אז והיום: "גבעות הפחד"

מכיוון שאין באמת מה לראות בקולנוע כרגע מלבד "לופר" ו"סקייפול" (לפחות עד סוף השבוע הקרוב בו יעלו "ארץ יבשה" ו"הורג אותם ברכות") ומכיוון שאין שום דבר מעניין שקורה כרגע, חשבתי על סדרת פוסטים חדשה בבלוג: "אז והיום" תתרכז בכל פעם בסרט כלשהו, וברימייק שעשו לו. אני מניח שהרוב יהיו סרטי אימה, אבל אני לא סוגר אופציות כרגע.

את החלק הראשון של הסדרה אקדיש ל"גבעות הפחד" או כפי שהוא ידוע בשמו הלועזי המוכר יותר "The Hills have Eyes". הסרט הראשון נעשה על ידי ווס קרייבן – אחד ממאסטרי האימה הגדולים של שנות השבעים והשמונים – בשנת 1977. הרימייק נעשה על ידי (בעיניי, לפחות) אחד המאסטרים הגדולים של סרטי האימה המודרניים, הבמאי הצרפתי אלכסנדרה אז'ה, שהביא לנו גם את הרימייק/המשכון של "פיראנה" ב-2010 וגם את High Tension הצרפתי, בין היתר.

על הסרטים עצמם, הדומה, השונה, הטוב, הרע, המעוות, ההתפתחות של הז'אנר ועוד מיני כאלה, בהמשך הפוסט.
"גבעות הפחד" – 1977

היה זה סרטו השלישי במספר של ווס קרייבן, אז בן 37, שקנה לעצמו תהילת עולם שנים לאחר מכן בספירת סרטי האימה עם שני הפרנצ'ייזים שיצר, "סיוט ברחוב אלם" ו"צעקה". קרייבן פרץ לסרטי הזוועה האמריקנים עם סרט האקספלויטיישן "הבית האחרון משמאל" בשנת 1972 ואחר כך ביים סרט פורנו שנקרא "אשת הזיקוקים" (תחת השם אייב סנייק). הוא חזר לז'אנר האימה עם "גבעות הפחד" ולא נטש אותו מאז, מלבד ניסיון לא לגמרי מוצלח בשנת 1999 עם הסרט "מוזיקה מהלב", שהעניק למריל סטריפ את מועמדותה ה-12 לאוסקר, וזכה למועמדות נוספת בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר, שביצעה להקת אנ-סינק עם גלוריה אסטפן. כן, מה שקראתם.
באופן לא מאוד מפתיע, זה הסרט היחיד מכל הפילמוגרפיה הנרחבת של הבמאי שאיכשהו התקרב לאוסקר.

את "גבעות הפחד" שלו ביסס קרייבן על המיתוס העתיק של סאוני בין, סקוטי שהואשם בהנהגת חבורת קניבלים, אך אמיתות הסיפורים הללו מעולם לא קיבלה תוקף.
המסגרת הסיפורית של הסרט זהה לסרט האימה המשמעותי ביותר של תחילת שנות השבעים, "המנסרים מטקסס": קבוצה של אנשים רגילים מוצאת את עצמה כלואה במקום זר, כאשר המקומיים הם חבורה רצחנית שתקצור אותם זה אחר זה.
את התבנית הזאת מיקם קרייבן במדבר קליפורניאני שם הניח משפחה שכוללת שש נפשות, תינוקת, שני כלבים ותוכי, שהופכים טרף לקבוצת קניבלים שהם כנראה תוצר של הניסויים הגרעיניים שערכה שם ממשלת ארצות הברית בעשורים שלפני כן. מה שהיה אמור להיות חופשה משפחתית הופך למסע השרדות אכזרי שיוציא גם מהבורגנים שבבני האדם את החיה המטורפת שבהם.

