ספיישל טראנס מאליק – על וויס-אובר ו"ימים ברקיע"

תזכורת: ביום שישי ה-31.5 בשעה 11:00, תתקיים בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר הקרנה מיוחדת של "To The Wonder", סרטו החדש של טרנס מאליק. חברי סריטה יהיו שם לפני ובעיקר אחרי הסרט כדי לערוך דיון בשיתוף הקהל, וכדי לחגוג ואף להתכונן אל האירוע כמו שצריך אנחנו עורכים כאן בבלוג מחווה מקיפה ליצירותיו וסגנונו של הבמאי. אור חזר אל "הקו האדום", וכעת הגיע השעה לשוב עוד יותר אחורה, אל סרטו השני של מאליק ובעיקר אל העיסוק שלו באחד הכלים הקולנועיים שהכי מזוהים עימו.

וויס אובר הוא כלי קולנועי שנוי במחלוקת. מבקריו טוענים כי על התמונה לספר את הסיפור ושבמקרים רבים הוויס-אובר רק מסביר את מה שאמור להיות מובן מאליו שהוא כלי שמתאים יותר לספרות או לתיאטרון. תפיסה זו הינה, כמובן, שטות גדולה. יש מקרים רבים מדי ומתסכלים עד מאוד בהם הוויס-אובר אכן מיותר, בנאלי או שילוב של השניים, אבל יש לא מעט במאים שידעו להשתמש בוויס-אובר ככלי יעיל לבניית סיפור ולעיצוב העולם הקולנועי שלהם.

ויש את טראנס מאליק.

עבור מאליק, במאי שממש לא ניתן להאשים אותו בחוסר תשומת לב להיבט החזותי של הסרטים, הוויס-אובר הוא יותר מכלי דומיננטי – הוא אמצעי רוחני, הוא הלב של הסרטים, הבסיס של כל מה שטוב ולא טוב בקולנוע שלו. הוא לא רק מספר את התודעה של הדמויות, אלא משמש כדרך לגעת מעט בקשר שבין היישות החווה את העולם (כלומר האדם) לבין הדברים הגדולים ממנו; הוויס-אובר הוא ניסיון לשים במילים לא את התמונות של העולם, אלא את מה שהמצלמה לא יכולה להכיל. ועבור מאליק, את מה שהתפיסה הטבעית של הדברים לא יכולה להכיל. אבל הוא גם אמצעי סיפורי, כפי שהיה בקולנוע לפני מאליק, קולנוע שמאליק מודע אליו ואוהב אותו, אם כי הוא מחפש לייצר בסרטיו חוויה ממין שונה. לא בטוח שהוא מצליח בכך, אבל אין ספק כי הוא מבקש.

אבל דומה כאילו מאליק מצוי במסע לאורך הקריירה שלו, לעבר וויס-אובר רוחני יותר, טהור יותר ומהימן יותר לא רק לסיפור ולתודעת הדמות, אלא גם למצב הרוחני של האדם. הוא נע לעבר סוג זה של קריינות בהדרגה מסרט לסרט, עד לשלב בו סרטיו כמעט ולא מכילים דיאלוגים, אבל מכילים כמות גדולה למדי של וויס-אובר, שהופך למופשט ובנאלי יותר ויותר בסרטיו האחרונים, עד כדי כך שהוא לפעמים נראה מגוחך. אך בו בעת הוא עוצמתי, כי זוהי הנקודה בא מאליק הולך בקו מקביל לקולנוע ולמחשבה הפופולאריים בימינו, עמוק אל עבר מה שהוא רואה כקשר שהקולנוע יכול להיות אל הפלאי ואל האלוהות. לכן, גם כשאני לא אוהב את רמת הפשטות, המתוחכמת לכאורה, בקריינות של סרטיו המאוחרים, אני מבין כי היא חלק אינטגרלי מן החוויה הקולנועית אשר מאליק מבקש להעניק לי. חוויה אשר בשיאיה קשה להשוות אותה לאף עולם קולנועי אחר.

אולם, כאמור, לא תמיד הוויס-אובר היה רוחני במידה זו, גם אם תמיד בסרטים של מאליק היה לו מימד רוחני כלשהו. בסרטיו הראשונים של מאליק, "שביל הזעם" (Badlands) ו"ימים ורקיע" (Days of Heaven) מדובר היה בוויס-אובר שונה לגמרי – הוא נמסר רק על ידי דמות אחת (אישה שהייתה ילדה/נערה בזמן התרחשות העלילה של הסרט). הוא נועד בין היתר לקדם את הנראטיב וגם היה לא מהימן, כלי ספרותי שבקולנוע מקבל פיתוח: חוסר המהימנות נחשף באופן חלקי (אבל לא מלא) בסתירה בין הנאמר לבין התמונה, מה שמאפשר לוויס-אובר לתפקד בצורה שלמה יותר בבניה של דמות, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר ב"ימים ברקיע". נדמה כי שם הוויס-אובר מקדם את הסיפור במידה דומה לאופן שנעשה בו שימוש ב"שביל הזעם", אך בחינה מדוקדקת של הסרט מראה כי האירועים המהותיים מתרחשים לפני הקריינות שמוסרת לינדה, ושאם מורידים את הוויס-אובר מהסרט היא מתגלה כדמות משנית למדי בעלילה, כמעט טפילה על קו הנראטיב המרכזי.

