אז והיום: "הבית האחרון משמאל"

מזג האוויר הסוער הוא הזדמנות מצויינת לחלק נוסף של סדרת הפוסטים "אז והיום" שבוחנת סרטים ואת הרימייקים שנעשו להם. בפעם שעברה השוויתי בין שני סרטי "גבעות הפחד" (The Hills have Eyes) ולכן אולי הכי ראוי שאחזור צעד אחד אחורה, לסרט שחשף את ווס קרייבן עוד לפני ״גבעות הפחד״, והוא סרטי האימה-אקספלויטיישן המפורסם ״הבית האחרון משמאל״ (The Last House on the Left).

הסרט המקורי יצא בשנת 1972 וכתבתי עליו לראשונה בפוסט שהוקדש לסרטי האימה האמריקניים של שנות השבעים. הרימייק שהוכן לו יצא בשנת 2009.
הדומה והשונה בין שני הסרטים מייצר דווקא שיח מעניין על הדרך שעשה הז׳אנר מאז, אך בעיקר גרם לי לתהות על משמעות הזוועה (ובמיוחד היחס אל סצנות אונס) בקולנוע של היום.

״הבית האחרון משמאל״ – 1972

זהו סרטו הראשון של אמן האימה הקולנועית ווס קרייבן, שעל אף קריירה לא אחידה הפך לאחד מהיוצרים החשובים בז׳אנר לא מעט בזכות הסרט הזה שהפיק לו שון קאנינגהם (הבמאי של ״יום שישי ה-13״) כאשר היה קרייבן בן 33.
זהו למעשה טייק-אוף על הסרט זוכה האוסקר של אינגמר ברגמן ״מעיין הנעורים״ משנת 1960, וכמו קודמו גם הוא מחולק בעצם לשני חלקים: הראשון הוא מסע ההתעללות שעוברות שתי צעירות (בסרט הן בנות 17 אך נראות כמו בנות 27 מינימום) עד למותן על ידי קבוצת פסיכופטים, והשני הוא הנקמה של אבי אחת הבנות ברוצחים שהגיעו לסף ביתו.

הסרט נחשב לאחד האיומים והאכזריים של תחילת שנות השבעים במיוחד בגלל סצנת האונס, כריתת האיברים ושפיכת המעיים שבמרכזו. הצנזורה עשתה שמות בסרט ואת גרסתו המלאה היה אפשר למצוא רק שנים לאחר מכן כאשר יצא לוידיאו. אולי בגלל זה הסרט היה הצלחה קופתית נאה ובמהרה הפך לסרט פולחן.

מלבד קרייבן (שביים, כתב וערך) והמפיק קאנינגהם, איש מאנשי הצוות לא פרץ לקריירה קולנועית כלשהי. אולי מלבד סטיב מיינר – בן 19 אז – שחתום כעוזר הפקה ועוזר עריכה, ובעתיד יהפוך לבמאי טלוויזיה מבוקש שלשמו נזקפים ״שנות הקסם״ ו״דוסון קריק״.
הדבר נכון גם לשחקנים. את הנערות מארי ופיליס גילמו באופן לא מבריק במיוחד השחקניות סנדרה פיבודי ולוסי גרנת׳האם, בהתאמה. הן פרשו ממשחק לפני תום העשור ההוא.
מקבוצת הפסיכופטים רק דיויד הס המשיך בקריירת משחק. מארק שאפלר הצעיר המשיך בקריירה של תסריטאי.

כיום ״הבית האחרון משמאל״ לא לגמרי מחזיק מים אבל הוא עדיין צפיית נוסטלגיה מהנה. הסגנון הסבנטיזי הקשוח, עם צילום מגורען ומשחק נוראי, מצדיקים את היותו פולחן. אני מניח שאנשים שאינם מורגלים בצפייה בסרטי אימה עדיין ייכנסו ללחץ פה ושם (סצנה מצויינת שכוללת מברג, פטיש ושיניים עדיין עובדת היטב), אבל לאוהדי הז׳אנר יהיו חיים די קלים. ועדיין, סרטו הראשון של קרייבן הוא סרט שכיף לחזור אליו מדי פעם, ומעניין לראות את השפעתו העצומה על כל תחום האימה לאחר מכן.

״הבית האחרון משמאל״ – 2009

כמו עם ״גבעות הפחד״, גם הפעם עמד קרייבן עצמו מאחורי הפקת הרימייק. תפקיד הבמאי ניתן לדניס איליאדיס היווני שעשה לפני זה רק סרט אחד בשם Hardcore. התסריטאים אדם אלקה וקארל אלסוורת׳, שעבד עם קרייבן על ״טיסת לילה״ (Red Eye) החביב, נקראו לשפץ את התסריט לאחר שבדראפטים הראשונים הופיעו בו אלמנטים של על-טבעי שקרייבן לא השתגע עליהם.
הסרט עצמו זכה להצלחה קופתית נאה במיוחד כשיצא לבתי הקולנוע ואפילו לביקורות יחסית סבירות בהקשר של הז'אנר.