כלכלית, "גבעות הפחד" הצליח יפה יחסית לז'אנר, ובמהלך השנים קיבל מעמד של סרט פולחן. דמותו של פלוטו – ליהוק מבריק של מייקל ברימן שבזמן צילומי הסרט היה בן 31, גובהו כמעט מטר 90 והוא סובל ממחלה שהותירה אותו נטול שיער גוף, בלוטות הזעה, שיניים או ציפורניים (כן, זה אמיתי לפי הIMDB) – הפכה לאחד הפרצופים המזוהים ביותר עם סרטי האימה של המאה הקודמת.
אבל האמת היא שמעבר להברקה שהיא ברימן, "גבעות הפחד" הוא סרט לא טוב. אני מניח שהיה לו איזה שוק-וואליו כאשר יצא בסוף הסבנטיז – אני לא יודע כי לא הייתי שם – אבל הוא משעמם כבר בצפייה ראשונה, ואני צפיתי בו פעמיים. על אף שהוא התיישן בצורה מאוד  קיצונית, זה לא משהו מובן מאליו. "המנסרים מטקסס" שנעשה ב-1973 ו"ליל המסכות" שנעשה שנה לאחר הסרט הזה עדיין מחזיקים נהדר, אפילו אצל חובבי אימה שסף הגירוי שלהם גבוה. "גבעות הפחד" די כושל במשימה והוא מפסיק לעניין בערך במחציתו. המשחק לא טוב, הדמויות לא עוברות, אך בעיקר הוא כאילו מתעקש לא להפחיד. הבעיה הכי רצינית שלו היא קבוצת הקניבלים שמפחידים בערך כמו קבוצת הילידים בארץ "לעולם לא" בה מתרחש סיפורו של פיטר פן. הם נוהמים זה על זה כאשר הם מכוסים לכלכוך ופרוות ובעיקר נראים כמו קבוצה שסטירה אחת הגונה תחזיר אותם למוטב, ולא כמו אימה קמאית שמסתתרת במקומות שאמריקה נטשה.

קרייבן חזר לחבריו הקניבליים שבע שנים אחר כך עם סרט המשך, בדיוק באותה שנה בה יצר את אחד מסרטי האימה הגדולים של כל הזמנים "סיוט ברחוב אלם".
לקח לאולפנים שלושים שנה לייצר רימייק לסרט, שנעשה בברכתו ובחסותו של קרייבן עצמו ששימש כמפיק.

"גבעות הפחד" – 2006

הרימייק ניתן לידיהם של הבמאי הצרפתי אלכסנדרה אז'ה ושותפו המעצב האומנותי גרגורי לאבסור, לאחר שהרשימו עם סרטם "מתח גבוה" (High Tension) משנת 2003, סרט שנחשב לאחת מפסגות האימה של העת האחרונה אך אני מצאתי אותו מעט מוערך יתר על המידה, עם טוויסט די לא הכרחי לקראת הסוף.
הרימייק לקרייבן מתרחש בניו מקסיקו, מקום בו בוצעו מספר ניסויים גרעיניים של הצבא האמריקני, אך צולם במרוקו. משחקים בו טד לוין, שגם אם יעשה סרט כל חודש בחמישים השנים הבאות הוא עדיין לנצח יהיה הרוצח המשוגע מ"שתיקת הכבשים"; קת'לין קווינלן שהייתה מועמדת לאוסקר בשנת 1995 על "אפולו 13"; ונסה שאו המוכרת בעיקר מ"עיניים עצומות לרווחה" ואהובתו הברונטית של ג'ואקין פניקס ב"שתי אהבות"; אהרון סטנפורד שהיה פיירו ב"אקס-מן 2"; אמילי דה רווין מ"בריק" והסדרה "אבודים"; ודן בירד שאני מכיר אותו בעיקר מהסדרה "קוגאר טאון".

אז'ה ולאבסור עיבדו את התסריט יחד. וכשאני אומר "עיבדו" אני מתכוון לכך שהם בקושי נגעו בו. עד למערכה האחרונה של הסרט, גרסתם זהה כמעט לחלוטין לגרסתו של קרייבן מלבד כמה נגיעות קלות, המרכזית שבינהן שלוש הדקות הראשונות של הסרט. הרימייק נפתח בפרולוג מצויין, קצרצר ואינטנסיבי, שהוא בערך הרגע היחיד בסרט שאין לו שום נגיעה לתסריט הקודם. שינוי קל נוסף הוא שבסרט המקורי המשפחה האומללה מגיעה לאזור המסוכן ברצף של צירופי מקרים מגוחכים, ופה היא נשלחת לשם ביודעין ובזדון.