אך דרך הקריינות הזו אנו מקבלים את תפיסת העולם שלה, של ילדה לא מחונכת ולא יוזמת, אך בעלת קשר ייחודי עם העולם – מלאת אהבה, אך אדישה לאלימות כלפי אחרים באותה מידה. היחס השלו שלה לפשע העתיד להתבצע והחסכנות שלה במילים לגבי אנשים עימם היא יוצרת קשר, מקבעים אותה כדמות מיסתורית ומעניינת. למעשה, הסרט לכאורה מתאר את תהליך ההתבגרות שלה, אבל הוויס-אובר, שלכאורה נמסר לאחר תום המעשים, נותר ילדותי בקול בו הוא נמסר ובאוצר המילים שלו. כאילו הוא מבקש להיאחז בתמימות שמבין השורות ניתן להבין כי היא כבר אינה בנמצא, גם אם הייתה קיימת פעם.

ואם בסרטים המאוחרים של מאליק, הוויס-אובר מנסה בין היתר להוות קשר לטבע, לבריאה או לאלוהים, בסרט הזה הוא מנסה להאיר באור אידיאלי את הקשר בין הסובייקט החווה (לינדה) לבין הזולת אליו היא נקשרת – אחיה בהתחלה, אהובתו אבי וכל זולת אחר אשר חייה מצטלבים עימו, כפי שבא לידי ביטוי באפילוג בו היא נקשרת לנערה אחרת בבית היתומות. אפילוג אשר, לכאורה, אינו חלק מן הסיפור של עלילת הסרט.

אבל "עלילה" בסרטים של מאליק היא לעיתים כמו תוספת מיותרת, דבר שהוא צריך על מנת להחזיק את החזון הרוחני שלו. ב"ימים ברקיע" יש סצנות רבות אשר באות בעיקר כדי להראות את הטבע, את החיות באזור צפון טקסס או את הפולקלור של ארה"ב בשנות העשרה. העלילה הסוערת של הסרט מתגנבת בין החזיונות הללו ובניגוד לסרטיו האחרים של מאליק, האופן בו העלילה נארגת לתוך תיאור הטבע והשגרה קרוב לדיוק, אולי אפילו נושק לשלמות.

יש דמיון בין העלילה לכמה סיפורים תנ"כים ויש גם ניסיון לייצר צמצום סגנוני-תנ"כי הן בוויס-אובר והן בתמצות האירועים הסוערים המתרחשים בסרט. שם הסרט צריך להיקרא כציטוט המקראי "ימי שמיים" ובמידה רבה יותר מכל סיפור אחר (אברהם ושרה למשל) הוא מזכיר את סיפור הגירוש מגן עדן, לא בעלילה שבו, אלא בתוצאות שבו. וגן העדן הוא לא רק עולם העשירים בו אין צורך לעבוד, אלא גם היחסים עם האח.

הסרט מצולם ברובו באור דמדומים, רגע לפני השקיעה, או אולי מעט אחרי הזריחה. הוא מתנהל בממלכה של כתום עשיר, שדות חיטה אינסופיים ושפע של מים וחיות. הוא מציג את ארה"ב רגע לפני כניסתה למלחמת העולם הראשונה, מעין ימים אחרונים של תמימות. אבל ידיעות על האלימות הגדולה באירופה כבר מגיעות ובסופו של דבר, הרי הסרט הוא סרט על רצח שעומד להתבצע בכל רגע, רצח בלתי נמנע שנמצא כל הזמן על סף דחייה עד שמכת ארבה תדחוף אותו קרוב לחזית.

זהו סרט נוסטלגי, אבל לאו דווקא נוסטלגיה לטקסס הישנה, לשנות העשרה בארה"ב או לימים הראשונים של הקולנוע. לאו דווקא נוסטלגיה לילדות או לגן עדן זה או אחר. זוהי נוסטלגיה לעולם של התאהבות טוטאלית, של קשר עם האחר שמנתק במידה רבה את שאר הסביבה ואת חוקי המוסר. הסרט מצדיע לקשר כזה, אך גם אומר כי הוא אינו אפשרי.

מאליק שואף לקולנוע מאולתר, רופף, טבעי, ראשוני. קולנוע על קשר בין אדם לאדם ובין אדם לכוח גדול יותר, אשר אם הוא מכונה "אלוהים" ייתכן וזה רק מפני שמאליק נוטה לפשטות מסוימת בטקסטים שהוא כותב. ב"ימים ברקיע" הוא הגיע לשיא שלו כמספר סיפור, שיא שאחריו לא השלים סרט כעשרים שנה. וכשחזר לעשות סרטים, דומה היה שהוא מצוי בסוג של משבר לגבי האופן שבו יש לשלב בהם את הנראטיב. ולמרות שהוא רחוק מלזנוח את הנראטיב גם בסרטיו המאתגרים ביותר, יש משהו מרתק באופן שבו הוא מנסה לנוע סביבו בדרכים ייחודיות בסרטיו האחרונים.