הרימייק של איליאדיס הביא לכמה שינויים בודדים אמנם אך משמעותיים מהסרט המקורי. המבנה נשאר בדיוק אותו הדבר (חלק העינויים וחלק הנקמה) אבל הפעם הסרט דווקא נפתח עם הפסיכופט הראשי ולא עם הנערות, בסצנת פתיחה המתארת את שחרורו של קרוג האכזרי מידי השוטרים. הפתיחה אמנם עשויה היטב אבל הסרט יכל להסתדר בלי בעיה בלעדיה ויותר מזה – היא מעט מבלבלת. למעשה, רק אחרי רבע שעה הרימייק מסתנכרן עם הסרט הראשון ואנחנו מבינים את הכיוון אליו הסרט הולך.
שינוי תסריטאי נוסף היה שרוב הסרט מתרחש בבית הנופש של המשפחה, ולא בביתם הפרטי. מעבר לזה, ניסו להוסיף למשפחה הגרעינית והלבנה במיוחד מימד של עומק בדמות טרגדיה בעברם. גם זה לא נורא מוסיף או גורע שום דבר.

לעומת אילו, שני שינויים מרכזיים מאוד נעשו ב-2009 ובעיני שניהם הופכים את הרימייק לפחות טוב, שלא נאמר אפילו פחדני ומיותר. הראשון הוא שלאחר הרצח של הנערות, הפסיכופטים מגיעים להוריה של מארי ביד המקרה ואת הקישור בין הקורבן להוריה עושים רק אחרי שהם בבית. בעיני זה מעט מחליש את הרעים, שבסרט של קרייבן לא קצו בזוועות שהותירו בנערות ותאוות הדם שלהם מובילה אותם הלאה. הופעתם הלא מתוכננת ברימייק הופכת אותם לפחות חדורי מטרה ומחלישה את המהלך העלילתי. אני מאמין שזה היה עובד מעולה אם היו בוחרים היוצרים להראות שאחרי הרצח וההתעללות יש בפסיכופטים חרטה על מעשיהם, והגעתם להורי הנרצחת היא מין סוג של אקט אלוהי-פואטי שמבהיר שאין לך יכולת לברוח ממעשיך. אבל זה ממש לא המצב.
השינוי השני והמרגיז ביותר ברימייק (סוג של ספויילר, למרות שהוא באמת לא הורס כלום) הוא שאנחנו מגלים במפתיע שאחרי שמארי האומללה נאנסת (ואתייחס לסצנה הזו בקרוב), מוכה ונורה בגבה בזמן שהיא מנסה לצלוח נהר סוער – בכלל לא מתה והיא בשארית כוחותיה מגיעה אל הבית וניצלת.
אני לא בטוח מהי הסיבה שבגינה בחרו להשאיר את מארי בחיים, אבל אני אלך על האופציה הגרועה ביותר: האם יכול להיות שב-32 השנים שעברו בין שני הסרטים, הקהל האמריקני כל כך התרכך שהאולפן חשש שאם הבתולה החסודה תמות הקהל יפנה את גבו לסרט?
אני חושב שהצעד הזה מראה על פחדנות ועל התקפלות של היוצרים, וזה מצער אותי. מה הטעם בלעשות רימייק לסרט אימה אם ליבתו מרוככת יותר מקודמו?

אבל הרימייק טומן בחובו גם כמה שיפורים בכל זאת. הראשון שבהם הוא שכל תחום המשחק הוא באופן קיצוני טוב יותר (אם כי זו לא חכמה גדולה כאשר משווים בין השניים). לחבורת הרוצחים, למשל, לוהקו שחקנים טובים ואטרקטיביים מה שמייצר יותר עניין בהם.
לתפקיד הרע הראשי לוהק גארט דילהאנט, שחקן מעולה שמופיע בדרך כלל בקולנוע בתפקידים קטנים כמו ב״לופר״, ״קר עד העצם״, ו״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס״. כיום הוא מופיע בתפקיד מרכזי בסדרה ״לגדל את הופ״. כמו ברוב תפקידיו, הוא מצויין גם כאן.
ליהוק משמח נוסף הוא זה של ארון פול, הידוע יותר כזוכה שני פרסי האמי על תפקידו כג׳סי פינקמן ב״שובר שורות״. הדמות שלו גם זוכה לאחד הרגעים היותר מזעזעים בסרט, מה שבעיני הוא סוג של כבוד.
לתפקיד מארי הצעירה לוהקה שרה פקסטון היפה שגם באמת נראית בגיל המתאים לתפקיד שלא כמו הגברת פיבודי. את הוריה מגלמים טוני גולדווין (״רוח רפאים״ ואחד מבמאי הסדרה ״דקסטר״) ומוניקה פוטר (״המסור״ והסדרה ״הורים במשרה מלאה״). גם הם טובים, אך דווקא הם באופן אירוני נראים צעירים מדי להיות הוריה של מארי…

