלו. תראה, לדעתי כולנו מתחילים לעשות סרטים ממקום מאוד עצור ורציני, וככל שמתקדמים אנחנו משחררים. אתה מתחיל לעשות סרטים ממקום חמור סבר כזה ואז אתה מבין שקודם כל באת להתבדר ואני חושב שזה קורה לכולנו. אתה לא יכול כל הזמן להיות באותו התדר, עצור ורציני ולחוץ כזה. ונכון ש"הצילו את המציל" הוא סרט ז'אנר, קומדיה, אבל זה לא אומר שבגלל זה אורי זוהר לא עוסק בעצמו גם בסרט הזה, זה לא קשור. אני אוהב את "הצילו את המציל", אני אוהב את השטויות האלה. אני גם אוהב סרטים חמורי סבר, כמובן, אבל אני נהנה לא פחות מסרטים משוחררים. למשל שיתוף הפעולה הזה בין אורי וזוהר האשכנזי וגבי עמרני התימני, זה כל כך טוב ב"הצילו את המציל", הם מצוינים ביחד, הם צמד קומי נהדר. איך אני אגיד לך, אמרת שאורי זוהר עושה הצגות, ואני יכול להגיד לך שזה לא מעניין אותי הריאליזם, אני אוהב שמקריבים את הריאליזם בשביל הבידור. השאלה היא האם ההקרבה של הריאליזם מביאה אותך לחבלה בסרט. אם אתה מושך לכיוון הבידור עד שזה הופך לאבסורד ומחבל בסרט, אז קשה לאכול את זה, אבל אם אתה מותח את זה ומנסה לא לקבע את העולם של הסרט שלך בעולם ריאליסטי, אבל עדיין בתוך גבולות מסוימים, זה לגיטימי לגמרי.

-יש לי תחושה שב"רווקה פלוס" ניסית ללכת למקום דומה מבחינת גישה קולנועית, פארסה קיצונית כזאת שאמורה להיות כואבת.

כן, עם דמויות קרטוניות או שבלוניות. אגב, זה סגנון שלא קל לגשת אליו. זו מלחמה אינסופית. אתה בא ממקום זועם או כואב, ואתה מנסה לטפל בזה בקלילות, וזה כמו שמיכה קצרה מדי שאתה מושך אותה מצד אחד ואז אתה נשאר חשוף מהצד האחר. לפעמים יוצא לך בוטה מדי, לפעמים לא רגיש מדי, לפעמים לא מרגש. ולפעמים הטעם שלך זה לא הטעם של הקהל. כי אתה בכל זאת לא עושה את הסרט בשביל עצמך. אתה מנסה לשלב. אם אתה מרגיש שאתה באותו התדר הרגשי עם הצופים שלך אז אין לך בעיה. אתה כותב ואתה פחות או יותר בקו אחד עם הצופים שלך, באותה התקיעות הרגשית. אבל אני לא שם, וכל הזמן צריך לתקן.

-אצל אורי זוהר נראה שזה יוצא לו בקלות, כאילו התקשורת הזאת עם הקהל או יישור הקו עם הצופים בא לו טבעי.

אני לא מאמין. אולי זה נראה ככה, אבל זה ההישג הכי גדול שלו. זה כמו כשמישהו רוקד ונראה לך שהוא מאלתר באותו הרגע את הריקוד ויוצא לו טבעי כאילו זה נעשה כבדרך אגב, אבל בעצם הוא התאמן על זה הרבה ועבד על זה הרבה. אבל זה נכון, הנונשלנטיות של אורי זוהר היא נפלאה. למשל כל הסיקוונס הזה שבו הארוס חוזר הביתה מהמילואים ואורי זוהר צריך לברוח לפני שהוא תופס אותו עם חברה שלו, ואז כל הבניין משתולל: יש שם את ישראל גוריון, וההוא שצועק שהפת"ח מגיע, המאהבת למעלה וההוא שחוזר מהמילואים ועוד כל מני דמויות מוקצנות. אז המיקרוקוסמוס הזה של ישראל שנוצר שם הוא נהדר. וזה מה שאני מתכוון בלהקריב את הריאליזם למען הבידור. כי זה מוגזם, אבל זה לא מחבל בסרט. זה לא שהוא עכשיו עוסק בנושא הניאופים וממציא לך משהו שלא מתקבל על הדעת ודוחף לך את זה רק כדי לחזק טענה כלשהי. הוא פשוט מקצין דברים ומייצר מיקרוקוסמוס של ישראל ואני אוהב את זה, ולכן לא איכפת לי כרגע באיזו רמה של בוטות זה יושב שם.

