פסטיבל קולנוע דרום 2013: מחשבות על התוכניה

בשנה שעברה הוזמנתי להתארח בפסטיבל קולנוע דרום, ביקרתי בו לראשונה בחיי – והתאהבתי. השנה אעשה מאמץ לפקוד אותו שוב, למרות שהתוכניה, כרגיל, היא לא כוס התה שלי. אבל אשתקד עבודת האוצרות גרמה לי לבטוח באנשי הפסטיבל הזה, שמהווים אלטרנטיבה אמיתית. אבל אלטרנטיבה למה בדיוק? למעונבות של פסטיבל ירושלים? כביכול, בשביל זה יש את פסטיבל חיפה. שלא לדבר על דוקאביב, אייקון/אוטופיה, פסטיבל סרטי סטודנטים או כל יתר הפסטיבלים הקטנים יותר או הנחשבים פחות אשר מתקיימים במהלך השנה. ובכל זאת, השילוב הבלתי אפשרי (אך המוצלח) בין האוונגרד שבאוונגרד שמציעה התוכניה, לבין העממיות והפשטות שמתלווה אל שדרות, בה נערך הפסטיבל – מעניקים לפסטיבל קולנוע דרום אווירה ו-וייב יחודיים. מי שלא היה שם מעולם (כמוני עד לפני שנה) עלול להרגיש שהפסטיבל הזה לא מאוד נחוץ, או אפילו מיותר. אבל רק ביקור ושהייה במקום יכולים לשנות את הדעה הזו, מעין פרדוקס כזה שאני לא לגמרי יודע איך אפשר להתגבר עליו. אולי לכתוב קצת רשמים על התוכניה שפורסמה אתמול, יהיה צעד ראשון.

בקצרה ובטיזינג – הפסטיבל יתקיים השנה בין ה-2 ל-6 ביוני, כאשר הדוקומנטריסט האמריקאי האגדי אלברט מייזלס יהיה אורח הכבוד, קולנוע טורקי וארגנטינאי עכשוויים ישלחו אף הם נציגים, המסגרת האלטרנטיבית לקולנוע ישראלי עצמאי ומגניב בראשות "בשר תותחים", שישה סרטי תעודה ישראלים חדשים ייחשפו בפסטיבל כולל אחד של יואב שמיר, וסרט הנעילה יהיה "פלאות" של אבי נשר.

ובפירוט יתר – אחרי הקפיצה.
(הפוסט עודכן שנית ב-1.6, כולל כל החוסרים)

יסלחו לי כל האורחים המכובדים מהארץ ומחו"ל (עוד אגיע אליהם), אבל שיא האפיל של הפסטיבל הזה הוא הקרנות חצות של קולנוע ישראלי עצמאי. מאז הושקה המסגרת, במה שהפך לגל הראשון והמשפיע של תקומת הסרטים העצמאיים בארץ לפני שנתיים, זהו הדבר הראשון שאני בודק בכל תוכניה שמתפרסמת. אשתקד שיחקו אותה הדרומיים כאשר היו הראשונים להקרין את "לא בתל אביב" של נוני גפן, שאף זכה במסגרת זו, המשיך לזכייה בפרס חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו וניצל את הסיוע בהפצה מסחרית בבתי הקולנוע – הפרס המשמעותי של זכייה במסגרת האלטרנטיבית בפסטיבל דרום. גפן, אגב, יהיה בין השופטים השנה. הנה הרביעייה החדשה ואחריה – הגיגיי.

"בשר תותחים" – סרטו של איתן גפני (90 דק')
קאסט: לירון לבו, שירה קצנלנבוגן , יפית שלו, רוי מילר, אמוס אינו, גומא שריג, עמית ליאור.
דורון גבע מוביל כוח צה"ל מובחר לדרום לבנון על מנת לחטוף את מס' 3 של החיזבאללה, במשימה סודית. במהרה, דורון והצוות מגלים שהמצב הרבה יותר גרוע, ושיש אויב אכזרי יותר בשטח.
"VISA" – סרטו של אבישי סיון (70 דק')
קאסט: אבישי סיון, איימי רקס (בת זוגו במציאות).
חתונה בין ישראלי ובריטית בלונדון. הוא קונה את אשרת השהייה שלו דרך חתונה עימה. הצורך שלו בה הופך לאובססיבי ואגרסיבי. נרטיב הבונה עצמו מדימויים ואסתטיקה המתלכדים לקומדיה שחורה המגששת אחר חמלה ואהבה.
"השורד" – סרטו של שמעון שי (45 דק')
קאסט: משה איבגי, לוקה שקד, חיים זנתאי.
חזי, חייל פשוט בארגון פשע ונינה, בת זוגו של הבוס הגדול, יוצאים לים על יאכטה למשימה. חזי רוצה לחזור הפעם כמה שיותר מהר, נינה היא זו שמשיטה את היאכטה, ולה יש תכניות אחרות.
"אושר עטוף בשמיכה" – סרטו של יוסי ארצי (50 דק')
קאסט: קייס נאשף , הילה וידור, לוסי אהריש, מוריס כהן.
באשיר חוזר הביתה ומוצא את קארין , חברתו היהודייה, ובזרועותיה אורח לא צפוי. הם יוצאים למסע בריחה כשהאורח עטוף בשמיכה.

