"החיים כשמועה", סקירה

הסדרה הדוקומנטרית "החיים כשמועה" היא אחת מן האחרונות ששודרו בערוץ 8 של הוט בטרם חילופי הבעלים בראשית 2013 – והיא הייתה שירת ברבור מפוארת למדי לערוץ שהפך במידה רבה לתו תקן של איכות. היא תוקרן בקרוב הן בסינמטקים והן בערוץ 10.

את הסדרה יצרו עדי ארבל, מויש גולדברג ואחד אסי דיין גדול במיוחד. אין בסדרה גילויים חדשים על דיין, בטח לא עבור מעריץ כמוני, אבל יש בסדרה משהו מהפנט – לראות את הדימויים השונים של דיין לאורך כל חייו ולשמוע אותו מספר את הסיפור בקולו הייחודי והמכשף. לאחר שסיימתי לצפות בסדרה במלואה לא יכולתי שלא לצפות בה שוב מן ההתחלה ועד הסוף – ואז לצפות בה גם פעם שלישית.

הכותרת "החיים כשמועה" מפנה מבט על התמה המרכזית של הסדרה (או אחת מני רבות) – החיים מבעד למדורי הרכילות, מבעד למה שהציבור חושב על דיין ועל אנשים מפורסמים בכלל. מילדות, דיין מספר על הלמידה על מעללי אביו – כגיבור צבאי, שודד עתיקות ורודף נשים – מבעד לעיתונים, מהלך אשר התחלף בבגרות במעבר לשלב בו דיין בודק מה כתבו על עצמו כשחקן וכמפורסם בעיתונאים ועד לשלב בו הוא מוכר ראיונות ומייצר פרובוקציות על מנת שיכתבו עליו משהו. גם שהוא מספר במשך שלושה פרקים את סיפור חייו, התחושה היא לא שאנו מקבלים דיווח על הדברים כפי שהיו באמת, אלא הדברים כפי שדיין רוצה שנזכור אותם. לזכותו יאמר, כי כפי שהוא אוהב להציג את עצמו כאמן מיוסר ונביא זעם שנבואותו התממשו, הוא אוהב להציג את עצמו גם כמי שפגע בעצמו ובסביבתו ולא הצליח להסתגל לחיים.

המבט על משפחת דיין דומה למבט על סוג של משפחת מלוכה של התרבות הישראלית – אולי עוצמת הצמאון התקשורתי פחותה יותר, אבל לעיתים זה נראה כלא פחות מאובססיה של חלקים מן הציבור, או לפחות נראה ככה בעבר. ההבדל הוא שמשפחת דיין, או לפחות אסי, גם באמת מוכשרת. ההבדל השני, שעושה את הסדרה למרתקת יותר, הוא שדומה כי העניין באסי דיין אומנם לא פג, אבל פחת. הציבור כבר לא מתעניין בשלילי לצד החיובי לגביו, אלא באופי של הנפילה הנוכחית שלו. וזה חבל, כי דיין, כפי שהסדרה מוכיחה, הוא לא רק דמות חשובה בנוף הקולנוע הישראלי; הוא כנראה הדמות החשובה ביותר בו, המורכבת ביותר בו והמרתקת ביותר בו. האיש שביים את הסרט הפופולארי ביותר, כמה מן הסרטים הטובים ביותר, הושמץ בצורה אכזרית וכיכב בעשרות סרטי מפתח אותם לא כתב.

הנקודה החזקה ביותר של הסדרה היא קולו של דיין, אשר מאפשר לא רק נגיעה אישית, אלא גם נוכחות דרמטית. קשה לשים את האצבע על התכונות ההופכות אדם מסוים ל"כוכב" אבל אין ספק כי דיין ניחן בהן – דרך מראה ייחודי (בין אם בעבר בו היה יפהפה או בהווה בו הוא נראה – בואו נאמר שונה) וקול בעל ייחוד ועוצמה. כמו סוג של מרלון ברנדו או אורסון וולס, השוואות שכלל לא בטוח שדיין יאהב. הקול שלו הופך את הסדרה לממכרת, בעיקר שהוא מקריא טקסט שניחן ב"מגע של דיין" לגבי טקסטים – שילוב של גבוה ונמוך, יומרה ופשטות, אגביות לצד משחק מתוחכם ומדויק עם כללי השפה העברית.

הסדרה מאפשרת בין היתר מבט על הקרירה של דיין כתסריטאי-במאי, ואין ספק כי השליטה בשפה ובדיאלוגים היא הנקודה החזקה ביותר של דיין, גם בסרטיו הפחות טובים, והוא מודה בסדרה כי היו לו סרטים פחות טובים. יש גם סרטים שהוא ויוצרי הסדרה מעדיפים להעלים כליל מן האזכור – כולל סרטו הראשון של דיין כבמאי, "הזמנה לרצח" – סרט בעייתי מהרבה בחינות (וקשה להשגה) אך גם כזה המכיל לא מעט איכויות ובעיקר הברקות של כתיבת דיאלוגים.