אז אתה יכול לצחוק וליהנות מזה שזה מוקצן ומישהו מבולבל ומבוהל חושב שהפת"ח תוקף את הבניין, אבל אני נהנה כי אתה גם יכול לחשוב על זה ולהתחיל לנתח מה הולך שם ואתה שואל "רגע, מי זה הפת"ח הזה שמנקה הבניין כל הזמן צועק ומפחד ממנו?" והפת"ח הזה הוא דווקא החייל הישראלי שחוזר מהמילואים ומוצא את אשתו נואפת. עכשיו, מבחינת הנואף החייל הזה הוא בדיוק הפת"ח שלו, הוא זה שמחבל בו ויהרוג אותו אם הוא תופס אותו. אז מה אני אגיד "זה לא הגיוני?", לא, תן לי ליהנות כרגע מזה שהפת"ח הוא בעצם הארוס של האישה שהנואף שוכב איתה. הוא בונה אנלוגיה נהדרת, אז למה לא ליהנות ממנה? אתה מבין? אני לא צריך לברוח מהניתוחים כדי ליהנות מהסרט, אני יכול לפרש את מה שקורה וליהנות מהאנלוגיה שהוא בונה והיא משעשעת. ואני סומך על אורי זוהר, נותן לו את הקרדיט ונהנה ממה שהוא מגיש לי. זה דבילי, אבל לא איכפת לי כי נהניתי. אחר כך אפשר לחשוב למה נהניתי. אז אולי אורי זוהר הוא היהודי החרמן שרוצה לזיין הכול, לכבוש הכול ולא מסופק, וכאן זה מעניין להתחיל לחשוב מהכיוון שדווקא החייל הוא זה שמגביל את היכולת שלך ליהנות ולזיין. ותחשוב על זה שבסוף הקטע הוא אשכרה מוצא את עצמו נעול במקלט. כלומר, כל הפחד מהמחבל מוביל אותו לשם בסוף. אז הכול מתחבר אם רוצים.

save the lifeguard04

-אחד הדברים המעניינים ב"הצילו את המציל" זה שכל פעם שאורי זוהר רוצה לנאוף, העולם סביבו מתחיל להתפרע ולהתמוטט, ממש בצורה ליטראלית. כאילו היצר שלו מעורר הרס.

נכון, אז אתה יכול לראות אותו בתור חרמן ולהגיד "הזיונים עולים לו ביוקר וזה ייגמר באסון". אבל עכשיו תחשוב שהזיונים או החרמנות זה בעצם אנלוגיה למשהו מופשט יותר, לתפיסת הקיום שלו. ככה אני רואה את זה. אין לו נחמה, אין לו משהו שתופס אותו בחיים באמת. יש לו אישה נהדרת וילדים ובית, אבל זה לא עושה לו את זה. הוא מחפש עוד, שום דבר לא מספק אותו. בסרט הוא קורה לזה "שורש", הוא מחפש שורש. הבן אדם הזה משווע לישועה. זה לא סתם ש"הצילו את המציל" זה השם של הסרט, אפשר לראות את זה כמשהו קומי, אבל זה גם מישהו שמפציר "תצילו אותי!". עכשיו תחשוב על זה שלסרט יש כמה וכמה סופים. לפחות שלוש פעמים גילה אלמגור ואורי זוהר רבים ומשלימים על זה שאחד מהם בגד. קודם היא סולחת לו על זה שהוא לא חזר הביתה כל הלילה, אבל אז באה חנה לאסלו ומנשקת אותו מול גילה, היא נותנת לה אגרוף והולכת. אחר כך גילה מחזירה לאורי זוהר ומעמידה פנים שהיא בוגדת בו עם גבי עמרני ואז אורי זוהר תופס אותה על חם והעולם שלו חרב. הם שוב משלימים ואז מופיעה המאהבת של אורי והורסת הכול, אבל אז הם משלימים באמת כי גילה מגלה שאבא שלה, יוסף שילוח, שלח מישהי לפתות את אורי זוהר – אבל הוא לא בגד בה.