אני חייב להודות שאני קצת מבולבל. שני סרטים שאינם פיצ'רים? חשבתי שזאת אמורה להיות מסגרת של סרטים באורך מלא. מצד אחד, אני נגד ניפוח סיפורים שראויים להיות מספורים בפורמט של דרמת טלוויזיה (50 דקות) לכדי פיצ'ר (מעל 70 דקות), כפי שנהוג בקולנוע הישראלי. ועל כן אני מאוד שמח לראות שלסרטים באורך בלתי מקובל יש במה מכובדת להציג בה את מרכולתם. מה גם שהאורך יקל מאוד על הצופים, בשל העובדה שמדובר בהקרנת חצות. מאידך, אני מתקשה להאמין שלא נעשו השנה יותר סרטים עצמאיים באורך סטנדרטי. האם הלקטורה לא מצאה אף סרט לרוחה? האם הועדפו השניים האלה בלי התחשבות באורכם, על פני כל האחרים שניסו את מזלם? האם מסגרת נוספת לסרטים עצמאים, הפרינג'ידר של חיפה, שאבה אליה את המיטב וזה מה שנשאר? בכל מקרה, הם נשמעים לי מעניינים.

אני מוכרח להודות שסרטו של סיון ("המשוטט", "טלנובלה של קולנוען בהקפאה") היה נשמע לי מסקרן יותר כאשר סיפר לי עליו בשנה שעברה, אז היה אחד השופטים במסגרת זו. מה שמזכיר לי – ייתכן והכללתו של סיון בתחרות תגרום לאותה הרמת גבה קבועה שקשורה לפסטיבל הזה, הנוגעת לנפוטיזם. בשנה שעברה הוצג בפסטיבל סרטו של ענר פרמינגר, "החיים בינתיים", בזמן שפרמינגר היה אחד מבעלי התפקידים של הפסטיבל/מכללת ספיר. בשנה שלפני כן, הוצג בפסטיבל "מטאדור המלחמה", סרטו של אבנר פיינגלרנט – ראש המחלקה לאומנויות במכללת ספיר ובכיר בפסטיבל. בקיצור, אם גפן יפרגן לסיון כתגובה לשנה שעברה, סביר להניח שהגבה הזו תתרומם עוד יותר למעלה.

אבל עזבו אתכם מפוליטיקה – "בשר תותחים" כאן! ואין מתאים מסרט זומבים כחול-לבן להקרנת חצות.

עוד במסגרת הקולנוע הישראלי, נודע כי הפוקוס הישראלי שיתקיים השנה (אחרי ימין מסיקה אשתקד ונורית אביב לפניו), יתמקד בקולנוע של אורי זוהר, שגם אצלנו חולקים לו כבוד בפרויקט המיוחד שמרכז פבלו. החל מסרטיו המוכרים והאהובים יותר ("עיניים גדולות", "כל ממזר מלך"), דרך סרטים נדירים למדי ("התרנגול", "תרגיל בסמלים פשוטים") וכלה בהרצאות על האיש ופועלו הייחודי. סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה "עראבני", המשווק כסרט הדרוזי הראשון. עדי עדואן ביים, איתי תמיר (מאנשי השנה של סריטה) הפיק והעלילה נסובה סביב גבר דרוזי המנסה לשוב אל כפר הולדתו לאחר שנות נתק רבות ונישואין לאשה יהודיה. סרט הנעילה יהיה "פלאות" של אבי נשר, על פי תסריט של שאנן סטריט (סולן "הדג נחש"), אשר ייצא לקולנוע במקביל. כמובן שגם סרטי הסטודנטים של מכללת ספיר יקבלו מקום של כבוד, כולל מחלקת האנימציה המפוארת של בית הספר, עם תחרות משלהם. ויש גם רשימה של שישה סרטים תיעודיים אשר ייחשפו לראשונה בפסטיבל. עליהם דווקא אין לי ממש מה לומר – מלבד יש! יואב שמיר חדש! – אז רק אניח אותם כאן ואז אעבור לתוכניה הבינלאומית.

