פסטיבל סרטי הסטודנטים 2013: בעקבות "קצר-ארוך" – האם הקולנוע הישראלי צריך מורשת?

כל כתיבה בבלוג זה בכלל, וטקסט שלי בפרט, על הפסטיבל לסרטי סטודנטים של תל אביב גוררת גילוי נאות: הפסטיבל מאוגן על ידי סטודנטים בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב ואני עובד בחוג, בצד השני של המסדרון, מכיר ומוקיר את כל העוסקים במלאכה. אבל דומה כי הייתי נלהב מן הפסטיבל בכל מקרה – רשימת האורחים שלו, דווקא משום שהוא מנוהל בידי סטודנטים, מצליחה להדהים כל פעם מחדש. השנה יתארחו בין היתר אחת מן הבמאיות המדוברות ביותר בצרפת בעשורים האחרונים (קתריין ברייה), אחד מענקי קולנוע האימה האיטלקי (דריו ארג'נטו) ובמאי תאילנדי פואטי מבריק במיוחד (פן-אק ראטנארואנג). אבל הלב הם סרטי הסטודנטים ולאחד הפרוייקטים שיזם הפסטיבל אני מקדיש את הפוסט זה.

מדובר בפרוייקט "קצר-ארוך", שכולו מחווה לקולנוע הישראלי לדורותיו. שמונה במאים מן החוג לקולנוע ביימו סרט קצר שמתכתב – כמחווה, כקריאה מחדש, כביקורת – עם יצירה קאנונית יחסית מתולדות הקולנוע הישראלי. זאת בהנחה כי לקולנוע הישראלי קיים קאנון, הנחה שאני רוצה לקוות כי היא כבר קרובה להיות ברורה כשמש וכפי שכתב פבלו יש גם היסטוריה וסוג של קאנון גם לקולנוע הישראלי הקצר אף כי היא צפויה לעורר התנגדות לגבי טיב הקאנון.

הקולנוע הישראלי סובל ממצב קיצוני של "אין נביא בעירו". אמנם בעשור האחרון יש פריחה מסוימת ביחס הביקרותי לקולנוע הישראלי, אבל בעיני הקהל, הקולנוע שמדבר אליו באופן הישיר ביותר עדיין נתפס לעיתים כנלעג. יוצרים פופולריים כגון ג'ורג' עובדיה ומנחם גולן נתפסים כשם נרדף לקולנוע רע. גם יוצרים אחרים כגון בועז דוידזון, אסי דיין או אפיליו אורי זוהר ואפרים קישון נתפסים לרוב כבמאים לא שלמים וכמובן שלמקם את שמם בשורה אחת עם גדולי הקולנוע העולמי הוא מעשה בלתי נתפס עבור לא מעט אנשים.

אני מניח שגם בקרב רוב הנרשמים ללימודי הקולנוע, המודל לחיקוי הוא ברוב המקרים זר – בין עם זה ספילברג, האחים כהן, פליני או גודאר. השאיפה היא שסטודנטים יעשו סרטים שדומים לסרטים שהם מעריכים ביותר או שיחשפו במהלך הלימודים לסרטים ממיטב התוצרת העולמית, לצד הכרת ההיסטוריה של אמנות הקולנוע בארץ. התחושה היא כי רוב הסטודנטים יעדיפו לרמוז ולהצדיע דווקא ליצירות זרות ובכך אין הם שונים מסטודנטים בכל מקום אחר בעולם (אולי פרט לארה"ב).

פעמים רבות בשיחה עם סטודנטים או יוצרים אני שומע כי הם רוצים לעשות סרט מן הסוג "שלא עושים כמוהו בארץ". כלומר, הפניית עורף מכוונת לתעשייה המקומית, גם אם במקרים רבים אני סבור כי דווקא כן נעשים בארץ, או לפחות נעשו בעבר, סרטים מן הסוג שכמוהו "לא עושים בארץ" – מונח שהגדרתו משתנה בהתאם ליוצר. אבל גם סרטים שמנסים לייצר תקדים בקולנוע הישראלי קשורים לעבר הרחוק והקרוב של הקולנוע הישראלי, ונדמה ש"כלבת" של נבות פפושדו ואהרון קשלס הוא דוגמא טובה – זהו סרט שהוא בו זמנית שונה ונבדל מכמעט כל דבר שנעשה כאן, אבל גם יונק לא רק מן השפה העברית, אלא גם מן הקולנוע הישראלי, בין אם הדבר נעשה במודע ובין אם לאו.

