פסטיבל חיפה 2012: היום התשיעי

בזמן שאתם קוראים את זה פסטיבל חיפה נכנס אל יומו האחרון. לנו כמובן יהיה דיווח נוסף וסופי מחר, אבל אווירת הסיום כבר נוכחת באופן בלתי ניתן לערעור על הכרמל.
אתמול היה יום מרגש במיוחד שכלל את "אנה קרנינה" של ג'ו רייט בכיכובה של קירה נייטלי וג'וד לאו (בין היתר), שכל מי שפוזל לכיוון האוסקר הקרוב כבר שמע עליו בהקשרים כאלה ואחרים; אך במיוחד הייתי חסר סבלנות לגבי ההקרנה של הסרט האחרון של כריסטוף הונורה, במאי שיום אחד אגשים את הבטחתי לעצמי לכתוב עליו פוסט רציני כמו שמגיע לו.

אז מה הפתיע, מה אכזב, ומה מחכה לנו מחר ביום האחרון בהחלט?
טוב ששאלתם.

"אנה קרנינה" – Anna Karenina
הבעיה הכי גדולה של סרטו החדש של ג׳ו רייט (״כפרה״) היא שהוא כל כך יפה, כל כך מרהיב, שעלולים לפתור אותו כעבודה של צורה לפני תוכן. אבל זו תהיה טעות. האמת היא ש״אנה קרנינה״ הוא אחד הסרטים התקופתיים הכי מבריקים קולנועית מאז ״עידן התמימות״ של סקורסזה.
טום סטופארד – שאמנם זכה באוסקר על כתיבת "שייקספיר מאוהב", אבל אל לנו לזכור אותו רק על פיו – עיבד את ספרו של טולסטוי לסרט שמתרחש על במה. הקירות זזים, התפאורה מקרטון, עובדי הבמה משוטטים מעל השחקנים ובמבט ראשון הכל מוגזם ומלאכותי. זה גם מאפשר לרייט ולצלם סימוס מק'גרייבי לעשות את השוטים הארוכים והמורכבים שהם כל כך אוהבים. עם זאת, הבמה עליה נפרש הסיפור אינה כבולה לריאליזם (קשה לי להאמין שיש בעולם במה עם פירוטכניקה כה מורכבת) ואם התחלתם לדמיין לעצמכם איזה "דוגוויל" בראש, אתם ממש לא בכיוון.
בדקות הראשונות של הסרט ניסיתי לחשוב מדוע בחרו רייט וסטופארד בתיאטרון. חששתי שמא זו באמת גחמה סגנונית כדי לתרץ את העיבוד המחודש לקלאסיקה הספרותית, אבל בשנייה אחת הבנתי בדיוק מאיפה הגיע הקונספט, וגיליתי שהיוצרים גם מנסים לומר לנו משהו ולא רק לפעור את עינינו.
רייט וסטופארד השתמשו בדמותו של לוין, המייצג בספר ובסרט את הסוציאליזם וההומניות, כדי לייצר חוצץ בין ״ההצגה״ ו״המציאות״. בספר כידוע, לוין הוא תפקיד מאוד מרכזי, אך בסרט קו העלילה שלו צומצם למינימום ועם זאת – לוין הוא היחיד שמצליח להוציא את הסרט מחוץ לבמה, אל הלוקיישנים האמיתיים. ״אנה קרנינה״ מראה לנו את הזיוף והמלאכותיות של החברה הגבוהה שכבולה לחוקים פנימיים נטולי תשוקה, אל מול האמת והיופי של האיכרים הפשוטים שעומלים במקום להסתובב סביב עצמם, אלו שמחפשי את התוכן ולא הצורה. לכן על אף שסטופארד חתך ללא רחם מעלילת הספר העמוסה, זה אולי העיבוד הכי נאמן לטולסטוי שנעשה.
הצוות הטכני של הסרט הוא הצוות הקבוע של רייט עוד מימי ״גאווה ודעה קדומה״ אבל כאן כולם מתעלים על עצמם. אתם באמת לא מאמינים כמה זה מרהיב.
גם צוות השחקנים נהדר: קירה נייטלי היא אנה קרנינה, כמובן. היא טובה אבל השחקנים שמקיפים אותה מתעלים עליה: ג׳וד לאו עושה את תפקידו הטוב ביותר מאז ״קולד מאונטיין״ ב-2003, מת׳יו מקפיידן (דארסי מ״גאווה״) גונב את ההצגה לחלוטין, ארון טיילור ג׳ונסון הוא ליהוק מדוייק, ובצד הנשי בולטות רות׳ וילסון, קלי מקדונלד ואלישיה ויקאנדר. גם אוליביה ויליאמס ואמילי ווטסון מנצנצות בקאסט.
אז כפי שהבנתם, כן, התלהבתי מאוד מסרט ההפתעה של הפסטיבל. נחזור אליו כשייצא להקרנות מסחריות.