נראה שהגיע הסוף, אבל אז הסרט ממשיך ורואים איך עוצרים את יוסף שילוח כי חושבים שהוא מחבל, ותראה איך כאן שוב חוזר מוטיב המחבל שהיה קודם, ושוב אצל דמות שלמעשה מנסה לחבל בנואף, להפריע לו בזיונים שלו, וזה מאוד הגיוני ומאוד בנוי. ואז נגמר הסרט בזה שאורי זוהר חוזר לסורו, לא השתנה. לא קרה כלום, לא מצא שום מנוחה, כל הזמן הייתה הצלה למראית עין אבל עשינו סיבוב שלם, ובעצם חזרנו למקום שממנו התחלנו. האם הוא מסופק? לא. ותשים לב שבעצם אחד הדברים המעניינים זה שהחברה מגבה אותו, החברה תומכת במה שהוא עושה! החברה עוצרת את כל מי שמנסה להגביל אותו ומפנה לו את הדרך. זאת החברה הישראלית, שמשלימה ומעודדת את ההתנהגות הזאת. כלומר, אלה שמנסים לעצור את הנואף, הם המחבלים! המערכת, באופן צבוע מגבה אותך לזנות ועוזרת לך להיות במקום שבו אתה לא יכול למצוא סיפוק, שקט או מנוחה.

save the lifeguard08

-אני מאוד אהבתי את הרעיון בסוף הסרט של השקיפות והחשיפה. הם בונים לאורי זוהר בוטקה עם קירות מזכוכית כך שלא יוכל להסתתר עם המאהבות שלו, וזה רגע מבריק לדעתי עם שוט בו זוהר יושב מיואש בתוך הבודקה השקוף ואתה פתאום אומר "הנה הפתרון, להיות שקוף, להיות חשוף כל הזמן", והתחושה היא שאם החברה רואה אותך אז אין לך ברירה אלא להתנהג בצורה מאופקת, לרסן את עצמך. כלומר, עיני החברה המתבוננות לא מאפשרות לך להשתולל, אבל למעשה בסופו של דבר כולם עוזרים לו להסתתר, לצבוע את הבוטקה ולהפוך אותו לאטום.

אבל זה יפה כי זה מראה לך שהסביבה שלך צובעת את הבוטקה ומשתפת פעולה. אפשר לדבר על צביעות, ועל זה שהחברה לא באמת רוצה שתהיה שקוף, ועוזרת לחיות בשקר ובהסתרות. ובאמת יש שם רגעים שהם פנינים, דברים מדהימים. תחשוב למשל על הדמות שמגלם משה איש כסית, שאורי זוהר קודם לוקח ממנו את הפלאפל, ואז את העגבנייה, ובסוף משאיר אצלו את התינוק שישמור עליו, ואז משה איש כסית מתעצבן ואומר לו "אתה המציל, אז תהיה המציל" ואז אורי זוהר אומר לו "אתה יישרת לי ברגע אחד את הראש" ואתה שוב חושב שהנה הוא למד את הלקח, שנפתרו לו הבעיות, אבל לא. באה זאת שמעמידה פנים שהיא תיירת אמריקאית, חנה לאסלו, ונופלת עליך מתנה מהשמיים, מה, תגיד לה לא? זה לא מתקבל על הדעת, זה לא הגיוני. אוקי, אמרו לי שאם אני מציל אני צריך להיות מציל, אבל עכשיו היא רוצה אותי. היא אומרת לי שאם אני אומר כן זה כן. אז מה אני אגיד? (דובר צוחק ונראה שהוא נהנה לצטט סצנות שלמות מהסרט – פ.א.)