בהתחשב בחומר המקורי, כאמור, היה צריך להתאמץ מאוד בשביל שהרימייק יהיה פחות טוב מהקודם. כיום עם התפתחות האפקטים והטולרנטיות של הקהל למין ואלימות, השדרוג אמור להיות די קל. עם זאת, הצמד הצרפתי לא הרוויח מההפקר אלא השקיע לא מעט בניסיון להפוך את עלילת הסרט הישן לתקף לימינו אנו, והתוצאה היא סרט אימה מצויין שעל אף המלכודות הרבות שלו, מצליח לעבוד נהדר מתחילתו ועד סופו.

על אף ששני השלישים הראשונים של הסרט כמעט זהים לחלוטין – מלבד הפרולוג והגזמת הזוועות שעל המסך – המערכה האחרונה של הסרט שונה מאוד ורק בגלל שינוי קטן ומצויין. אם בסרט המקורי אנשי הגבעות חיו במערה ונראו כמו להקת חובבים שמעלה את סיפורי התנ"ך בהצגות ילדים, בגרסת 2006 הם מתגוררים בעיירה נטושה ומקריפה לחלוטין, והם עצמם נראים כמו משהו שיצא מהסיוטים הכי גרועים שלכם. כל הסצנות שמתרחשות ברחובות העיירה שננטשה לאחר ניסויים גרעיניים מותחות ואפילו מפחידות למדי.
ההצלחה של אז'ה אפילו יותר מרשימה כאשר בוחנים את הרימייקים שנעשו לקלאסיקות הסבנטיזיות האחרות "המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות", שעל אף אפקטים טובים של איפור והגברת מינון הזוועה, לא מתקרבים לאגודלם של המקוריים. אז זה נכון שבמקרה הזה הסרט המקורי לא טוב, שלא כמו השניים שהוזכרו כרגע, אבל זה יכל להיות "בית השעווה" בדיוק באותה מידה. הצילום המצויין, המשחק המשובח ועבודת האיפור המרשימה מצדיקים את עשיית הרימייק. אחד מהאנשים הבולטים בהפקה הוא גם עורך הסרט, בקסטר שמו, והוא לדעתי אחד מעורכי האימה המצטיינים שפועלים כיום ואני כבר מתכנן על פוסט שיוקדש רק לו.
דבר נוסף שמשודרג בסרט החדש הוא היחסים בין בני המשפחה. קצת יותר מתח נשזר בין הדמויות והיחסים בין אבי המשפחה לחתנו – גיבור הסרט שהופך מיאפי פציפיסט לחיה טורפת – כמו גם מתח מיני שנוצר בין הגיבור לאחותה הצעירה של אשתו (אם כי זה מונח שם בהתחלה אך לא מטופל בהמשך) הופכים את הדמויות ליותר אנושיות, מעניינות ומעוררות הזדהות מהצווחנים של גרסת הסבנטיז.

"גבעות הפחד" הוא אחד המקרים שבהם נדמה שהפקת הרימייק נלקחה ברצינות וניתנה לאנשים הנכונים, ולא לאיזה עוד במאי שחושב שהוא יודע להפחיד אבל יוצא שהוא רק יודע לצלם כריתות איברים. זה לא שגרסת אז'ה היא איזושהי קלאסיקה מיידית או אבן דרך בתולדות ז'אנר האימה, אבל הגרסה המלאה והלא מצונזרת של הסרט היא חווית צפייה מהנה למדי, או לפחות לא מאכזבת כמו שאנחנו בדרך כלל רגילים. על הגרסה המקורית באמת שאפשר לוותר. אולי יש לה מקום באבולוציה של הז'אנר אבל לפעמים אפשר פשוט להניח לעבר ולהביט קדימה.