סרטו השני של דיין "חגיגה לעיניים" מוצג בסדרה – בצדק גמור – כהתעלות אמנותית. בנקודה מסוימת לאחר משבר, דיין מספר כי מבין כל היצירה שלו בשנות השבעים והשמונים, זה הסרט היחיד שהוא הרגיש כי מבטא את השקפתו האמנותית – סרט זה היה כשלון מסחרי והצלחה ביקורתית, בניגוד לסרטים שבאו אחריו – שלאגרים עבור הקהל (כשם אחד מאותם סרטים) ונושא פופולארי לצליבה עבור הביקורת. דיין מצר על כך שהביקורת לא שמה לב לשפה הייחודית שברא גם בסרטים הללו (אני לגמרי בצד שלו) אך מצד שני נראה כי קשה מדי עם עצמו בביקורת עליהם והכללתם כיחידה אחת. חלקם באמת סרטים פגומים מאוד ובעייתים, אבל לפחות בעיניי, "גבעת חלפון אינה עונה" הוא סרט אישי וייחודי שלהכניס אותו להגדרה של "סרטי בורקס" כפי שעושה דיין וכפי שעושים רוב המבקרים – הוא עוול כפול: גם לז'אנר וגם לסרט. עם כל הכבוד למבטאים של הדמויות, הנושא העדתי לא משחק בו תפקיד מהותי, להבדיל מן הביקורת על המורשת הצבאית ההירואית של ישראל. סרט זה הוא גם הדבר הקרוב ביותר לביקורת ישירה על משה דיין בסרטים של אסי כבמאי, גם אם מסרים נגד תרבות הצבא עולים כמעט כל סרטיו, שלא לדבר על סרטיו הגדולים.

איני מסוגל לכתוב על דיין בלי להזכיר את הטרילוגיה שלו משנות התשעים – "החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום" – שלושה סרטים חריפים, מקוריים ושנראים אקטואליים יותר ויותר ככל שחולף הזמן ומציבים מראה מצחיקה, כואבת, מרירה ומאוד לא מחמיאה לחברה הישראלית. כבר בזכות סרטים אלו ראוי דיין להיזכר כדמות מפתח בקולנוע הישראלי, והם לבדם מצדיקים עשיית סדרות דוקומנטריות רבות אודותיו.

מובן שלא בכך מסתכמת התרומה של דיין לקולנוע הישראלי ולא בכך מסתכמת חוויית הצפייה בסדרה. מדהים גם לראות את התרומה של דיין כשחקן מגוון לשלל סרטים בקולנוע הישראלי – שחקן רבגוני שתמיד מתכתב עם דמותו של אביו, או דמותו של "הצבר" או הישראלי הערכי. החל מ"הוא הלך בשדות" דרך "שלושה ואחת", "רגעים", "עד סוף הלילה", "הינשוף", "ההסדר", "זמזום", "הדברים שמאחורי השמש" והסדרה "בטיפול", דיין מציג למעשה את ההתפתחות ביחס של החברה הישראלית, או לפחות הקולנוע הישראלי, לגבריות: מהירואית, דרך מינית, דרך חיפוש משמעות, עד לצביעות ולבסוף היעדר וביטול.

אבל יותר משזוהי סדרה על דיין כאמן, זוהי סדרה על אדם במצוקה נפשית תמידית, סדרה המנסה לתת הסבר פסיכולוגי לתופעה ששמה אסי דיין – אמן מוכשר, אך גם כזה בעל יצר הרס עצמי, שפגע בנשים בחייו ולא היה אבא (או לפחות לא "אבא ראוי") לילדיו. הסדרה, בוודאי בפרק הראשון שלה, נוטה לייחס לתסביך האב הבעייתי של דיין חלק ניכר בעיצוב אישיותו. איני בטוח שאני אוהב את ההתמקדות הזו, אף כי זוהי בחירה מתבקשת ומרתקת בדרכה. העימות לא רק עם המורשת הצבאית הבעייתית של האב, אלא גם בין האופי של האב עצמו לאופי המרדני של אסי – טוענת את הסדרה במתח דרמטי נוסף. בסופו של דבר, איני יכול ליחס לסדרה כפי שהיא איכות קולנועית יוצאת דופן פרט לשורה התחתונה – מדובר באחד הדיוקנאות האמונתיים שהכי ריתקו אותי למסך.