תראה, אני מרגיש שאם יש מישהו שמפרק את המאצ'ו הישראלי לחתיכות זה אורי זוהר. הוא לוקח את הגבר הישראלי ומכסח אותו ומנער אותו. כלומר, הוא מנער את עצמו ואז מנער אותך יחד איתו. הוא מראה שלגבר הישראלי אין שקט, אין לו מקום בטוח, הוא כל הזמן בסכנה. ולדעתי ב"הצילו את המציל" זה הכי חמור. מצד אחד הוא מעמיד את האישה הכי חזקה שיש בעולם – גילה אלמגור – ואורי זוהר אומר לה שם "שמעי, בשביל זה אני התחתנתי איתך, בשביל הכוח שלך", וכמה שיש לה כוח וכמה שהיא נאמנה, מסורה ומקריבה, עדיין הוא כמו עלה נידף ברוח והולך אחר כל אישה שמנופפת לו ממאתיים מטר. אני לא מכיר מישהו שעושה את זה כמו אורי זוהר. כי הוא עושה את זה בצורה הכי כנה.

save the lifeguard01

– אתה יכול לפרט קצת יותר על האופן שבו לדעתך הוא מפרק את הגבר הישראלי?

אם אתה יוצא מתוך ההנחה שאין כזה דבר גבר ישראלי וגבר צרפתי וגבר ערבי, אלא רק גבר וכל גבר הוא גבר, אז אורי זוהר מפרק את הגבר כגבר. אבל אם אתה אומר שיש ניואנסים והבדלים מסוימים בין גבר מכאן או משם, אז אורי זוהר מפרק הכי טוב את הגבר הישראלי ולא יעזור כלום. אופן החיזור שלו, הציפיות שלו, הבוטות שלו, הישירות שלו, התפיסה שלו, זה לא גבר צרפתי שמחזיק מאהבת, זה גבר ישראלי. איך שהוא תופס את האישה, למה הוא מחויב ולמה הוא לא. למשל, עוד קטע נפלא בסרט זה כשגילה אלמגור רבה איתו והיא יושבת על החוף ואז הוא יושב על המדרגות של הבוטקה ושר לה "פלוצי, אני אוהב אותך". הוא שר "אל תהיה כזאת פוסטמה, אל תהיה כזאת חולירע". הוא הורג אותך, אי אפשר לעמוד מולו.

-הוא מעליב אותה, אבל זה אמור להיות סוג של סרנדה, שיר אהבה.

בדיוק. איזה גבר בעולם שר שיר מטומטם שהוא גם בוטה ומעליב ובכל זאת כובש את האישה? היא מסכימה לזה כי בעצם גם היא שבויה בחברה הפטריארכאלית שבה לגברים יש פריבילגיות יתר. מה המשמעות של השיר הזה בעצם? הוא אומר "למה את נותנת לי את הגב על זה שאתמול זיינתי?" זו חוצפה, והיא צריכה להבליג! יש משהו יותר ישראל מזה? כמובן שהיא גם מבליגה, וזה עשוי נפלא. אז יש לנו גבר שבגד, אשתו תפסה אותו ולמחרת הוא מנסה לרצות אותה. אתה חושב שצרפתי או גרמני יכול לעשות את זה? ישראלי יכול לעשות את זה ואתה יכול להבין למה זה עובד. בצורה הזאת, אתה בעצם רואה את ההיסטוריה של המדינה בסרט. למשל, יש לך את המילואימניק שדיברנו עליו, ומהצד השני את גבי עמרני שרוצה לעזוב לאמריקה. אז אורי זוהר דופק את אשתו של זה שעושה מילואים, ויש משהו מאוד לא יפה ולא פטריוטי בזה, כי זה לדפוק את המילואימניק, אבל במקביל הוא מנסה לשכנע את גבי עמרני להישאר בארץ, ומדבר איתו על פטריוטיות. מצד אחד הוא דופק את המילואימניק, מצד שני הוא מנסה לקבע פה את זה שרוצה לעזוב. וזה הכי ישראלי, לדפוק את המדינה ובו זמנית להיות הכי פטריוטי.