והנה מגיע פרוייקט המנתב סטודנטים בולטים דווקא אל העבר של הקולנוע, אל כמה מן הסרטים המדוברים ביותר והפופולריים ביותר, כאשר בפסטיבל עצמו הקצרים יוצגו הן במקבץ המיוחד להם והן בצמוד לסרטים הארוכים שהיוו השראה (אחד מהם הוא בעצמו סרט המרוכב מאפיזודות קצרות). כך נקבל תמונה מסוימת ומגוונת, גם אם חלקית מאוד, של העבר של הקולנוע הישראלי דרך יצירות בולטות, ובמקביל גם של ההווה והעתיד של הקולנוע הישראלי, דרך יוצרים צעירים ומבטיחים.

סנונית ראשונה של הפרוייקט, "שחקן ספסל" של גיל וינשטיין, כבר נחשפה בפסטיבל שעבר. כתבתי על הסרט אז בתמצות. מאז הסרט, שהוא מחווה ל"עיניים גדולות" של אורי זוהר ודיון בדמותו של זוהר בכלל, כבר הוקרן שוב בלא מעט מסגרות, וזאת הזמנות נוספת לדבר בשבח היצירה של וינשטיין, שהיא כל מה שמחווה צריכה להיות: יצירה המאירה את המקור באור חדש, מצדיעה לו ובו בזמן עומדת בפני עצמה. הסרט אומר משהו על אורי זוהר, משהו על אסי דיין והרבה על ישראל של כאן ועכשיו, בקולנוע ומחוץ לקולנוע. זהו גם סרט על אדם המנסה לתקשר עם עולם שהותיר מאוחר, ועם אהבת עבר שרואה בו אויב.

מן ההיצע של שאר התוכנית יצא לי צפות בשני סרטים נוספים, המצבעים על המגוון הרב של הפרוייקט וגם על האיכות שבו. "אינתא עומרי" של עדיה אמרי אור מתכתב עם "אוונטי פופולו" של רפי בוקאי. הסרט המקורי הציג את סיום מלחמת ששת הימים מן הצד של המפסיד והאחר, שני חיילים מצריים אבודי בסיני, העושים את דרכם חזרה ואפילו לא ממש מצליחים ליפול בשבי. מדובר בסרט שיש לא מעטים הסבורים שהוא הגדול בתולדות הקולנע, אולי דווקא משום שיש בו פן מופשט ומעט חלומי לצד הביקורת הפוליטית והאמירה ההומנית שבהזדהות עם האויב. המהלך שמבצעת אמרי אור הינו מורכב יותר ומעלה סוגיות טעונות ולא פותרות הקשורות בפרטים הקטנים של הסכסוך הישראלי-ערבי. הסרט שלה דן בבני מיעוטים המגוייסים לצה"ל ושהנאמנות שלהם עלולה לעיתים להיות מוטלת בספק. הסרט מתרחש ברמת הגולן (ולא בסיני שכבר אינה חלק מישראל) והדיון שלו בסביבה הגיאוגרפית ובחוסר הוודאות הפוליטית השורר בה הוא מורכב. יחד עם זאת, הסרט שומר גם על הגוון ההומוריסטי ועל ההצבעה על קווי הדמיון בין בני לאומים שונים, הקיים במקור בסרטו של בוקאי.

