"הפשיטה" ("The Raid"), סקירה

כבר כמה חודשים שאנחנו מזכירים פה ושם את "הפשיטה" ("The Raid"), לפעמים גם בלי ה' הידיעה, אז חשבתי שיהיה נחמד להעלות הנה גם סקירה עליו, כפי שהופיעה במדור הדי.וי.די האחרון של עכבר העיר. התחלנו כבר בחודש מרץ, כאשר הטריילר פתח את התיאבון, שמחנו להמליץ עליו בתוכניית פסטיבל ירושלים, הוא כיכב בסיכום מחצית השנה של אור ואפילו הזמנו אתכן ואתכם לצפות בו בהקרנה מיוחדת וחד-פעמית על מסך גדול בסינמטק חולון. כעת הדרך לצרוך את הסרט היא בערוצי הסרטים של yes, מארגני ההקרנה המפורסמת, או ממדפי הספריות. אנצל את ההזמנות להתנצל על הכיתוב השגוי שהופיע במדור המודפס ולהודות שוב לחברת yes שאימצה את הסרט המעולה הזה ואף אירגנה לו פרימיירה. ואין ספק שמדובר באחד האירועים הקולנועיים של השנה, איך שלא תבחנו זאת.

בדרך כלל כאשר מדברים על סרט שערך סיבוב פסטיבלים מרשים במיוחד, המאזין יכול לקבל מושג ראשוני לגביי הז'אנר בו פועל הסרט. אך לא כך במקרה שלפנינו. “The Raid” הוא בהחלט חיית פסטיבלים אמיתית, שהחלה את דרכה ב-2011 והספיקה לנדוד מאז בסאנדנס, טורונטו, דבלין וגם בירושלים לפני כחודש, שם זכה לשם העברי “הפשיטה”. המסע מעט מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט אקשן אלים וברוטאלי ברמות של טירוף ממש. 101 דקות של סצנות פעולה מדממות בזו אחר זו. כלומר, לא בדיוק החומר הקלאסי של פסטיבלי הסרטים, אבל אין כמעט עורך תוכניה בעולם שלא נגנב ממנו. הקהל, אגב, הגיב אליו באופן דומה והעניק לו את הציון 7.8 באתר IMDB. אבל הדבר הבאמת משונה לגביי הסרט הזה הוא ארץ המוצא שלו – אינדונזיה. אני לא יודע מה אתכם, אבל נדמה לי שזה הסרט האינדונזי הראשון שלי. ואת הפעם הראשונה הזו לעולם לא אשכח.

מעשה ביחידה מיוחדת של המשטרה, אשר נשלחת אל בניין רב קומות הממוקם בשכונת עוני ומשמש כמבצר של ברון פשע ידוע לשמצה (ריי סאהטפי). באחד המפלסים העליונים הוא מנהל מעבדת סמים ובאחרים שוכנים הבריונים צמאי הדם שלו. בימים רגילים אף אחד לא מתקרב אל האיזור, אבל הפעם אל קן הצרעות הזה מתפרצים השוטרים החמושים, כאשר אנו מתמקדים בסיפורו של ראמה (איקו אואייס), שהותיר את אשתו ההרה בבית. הפשיטה מתחילה טוב, אבל ברגע שמישהו ילחץ על כפתור האזעקה יש לבחורינו האמיצים לפחות 15 מדורי גיהנום עד שיגיעו אל הבוס הגדול. הוא מצידו שולח עליהם מאות שכירי חרב חמושים ברובים אוטומטיים ומצ'טות חדות, וגם את יד ימין ויד שמאל שלו – אנדי (דוני אלמסייה ), המוח, ומד-דוג (יאיאן רוהיאן), מכונת הלחימה האנושית.

מי שמנצח על הטירוף המאורגן הזה, ואף כתב את התסריט, הוא קולנוען וולשי בשם גארת' אוונס. זהו כבר סרטו השני באינדונזיה, אחרי סרט אמנויות הלחימה "Merantau” משנת 2009. את דרכו הקולנועית הוא החל שלוש שנים קודם לכן בצנעה ובמולדתו האנגלית, עם "Footsteps”, דרמה על פסיכופט רצחני. אבל אוונס חלם בגדול והחליט להעתיק את הקריירה שלו למדינה בה יוכל לצלם סרטים עתירי ניצבים, לשפוך כמה שיותר דם בלי לשפוך יותר מדי תקציב, וגם לעבוד עם אמני לחימה אמיתיים שעדיין לא שמעו על המונח "אגו”. כיום, אחרי ההצלחה של סרטו הנוכחי, הוליווד מחזרת אחריו במרץ. אבל אוונס כבר הודיע על הפרוייקט הבא שלו – סרט המשך ל"הפשיטה". הוליווד, מצידה, מתכננת רימייק, אשר ודאי לא יגיע לרמות האלימות של המקור חסר הרחמים.

הסרט הזה פראי ואכזרי בצורה שמעולם לא חוויתי מסרט אקשן המתיימר להיות כיף בלתי מזיק. הוא אשכרה מטלטל את המושב בזמן הצפייה ואפשר ממש לחוש בזיעה של הלוחמים, להריח יחד איתם את האוויר הטחוב והדחוס של הסט ולרחם על מלאך המוות שבטח רצה להתפטר אחרי הצילומים. אלוהים, כמה גופות יש בסרט הזה. יעיד על כך רול הקרדיטים הבלתי נגמר, שמודה לכל ניצב וניצב והופך להיות כמעט קומי בשלב מסויים. בני אדם נטבחים בסרט הזה בכל-כך הרבה דרכים שונות וכוראוגרפיית המכות כה אינטנסיבית ופוערת לסתות, עד כי בשלב מסויים האפקט מוביל לאחת משתי מסקנות – או שזהו פיוט, או שמדובר בפורנוגרפיה.

אוונס משכיל לבנות את האקשן שלו באופן מעורר התפעלות. בין אם זה השימוש הנבון במוזיקה מקפיצת הדופק, הניצול המירבי של הלוקיישן או בהדרגתיות הגאונית ממש של סוגי הקרבות. הסרט מתחיל עם חיסולים קרים בנשק חם, וככל שאנו עולים במניין הקומות כך העימותים הופכים לאישיים וקרובים יותר. את הרובים מחליפים כלים שהולכים ונעשים פרימיטיביים, עד להגעה לשיאו של הסרט, שהוא רצף בלתי ייאמן של קרבות באגרופים חשופים ובעיטות מהדהדות. הקליימקס האמיתי הוא משהו שבכל שנותיי לא ראיתי בקולנוע – ועל כמה סרטים אפשר לכתוב היום דבר כזה?

"הפשיטה”. בימוי: גארת' אוונס, אינדונזיה 2011, 101 דקות, אינדונזית (השפה הכי מוזרה ששמעתם בחייכם) עם תרגום באנגלית. 

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר ת"א בתאריך ה-23.8.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.