ועוד משהו, הוא מעמיד פנים שכסף לא מעניין אותו, שהוא מציל אנשים כי זו העבודה שלו, אבל הוא כן לוקח כסף מאנשים וטוען שזה לתרומות, אז יש גם כאן צביעות מאוד גדולה. כל האלמנטים האלה קיימים, הם חלק מאתנו. ואורי זוהר צוחק עליהם. אז איך אפשר לא לאהוב את הסרט הזה? אלה שמבקרים את הסרט כנראה נטפלים אל האלמנטים הגרוטסקיים שיש בו. ואנשים חושבים שהקומדיה עובדת בגלל הדברים הגרוטסקיים, אבל בסופו של דבר לא משם עובדת הקומדיה. הקומדיה דווקא עובדת מהנשמה שלה, לא מהגרוטסקה. אם זה יושב על הנשמה, על עצב רגיש שבמקור הוא לא מצחיק, אבל אז לוקחים את זה בקלילות, זה מייצר קומדיה נפלאה. ואורי זוהר לוקח את זה למקומות הכי רגישים.

אז אם נחזור לעניין חומרת הסבר אפשר להגיד שאם אתה כבר יושב על המקום הכי רגיש, אתה תבוא ותעשה סרט שהוא עוד יותר חמור סבר במקום שהוא מראש חמור סבר? לא! להפך! תיפתח. הרצינות הזאת כבר קיימת ממילא, בוא תתקוף אותה ממקום קליל יותר, משוחרר. זה ממש מתבקש. ואורי זוהר עושה את זה בכזאת חינניות שזה כובש. אבל לפעמים הוא גם עוצר את הקומדיה ונותן לך בוקס בבטן. הרגעים הכנים בסרט, החזקים, חקוקים לי בזיכרון ולא סתם. הקטעים בין אורי זוהר לבין גילה אלמגור הם דרמטיים והם נורא יפים, אתה לומד להכיר אותם בפשטות, בכנות, בלי ללחוץ. ואני חושב שאם תביא לי סרט עם חשיבות עצמית וחמור סבר, אתה לא תמצא סצנה אחת כזאת שם.

save the lifeguard11

– לפעמים קורה בסרטים של אורי זוהר שאתה צוחק ונהנה, אבל בו זמנית יש משהו עצוב בזה. פתטי, אולי מייאש. אתה יכול למצוא את עצמך צועק לגיבור "מה אתה עושה יא חתיכת אידיוט, הרגע אמרת לה שאתה אוהב אותה, ואז אתה מסתובב ומייד הולך להתחיל עם מישהי אחרת?", אבל אולי כולנו כאלה.

הכי כאלה. וב"הצילו את המציל" זה מצוין. כי כמו שהסרט אומר, באה מלכת אנגליה ורוצה אותך: מה, תגיד לה שלא? תראה, היום גם אם תבוא מלכת אנגליה, בסוף אורי זוהר כבר מצא את המקום שלו והתשובה שלו תהיה שונה. אבל בזמן שהוא עושה את הסרט, זאת המלחמה שלו וזה מה שמעסיק אותו – השאלה "מה תגיד למלכת אנגליה?"

פוסטים קודמים בסדרת "חוגגים את הקולנוע של אורי זוהר":

אבי נשר על "מציצים"

נוני גפן על סרטיו המוקדמים של זוהר
הגר בן אשר על "התרוממות"
גור בנטביץ' על "עיניים גדולות"
מאפייני סגנונו הקולנועי של זוהר
ניתוח מקיף של "מציצים"

תגובות

  1. יוחאי הגיב:

    [לא קראתי עדיין] היה מפתה [ומרגש] לראות את זוהר שובר כל מה שבדרכו [ובשיא – את סוכת המציל] בהקשר לחזרה בתשובה, אבל הסיום דו – משמעי, מציצים סרט יפהפה ולרגעים ממש שובר לב לעקוב אחרי גוטה המובס, [סצינת השוטר הלעגנית: מה 'יצא' מהשוטר, אם בכלל, שיש לו תלונות על זוהר? בכלל ההירארכיה בסרט מעוררת מחשבה, כל הגברים שולטים ונשלטים בשרשרת המזון] בעקבות הפרוייקט שלכם ראיתי את 2 הסרטים האלו לראשונה – עכשיו מחפש את עיניים גדולות, תודה!

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.