בעוד שני הסרטים הקצרים הנ"ל מתכבתים עם יצירות שזכו לאורך השנים למעמד של קולנוע "איכותי", סרטה של נועה אושרוב, "דובדבנים", מתכתב עם "אסקימו לימון" של בועז דוידזון, יצירה שזכתה מצד אחד להצלחה מסחרית בלתי נתפסת במונחים של היום, אך גם להאשמות בדבר וולגריות אשר העניקו לסרט מעמד של סרט שכל אחד ראה, אבל מעטים מעריכים אותו כקולנוע גדול. אושרוב מציבה מול הדיון בהתבגרות המינית של שלישית חברים גברית, שלישיה נשית אשר מתקיימת בה מערכת יחסי כוחות/עבר מיני דומה. סרטה של אושרוב מצדיע לרוח הנעורים של המקור ולתיאור המורכב מפי הנדמה של תיאור החברות, אך מציע גישה נשית למין שגם חושפת את המבט המציצני של המקור. הסרט מתכתב לא רק עם סדרת סרטי "אסקימו לימון" אלא גם עם השיח אודות קולנוע מגדרי ומעניין להשוות בינו לבין מספר רב יחסית של סרטי סטודנטים הדנים בגילוי המיניות הנשית. לתחושתי, ההתכתבות עם הטקסט הקולנועי הקלאסי (בכל זאת, מדובר בקלאסיקה) רק מעשירה את העומק של "דובדבנים" כסרט העומד כיצירה בודדת ובוגרת.

לגבי שאר הסרטים המוקרנים, אני מקווה ומאמין כי הם ישמרו על הרמה הגבוהה של הסרטים שציינתי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסקרנים לפחות בבחירת הסרט עימם הם מתכתבים. "זאזאלנד" של מעיין כהן יעמת בן גיבור "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי עם ילד הומוסקסאול. קו העלילה משחזר את הנושא של הסרט הארוך – יציאה נגד ערכי העדה, הפעם בצורה הדנה בתכנים בהם קוסאשווילי לא ממש עסק. הנושא הגאה יופיע באופן טבעי בסרט "הגן" של הוד וינטר, שמתכתב עם "נגוע" של עמוס גוטמן, הסרט המכונן של הקולנוע הגאה בארץ, ולפי התקציר, ייתכן שגם עם דמותו של גוטמן בכלל ועם הקשר בין קולנוע גאה לז'אנרים נוספים. "תומאס עוזב" של יובל שני הוא מחווה לאפיזודה הנועלת את "השמלה" של ג'אד נאמן, ומעניין לראות כיצד הסרט ישחזר/ישבור את הקסם של המקור, אשר הסתמך על טכניקות של הגל החדש הצרפתי ובמידה מסוימת על אלתור וחופש ממגבלות. "התרוממות רוח" של אופיר בן שמעון הוא סוג של סרט המשך (או סרט עם דמות דומה בשלב מאוחר יותר של החיים) ל"חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון בעזרת משה איבגי שכיכב גם במקור. ו"הפקח" של אורי בן יוסף הוא מחווה לדמות הזכורה ביותר וכנראה הגדולה והמקסימה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – "השוטר אזולאי" שגילם שייקה אופיר בסרטי אפרים קישון.

לו"ז ההקרנות:

21.6.13, יום שישי 22:30 – "חולה אהבה בשיכון ג'" + "התרוממות רוח" (סינמטק)
22.6.13, יום שבת 14:00 – "השוטר אזולאי" + "הפקח" (סינמטק)
22.6.13, יום שבת 16:00 – "נגוע" + "הגן" (האוזן השלישית)
23.6.13, יום ראשון 14:00 – "חתונה מאוחרת" + "זאזא לנד" (סינמטק)
23.6.13, יום ראשון 20:00 – "אוונטי פופולו" + "אינת עמרי" (מרכז פרס לשלום)
24.6.13, יום שני 12:00 – "אסקימו לימון" + "דובדבנים" (סינמטק)
24.6.13, יום שני 15:00 – "השמלה + "תומאס עוזב" (סינמטק)
24.6.13, יום שני 16:00 – "עיניים גדולות" + "שחקן ספסל" (סינמטק)