"הפוכים", סקירה

"הפוכים" היה יכול להיות יופי של שם לתוכנית טלוויזיה סמי-דוקומנטרית על בליינים בבוקר שאחרי. או אולי טלנובלה (סליחה, "סדרה יומית"), על אהבה ובית קפה שכונתי, בכיכובם של השמות החמים של הרגע, אשר יתקררו מהר יותר מקפוצי'נו בכוס חד פעמית. גם פינה טלוויזיונית לילדים, אותה מגישות שתי שמיכות פוך עם עיני פלסטיק מודבקות, הייתה יכולה להתאים. אבל רצו הגורל והמפיצים וזהו דווקא סרט קולנוע, ששמו המקורי הוא "Upside Down”, המתרחש בשני עולמות משיקים בעלי גרביטציה הפוכה ומכיל סיפור אהבה חוצה גבולות והיגיון פיסיקלי.

שני ההפוכים מגולמים בידי קירסטן דאנסט וג'ים סטרג'ס, שאף פותח את הסרט בקולו ומנסה להסביר את החוקיות של שני העולמות. גם בתור מישהו שמבין מעט מאוד בפיסיקה, בכל זאת התפלאתי כיצד לא מתנגשים שני כוכבי הלכת זה בזה, כפי שמצופה מגרמי שמיים בעלי כוח משיכה משל עצמם. תהיתי גם איך מחולקת שם היממה, היות והשמש מגיחה דרך חרכים צרים שהם הרווחים בין העולמות, ועוד שלל מחשבות מסוג זה. אך כאשר הסתיימה הקריינות – המאוד מאולצת והמתרגשת יתר על המידה, במידה כזו שגרמה להתפתחות רגשות שליליים מיד בפתיחה – התחילו להטריד אותי דברים אחרים לגמרי.

הרעיון הבסיסי של שני נאהבים שלא יכולים להיפגש כדי לממש את אהבתם בשל מגבלה פיזית שנראית חסרת פתרון, תידלק ואף הניע עלילות של סרטים רבים ומוצלחים בעבר. האידיאה של אהבה כמוט קפיצה בעזרתו ניתן לדלג מעל לכל חומה שהיא, היא נקודת מוצא עלילתית שבהחלט יכולה להחזיק סרט שלם. הוסיפו לכך את העובדה שבעברית הסימבוליקה מתגברת כיוון שכח המשיכה בין שני הגיבורים (הכוכבים) חזק מכח המשיכה של שני כוכבי הלכת שלהם, ותבינו את הפוטנציאל הגלום בסיטואציה. אבל ב"הפוכים", פותרים את כל הבעיה הסבוכה שטרחו לייצר עבורנו כבר בדקות בראשונות. בנקודה זו, התבלבלתי לחלוטין והבנתי שאם זו לא הבעיה המרכזית של הסרט, ודאי יש לתסריטאי והבמאי חואן סולאנאס עוד כמה הפתעות בשרוול. בפועל, התברר שאלה רק חוטים סוררים שכנראה והשתחררו מבדים שהם סרטים אחרים, שלא לומר טלנובלות ספרדיות. ובחיי שאפילו לא הייתי חושב על רובד נוסף לולא היו שמות הדמויות הראשיות אדם ועדן, או שמו של בית קפה מפורסם בפלנטה הכפולה היה "Café Dos Mundos".

עם זאת, יש כמה החלטות תסריטאיות שנוגעות לבניית העולם, כלומר העולמות, של הסרט שבהחלט מפתיעות ואף לטובה. אחרי שמניחים את ההיגיון הנורמטיבי בצד ומאמצים את החוקיות שבונה הסרט בנוגע לגרביטציות ההפוכות, ניתן בהחלט ליהנות מן ההתחכמויות של הגיבור בניסיון להתגבר על הבעיה המרכזית של הסרט – גם אם יצליח להגיע אל העולם שלמעלה, הוא עדיין צריך להתמודד עם העובדה שהגרביטציה שלו עצמו עדיין תהיה הפוכה ולכן הוא ייחשף בקלות. אולי זה המקום להזכיר שמהר מאוד הסרט תופס כיוון של "שני נאהבים מול כל העולם ואשתו", כיוון שחציית הגבולות בין העולמות אסורה על פי חוק וגורמת לאנשים חמושים לרדוף ואף לצוד את העוברים עליו. אך גם כדרמה רומנטית משולבת במותחן פראנויה הסרט לא מצליח לספק את הסחורה, במיוחד אם משווים אותו ל"נגד כל הסיכויים" מהשנה שעברה, לדוגמה. זאת משום שהסרט מספק גישה קלה מדי עבור הגיבור שלו אל העולם העליון, בזכות בניין המחבר בין מטה ומעלה ומאפשר מעבר אנושי פשוט יחסית. בהמשך יוערמו קשיים נוספים, אבל דאגה אמיתית שמא גיבורנו ייתפס לא תוקפת בשום שלב, כנראה בשל המאורעות שחווינו עד כה.

מבחינה קולנועית, מדובר בהפקה לא מספיק מרשימה. זוכרים את סצנת העיר המתקפלת מ"התחלה" של נולאן? אז ככה, רק סרט שלם ועם טעם לוואי לא נעים של צילום בתוך אולפן והמון צבעים מלאכותיים. סולאנאס משתמש בטריקים שחוקים למדי שכוללים בעיקר צילום במהופך. כיוון שחסרה לו המשמעות וההישענות על הסימבוליות שבמצב, נותר רק הגימיק. אפשר לעשות פלאים עם קונספט מעין זה, כפי שהוכיח ממש לא מזמן הסרט התאילנדי "הדשוט". אבל "הפוכים" מצליח להבריק רק ברגעים בהם נראית על המסך תנועה מקבילה בשני העולמות, כלומר בנקודת ההשקה שלהם. בשאר הזמן, זוהי בעיקר עריכה מבלבלת של מי הפוך כרגע ומי לא, שמקשה על המעקב אחרי סיפור לא מספיק מרתק במקום להועיל או להגניב.

חיפשתי בכח נקודות אור בסקציית דמויות המשנה – כיוון שצמד הנאהבים פלקטי להחריד וחדור מטרה עד כדי שעמום – אבל גם טימותי ספול הנפלא בדרך כלל לא מותיר רושם מלבד משחק מעט מוגזם, ספק בניסיון להעניק אופי לדמות שלו ולהפוך אותה לזכירה. בהיעדר אנטגוניסט אמיתי, כל שנותר לי להחמיא לו בלב שלם הוא סצנה אחת בה לוקח הסרט מספר רעיונות שרק השתעשע בהם עד כה ומערבב אותם יחד לכדי רגע קולנועי מרהיב ביופיו ובסימבוליות שלו, סוף כל סוף. מלבד זה, יש לנו כאן עסק עם קירסטן דאנסט שמתנשקת במהופך עם הגיבור שבא להציל אותה, על רקע נופים מושלמים. וזה, אם יורשה לי, לא הספיק כבר לפני עשור בסרט הראשון בסדרת "ספיידרמן" של סם ריימי.