אני מאמין שהשאלה המשמעותית ביותר שעמדה לנגד עיניה של ההפקה הייתה כיצד לבצע את אותה סצנה מחרידה בה נאנסת ו״נרצחת״ מארי. בסופו של דבר הם החליטו ללכת על סצנה ריאליסטית מאוד שגרמה לי לנוע באי נוחות ולתהות האם כל העניין הזה בעצם פסול מיסודו.
רק כדי להבין את המקום בו אני עומד: אני משתייך לקבוצת האנשים שמאמינים שאונס הוא פשע גרוע מרצח. מבחינתי זה לרצוח מישהי (או מישהו. אין שום הבדל) ובכל זאת להשאיר אותה בחיים. אונס הוא אחד הדברים שאם בוחרים להתעסק בהם על המסך, הם מצריכים טיפול סופר זהיר וסופר מדוייק.
יש אין ספור דוגמאות לאונס בקולנוע, חלקם ראויים וחלקם פסולים. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לטיפול קולנועי ראוי הוא ב״חשמלית ושמה תשוקה״ שביים איליה קזאן ב-1950 על פי המחזה של טנסי וויליאמס, ובו כאשר סטנלי (מרלון ברנדו) כופה את עצמו על גיסתו בלאנש (ויויאן לי), המצלמה פונה מהם ומתרכזת במראת איפור סמוכה שמתנפצת. כמובן שדימוי קולנועי פיוטי שכזה לא יחזיק בקולנוע של היום, בטח שלא בסרט אקסטרים כמו ״הבית האחרון״.
הבעייתיות שלי עם הבחירה באונס ריאליסטי כמו שמופיע ברימייק, היא שהוא לעיתים חוצה את הגבול בין זעזוע למציצנות, ובכך מייצר אפקט הפוך ממה שניסו להביא. זה קורה לא מעט בסרטים. אני סמוך ובטוח שיוצרי הסרט לא רצו לעודד אונס, אבל ההתמקדות שלהם בפרטים, הקלוז-אפים על איזור החלציים וההשתהות על האקט, נראים לעיתים כמו התלהבות יותר מאשר דחייה. אני לא חושב שמישהו צריך לשכנע את צופי הסרט שאונס זה רע, ולכן ההתעכבות על כל פרט ופרט במעשה הבלתי נסלח הזה הוא לא רחוק מלשמש כהשתתפות פאסיבית של הצופה בצד התוקף. לכן אני חושב שהיוצרים די פישלו עם הקטע הזה ועשו משהו שנוגד לחלוטין את הטעם הטוב.
אי אפשר שלא לדבר על סצנת אונס בקולנוע בלי להזכיר את האימה שהיא ״בלתי הפיך״ שביים גאספר נואה ב-2002. אבל דווקא שם האונס האכזרי והארוך מצולם באופן שגורם לצופה להיות בעורה של הקורבן ולא של התוקף. שלא כמו בדוגמא שלפנינו.
זה בהקשר הזה.

מבחינה קולנועית של עיצוב, צילום, אפקטים ועריכה, ״הבית האחרון משמאל״ מודל 2009 הוא בסדר גמור. הושקעה עבודה רבה בחלקים הויזואלים של הסרט ולכן קשה לפתור את הסרט כאיזושהי עשייה עצלנית או מחופפת. ועדיין, ממש לא הבנתי את הצורך ברימייק הזה. הבמאי טוען שהרעיון בסרט הוא להראות איך המשפחה הכי בורגנית ומנומסת יכולה להוציא מעצמה את החיה הרצחנית, אבל לא רק שהנושא לא נורא מקורי (״גבעות הפחד״, למשל. כמו גם ״גזר דין מוות״ עם קווין בייקון או ״כלבי הקש״ של פקינפה) הוא גם לא מטופל באופן מעניין.
על אף שהוא סרט סביר, אין בו עניין אם לא רק שהוא אינו אומר משהו חדש, רלוונטי לזמננו אנו או מעניין, הוא גם בסופו של דבר מפחד להגיע למקומות האפלים באמת. אלו שלא קשורים לאימה פלסטית, אלא לאימה שבנפש האדם.