אופיר 2012: איך מחקה האקדמיה את קולנוע השוליים

כאב ראש אוחז בי רק מלחשוב מאיזו פינה לתפוס את הנושא הזה, שבעיני הוא המשמעותי ביותר שקרה עת הכרזת המועמדים לפרסי אופיר 2012. האם הכרוניקה צריכה להתחיל עם יציאת "כלבת" למסכי הקולנוע, או שמא לקפוץ ישר לפסטיבל דרום 2011 שהפך לאירוע מכונן של הקולנוע העצמאי בארץ? אולי בכלל צריך להתחיל לנסות להסביר את המונחים האלה – "עצמאי", "פרינג'", "קטן", "תמיכת קרנות מינימלית". ואולי בכלל יכול להיות שהדבר הנכון יהיה להתחיל מההודעה שהוציאה האקדמיה ב11 במרץ בו היא מכריזה על "מסלול פרינג'/גרילה" בפרסי אופיר הקרובים. קשה לדעת.

אני אנסה לעשות "מאירועי הפרקים הקודמים" מהיר שכזה כדי שנוכל להגיע לנושא הבוער של היום: העובדה שהאקדמיה הישראלית לקולנוע ניסתה להתייחס לראשונה לקולנוע מקומי מהשוליים שאכן מצריך התייחסות, אבל בסופו של דבר עשתה את הגרוע מכל, וכתוצאה מכך כל התחזיות העגומות ביותר התממשו.

המועמדים לאופיר 2012 הוכיחו לא רק שהמסלול החדש הוא מיותר לחלוטין, אלא יותר מזה: הוא לא פחות מטעות שחייבים לתקן ומהר לפני שמישהו יחשוב חלילה שקרה פה משהו חיובי.

בשנתיים האחרונות קשה היה להתעלם מאיזשהו זרם בקולנוע הישראלי. סרטים שנעשו ללא תמיכת קרנות הקולנוע הלכו ותפסו מקום בשיח התרבותי בישראל. יריית הפתיחה הייתה ללא ספק "כלבת" (אחרי סרטים כמו "ימים קפואים" ו-"פובידיליה" ששימשו כסנוניות אמיצות). השאלה אם הסרט טוב או לא בכלל לא רלוונטית, אפילו להפך. "כלבת" הראה שיש מקום לסרטים שאינם דרמות או דרמות קומיות או קומדיות דרמטיות. שיש מקום לסרטים שנראים כמו אסקפיזם על הנייר אבל הם בעצם הכל חוץ מזה, סרטים שנטועים בהוויה הישראלית אבל מסתכלים גם מעבר לגבול. סרטים עם דם ומרדפים ופאנץ'-ליינים וערבובי ז'אנרים ומנייריזם וחוסר אחריות משווע ונפלא. הרי לא רק ש"כלבת" נעשה, "כלבת" גם יצא לקולנוע וזכה למעמד של קאלט ולהתייחסות בפסטיבלים שאפשר רק לקנא בה.
אחריו הגיע פסטיבל דרום 2011 ובו תחרות לסרטים עצמאיים. ומה שהיה שם כבר הבהיר שמזה אי אפשר להתעלם. "2 בלילה", "פלנטה אחרת", "חתולים על סירת פדלים" ו-"ג'ו + בל" – סרטים מוזרים, שקשה לקטלגם, שנעשו בלי קרנות (או עם השקעה מינימלית בהפקה או בפוסט) – הראו שיש עוד דרך אלטרנטיבית לעשייה בארץ. עשייה מהבטן תחת הכותרת הכה ישראלית "זה מה שיש ועם זה ננצח".
שוב, לא כל הסרטים האלו טובים. אני לא אומר שזו פסגת היצירה של הקולנוע הישראלי, בטח לא בשנים שהביאו לנו את "עג'מי" ו"הערת שוליים". לא נעשה פה כל רצון להגיד שמהם תבוא הבשורה הקולנועית של מדינת ישראל. מה שכן נוצר פה בזכותם הוא שינוי מהותי בתפיסת העשייה הקולנועית בארץ. וכמה פיללנו אליו.
פתאום כולם דיברו על קולנוע אחר, קולנוע שוליים, קולנוע עצמאי, קולנוע בועט, קולנוע שלא ראינו כאן שנים. כולם מיהרו להכתיר דור חדש של יוצרים, דור חדש של קולנוע.
אבל כל התומכים והמפרגנים גרמו לשתי בעיות מרכזיות ומאוד חריפות: הראשונה היא שבעצם הקבוצה המרדנית הזו היא בכלל לא קבוצה – היא לא יותר ולא פחות מאסופה של יוצרים העומדים בפני עצמם, שעשו סרטים מאוד מאוד שונים זה מזה הן בסגנונם הקולנועי והן בדרך ההפקה שלהם ואיגודם יחד מחליש בטווח הרחוק כל אחד מהם; הטעות השנייה הייתה שהשמחה הייתה מוקדמת מדי ושאננות נחה על הקוסמוס. על אף יריית פתיחה מרשימה של "כלבת", השינוי בתפיסת התעשייה ובתפיסת הקהל בארץ לסרטים עצמאיים עוד רחוקה. רחוקה מאוד.