"להרוג בונה" – Zabic Bobra
הסרט הכי גרוע שראיתי בפסטיבל מאז ״המכולת של קמיהאטה״.

"אהובות" – Les Bien-amies
יצא שבמהלך פסטיבל חיפה 2012 התאהבתי פעמיים. הפעם השנייה הייתה בסרטו החדש של כריסטוף הונורה, ״אהובות״, ועכשיו אני יכול למקם את הבחור בשקט ברשימת הבמאים האהובים עלי (ואם לשפוט לפי הסרט הקצר שעשיתי בשנה שעברה, גם כאחד המשפיעים).
הונורה הוא לא במאי עקבי. ראיתי את כל סרטיו מלבד השניים הראשונים ואני יכול לומר ששניים מתוך השבעה שראיתי ממש לא טובים בעיני ועוד אחד מהם בינוני. כל הארבעה האחרים – ביניהם ״אהובות״ – נעים בין הטוב מאוד למופלא.
הסרט הזה הוא המחזמר השני שלו אחרי Les Chanson D'Amour, סרטו מ-2007 שחתם את הקבעון שלי ללואי גארל (יצא לי להתקל בו בפריז לפני כמה שבועות. סיפור ארוך) והפך לאחד מהסרטים שהכי מגדירים אותי. "אהובות" מתאר את הפיתולים הרומנטיים של אם וביתה מאמצע שנות השישים ועד היום. גם הסרט הזה הוא הומאז׳ למיוזיקלים של ז׳אק דמי ״מטריות שרבורג״ ו״הנערות הצעירות של רושפור״ – כאשר הפעם הונורה הצליח לייצר לינק בלתי ניתן לערעור כאשר ליהק את השחקנית הראשית של שני הסרטים האלו, האישה המופלאה בתבל – קת'רין דנב. וכמו Les Chanson D'Amour גם הוא עוסק בקשר שבין אהבה ומוות.
זו ההפקה הגדולה והמורכבת ביותר של הונורה, שעשה לעצמו שם של במאי מהיר ו״מלוכלך״. בסרט הזה יש סטים מושקעים, שחזור תקופתי ולוקיישנים רבים. מצד אחד זה כיף לראות איך הונורה גדל ומתפתח, אך מצד שני לא בטוח שאני רוצה אותו אחרת ממה שהוא.
אחד הדברים שאני הכי אוהב אצל הונורה היא הדרך בה הוא מצלם את העיר בה סרטיו מתרחשים (פריז בעיקר) והופך אותה לדמות מרכזית כמו האנשים שחיים בה. ״אהובות״ מתרחש בפריז, בלונדון, בפראג ובמונטריאול, וכולן מקבלות את היחס המגיע להן.
״אהובות״ הוא אחת ההצלחות שלו. יש בו את קתרין דנב בתפקיד לודבין סינייה המבוגרת, קיארה מאסטרויאני שסוף סוף נותנים לה תפקיד ראשי, פול שניידר האמריקני, לואי כמובן, וליהוק אדיר נוסף – הבמאי הצ׳כי/אמריקני מילוש פורמן. גם השירים והמוזיקה שכתב והלחין אלכס בופאן נפלאים כהרגלו.
זה נכון שהסרט ארוך ומעט פתלתל מדי, אבל הוא קסום וסוחף לאלו שמתחברים לאהבת העיר והקולנוע של הונורה.

מחר אני מתכנן להשלים את "עולם לא הוגן" שפספסתי, ואולי לקפוץ ל"פראנורמן" ולסרט הנעילה "לא מוכנות לוותר", על אף הביקורות האיומות שקיבל. אני אנסה גם להתעלם מהעובדה שזהו יומו האחרון של הפסטיבל – אבל את הסיכום החגיגי, התודות והתוגה אשמור לדיווח של מחר.