"מחכים לסורקין", סקירה

"מחכים לסורקין", סרטו החדש של הבמאי יונתן פז, עלה לבתי הקולנוע לא מכבר במקביל לסרט ישראלי אחר, "עמק תפארת" וקשה מאוד שלא להתפתות ולכתוב כי שני הסרטי מתרחשים בקיבוץ. זאת למרות שהם דומים אחד לשני כמו ש"סקס והעיר הגדולה" דומה ל"נהג מונית", למרות שמדובר בשני הסרטים המתרחשים בניו יורק. "עמק תפארת" של הדר פרידליך מתרחש בימינו ושייך במובהק לסוג הקולנוע האמנותי – הוא איטי מאוד, מינימליסטי ומנסה להיות "חשוב" בכל שוט. הוא עוסק בזקנה, בשקיעה של הקיבוץ ושקיעת האידיאולוגיה. לעומתו, "מחכים לסורקין" של פז (הותיק בהרבה מפרידליך) הוא סרט צעיר יותר באופיו, לא רק בבחירת הנושא אלא גם ברוח – זהו סרט שמבקש לא רק לספר את הסיפור האישי של אביו של הבמאי, אלא גם, ואולי בעיקר, לבדר את צופיו.

מחכים לסורקין מתרחש בקיבוץ בשנות החמישים ולא ניתן לומר כי אינו עוסק בחיי הקיבוץ ובערכיו, אך תהיה זו טעות לטעון כי זהו הנושא העיקרי של הסרט, שעוסק באהבה מטורפת, טוטאלית ולעיתים חסרת פשר לתרבות, אמנות ובעיקר ליצירה באשר היא יצירה. וכמו סרטו הראשון של הבמאי, "רכבת העמק", הסרט הוא שיר הלל לאופטימיות.

הסרט מתרחש ב-1957 ועוקב אחר חנוך (בן דמותו של אבי הבמאי במציאות) נטע זר בקיבוץ: אינטלקטואל המוקיר את דוסטוייבסקי לא פחות מאשר את מרקס, ויותר מכל אוהב תיאטרון. הוא אף מעלה בקיבוץ הפקות חובבים מושקעות, בהן נעזר בתלבושות שאולות מהתיאטרון הלאומי "הבימה", בין היתר, בתמורה לתוצרת חקלאית מן הקיבוץ – סחורה נדירה בתקופת הצנע. בתחילת הסרט, התיאטרון הלאומי אף מתארח בקיבוץ ומעלה שם את מקבת' בו צופה חנוך בהתלהבות דתית בעוד שאר חברי הקיבוץ מביטים לשמיים לצפות בחללית הרוסית ספוטניק. בתום ההצגה ניגש חנוך לשחקן הדגול אהרון סורקין (בן דמותו של השחקן האגדי אהרון מסקין ולא של התסריטאי ההוליוודי הנודע בעל אותו שם) וסוחט ממנו חצי הבטחה להמשך קשר, למרות שסורקין לא יוכל להישאר בקיבוץ להצגה שחנוך מעלה יום לאחר מכן.

חנוך מבין מכך כי סורקין יבוא להצגה הבאה שלו ומחפש חומר חדש למחזה. בסופו של דבר הוא מחליט על התרגם את המחזה היידשאי "שני קונילמל" לעברית, משימה שאפילו בתיאטרון הלאומי חוששים ממנה. הבעיה היא שחברי הקיבוץ אומנם מעריצים את חנוך ואת כושרו הסיפורי, אך לפעמים היו רוצים שחנוך יעסוק גם בעבודה גשמית יותר. אחד מהם שואף לעלות הפקה משלו של "כרי דשא" (מחזה אפרו-אמריקאי בהשארת התנ"ך) והוא הצייר היחיד כך שיש לו קלף מיקוח, מה גם שאצלו יש יותר דמויות ויותר חברי קיבוץ שיצביעו עבור ההצעה שלו בעבור תפקיד. וכמובן שנדמה כי המחשבה של חנוך שסורקין הנודע יגע לצפות בהצגתו נראית כאופטימיות יתר במקרה הטוב.

אלא שיום אחד סורקין אכן חוזר לבקר בקיבוץ (בשלב יחסית מוקדם של העלילה, מה שמחליש מעט את כותרת הסרט) וההכנות לקראת ההצגה צוברת תאוצה. "מחכים לסורקין" הוא סוג של אגדה שהייתה במציאות, כמו שיגור חללית ראשונה לחלל (אביו של פז אכן העלה בהצלחה את "שני קונילמל") וככזה קשה שלא להתמסר לו. בנוסף, זה הסרט על יחסי מעריץ-כוכב הכולל גם תיאור של הכוכב בדרך הנעה ליד הסטריאוטיפים אבל מכניסה בהם מימד אמין וייחודי.

לזכות הסרט עומדת בעיקר הופעה מלבבת של כל השחקנים, בהם בולט אורי הוכמן שאולי לא ממש מצליח להחיות את שייקספיר, אבל בהחלט אמין כשחקן בעל אגו נפוח המנסה להראות לבבי. ההופעה המרשימה ביותר שמורה לעמי סמולרצ'יק בתפקיד הראשי, תפקיד המשלב בין הומור, חינניות ואיפוק מפתיע. קסם נוסף יש בשחוזר המדויק והמושקע (יחסית לסרט דל תקציב) של התקופה. פז והתסריטאי חנן פלד רקחו כמה סצנות מצויונות: החל בהצגה המתחרה בחללית, דרך חיפוש חומר במאגר ספרים המצוי במקום הכי מסריח בקיבוץ, נסיעה באוטובוס עם תרנגולת סמויה, עימות בין שני המחזות המועמדים להפקה והופעה פתאומית של סורקין בקיבוץ. יש גם רצף סצנות בהן השחקן מתנסה בחיי הקיבוץ, שחלקן משעשע מאוד וחלקן מפוספס או צפוי מדי.

אך באופן כללי, יש משהו מעט רופף ולא שלם במבנה התסריט של הסרט, אשר ההתקבעות שלו על אפיזודות מבודדות לא תמיד תורמת לאווירה הכללית. כתוצאה מכך, הסרט מתקשה להתרומם. פז ופלד מנסים להעניק עומק והערכה גם לדמויות משנה רבות, אך לא תמיד הדבר נעשה בצורה מוצלחת ולעיתים התחושה היא של משהו מעט לא מוגמר, או מיושן ולאו דווקא באורח נוסטלגי. יחד עם זאת, החן של הסרט מצליח לכפר על נקודת אלו ולהפוך אותו לחווית צפייה מהנה ביותר ומפתיעה באיכויות שלה, גם אם לא בעלילה. הסרט לא מצליח בשום שלב להפיל מצחוק או לרגש ממש, אבל הוא מגיע קרוב למדי מספר פעמים. התחשה הכללית היא שלמרות המגרעות שלו, מדובר בסרט שמעלה חיוך על השפתיים וניתן לסכמו במילה "כיף".