"10%- מה הופך אדם לגיבור?", סרטו של יואב שמיר – מסע ברוח הקוסם מארץ עוץ בעקבות השאלה מה הופך אדם לגיבור.
"מלכה", סרטו של עמרם יעקובי – בהשראת המעשה "מאבידת בת מלך" מאת רבי נחמן מברסלב, מלכה עוברת מסע חוצה גבולות זמן ומקום במחוזות הנפש שלה.
"בשוֹרוֹת", סרטה של נורית אביב – קומפוזיציה לשבעה קולות נשיים שנקודות המוצא שלהן הבשורות שקיבלו הגר, שרה ומריה על הולדת בניהם בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן.
"שוברת שיניים", סרטה של קרן בן רפאל – מביא את סיפורה האישי של הבמאית הנשאבת לתיעוד אובססיבי, בורחת לשאלות על קריירה, זוגיות ודימוי עצמי, בשל נשיותה המיוסרת לעד דרך השיניים החסרות שלה.
"אם ובת", סרטו של זאביק זליקוביץ – סיפור פרידה בין אם ובת. כשרחל הולכת לעולמה, בתה ברכה, מגיעה בכדי לארוז את חפציה . בעוד הבת מסדרת, מופיעה דמות האם לפגישות מסכמות.
"אמנות/ אלימות", סרטם של באט ולטאלב, מרים אבו-חאלד ואודי אלוני – במאיות הסרט שהן גם שחקניות פלסטיניות, בוגרות תיאטרון החופש של מחנה הפליטים ג'נין, יוצאות למסע של יצירה בסביבה ברוטלית בעקבות מורם האהוב ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח ב- 4.11.2011 מחוץ לתיאטרון החופש אותו הוא הקים.

בכל הנוגע לתוכנייה הבינלאומית, אני מודע ומתוודה ששוב תפסו אותי לא מוכן. את אלברט מייזלס, חצי מהאחים מייזלס, אני עוד מכיר בזכות סרטים איקוניים למדי כמו "Grey Gardens", "Gimme shelter" ו-"Salesman" ולחובבי דוקומנטריה וודאי יהיה מרתק לשבת איתו לכיתת אמן. למרות שאותי באופן אישי יותר מרתקת תערוכה שלו שתוצג בפסטיבל, המבוססת על צילומי סטילס שלו וראיונות שקיים לאורך 40 שנה עם מיטב אנשי התרבות המשפיעים בארה"ב  כגון: מרלון ברנדו, אורסון וולס, טרומן קפוטה ואחרים. שישה סרטים של מייזלס יוקרנו, בנוכחותו, במהלך הפסטיבל.

בנוסף, וכאן מגיע הרגע שבו אני באמת מוריד את הכובע, תינתן הזדמנות להכיר קולות חדשים ומקוריים בקולנוע הארגנטינאי והטורקי. זה השלב בו עבודת האוצרות של הפסטיבל באמת מרשימה בעיניי, כאשר יוצרים כמו קרלוס רייגאדס זוכים בשדרות למחוות משהו כמו שנתיים לפני שהקהל הישראלי שומע עליהם באופן רחב יותר. אשתקד התוודעתי אל במאית תאילנדית מדהימה בשם אנוצ'ה סוויצ'קורנפונג והופ! סרטים שלה נחתו עכשיו, לפתע, באוזן השלישית. כך שאשתדל לזכור היטב את שמותיהם של אזקן אלפר ("העתיד הוא לתמיד", "סתיו") וילדה יאנאת קפקין ("הדרוויש הישראלי") הטורקיים, ששלושת סרטיהם אשר רשמתי בסוגריים יוצגו בפסטיבל, כאשר אלפר גם יתארח כאן.

כנ"ל לביי מרטין רכטמן וסנטיאגו מיטרה, שני נציגים של הקולנוע הארגנטינאי העצמאי ששולט במדינה מאז סוף שנות התשעים והפך את הפסטיבל העצמאי של בואנוס איירס (BAFICI) לשם דבר. שמונה סרטים ארגנטינאיים שמעולם לא שמעתי עליהם יוצגו בפסטיבל, ואני מקווה שאולי נוכל להרחיב עליהם בבלוג לפני כן בעזרתו האדיבה של פבלו שלנו, שכבר ישב לשוחח עם אנימטור ארגנטינאי עצמאי שהתארח בשדרות לפני כחודש, עבור עכבר העיר – חואן פבלו זראמלה.

שיחוק מרשים נוסף של הפסטיבל הוא הבאתה ארצה ג'ניפר גטצינגר, אחת הבמאיות של הסדרה "מד מן", אשר תעביר סדנת אמן ואף תשתתף בפאנל ודיון על נשים לפני ומאחורי המצלמה. בינתיים ועד שכל זה יקרה, נחכה לעוד עדכונים ואני אפנה את השבוע הראשון של יוני לטובת שדרות. אלא אם למישהו יש משהו להוסיף.