האקדמיה הישראלית לקולנוע מיהרה להגיב. והדגש על "מיהרה". במרץ, כאמור, הוכרז מסלול מיוחד – "מסלול הפרינג'/גרילה". על פיו כל סרט שיחפוץ בכך, יוכל להגיש את עצמו למסלול הזה על פי קריטריונים רעועים מאוד שנקבעו מראש, כמו תקציב הפקה ותמיכת הקרנות, אם הייתה. הסרטים שיכנסו למסלול הזה יתחרו על המקום השישי והבודד בפרס הסרט הטוב ביותר, מקום ששמור במיוחד בשבילם.
ההבדל המרכזי נעוץ בעובדה שדמי הרישום למסלול הזה יותר זולים מאשר למסלול המרכזי. וכשאני אומר "יותר זולים" אני מתכוון בלא יותר מ300 שקל. אה, יש להם גם הקרנה אחת בלבד מול חברי האקדמיה. בנוסף, כך התברר לנו היום, נציג הפרינג'/גרילה שיבחר לסחוב את כל קולנוע השוליים על גבו לטקס, יתבקש לשלם 1350 ש"ח, לטובת הקרנה נוספת של הסרטים שעלו לגמר.

כתבתי על זה באריכות ממש באותו היום, אבל דברי לא היו היוו איזושהי תדהמה גדולה בקרב מי שהקדיש לכך מעט מחשבה. לא היה צריך להיות חד מדי בשביל לגלות שיש הרבה בעיות על אף הרצון הטוב. רק הגדרת המסלול המסורבלת – שנמנעה כמו מאש משימוש במילה "עצמאי" (ובצדק) – מראה על כך שאף אחד לא באמת יודע איך להתייחס ל"סרטים האלה".
שני דברים הציקו לי יותר מהכל: א) הפועל היוצא הוא שכל הסרטים העצמאיים בארץ מקריבים את עצמם לטובת סרט אחד שייכנס לקטגוריה, ו-ב) שחברי האקדמיה עלולים להחליט שדי להם בפרגון הכפוי לסרט עצמאי אחד, ולכן אין צורך לתת את קולם לסרטי פרינג'/גרילה אחרים.

המועמדים לפרסי אופיר 2012 היו בחזקת "את אשר יגורתי בא לי". אמנם סרט פרינג' אחד נכנס כמובטח לפרס הסרט (תואר ריק למדי כי הרי סיכוי לזכות אין לו), אבל בזאת זה מתחיל ונגמר. אין ולו מועמדות אחת נוספת לאף סרט אחר מהמסלול. שמונה סרטי קולנוע עלילתיים – באיכות משתנה, כמובן – נמחקו לחלוטין מדברי ימי האקדמיה, כאילו לא היו שם מעולם. והסרט היחיד ששרד בעקבות שיטת הצבעה מוזרה, הוא עלה התאנה של האקדמיה להראות שהנה הייתה התייחסות לקולנוע החדש.

אני לא רוצה  להתייחס בסרקזם פופוליסטי מרגיז להחלטה של האקדמיה, כי אני באמת ובתמים מאמין שהכוונה הייתה טובה. במסיבת העיתונאים הזכיר יו"ר האקדמיה איתן אבן את הקונספט החדשני ונדמה מקולו שבאמת הייתה שם אמונה וגאווה במחשבה הזו. הוא אפילו התפאר בכך שזה כנראה משהו שאין לו תקדים בעולם. ויכול להיות שהוא צודק, אבל יש לזה סיבה, ואני לא חושב שאליה הוא התכוון.

הכללת קבוצת סרטים שאין להם דבר ולו חצי דבר במשותף תחת כותרת אחת שמעיקה על הלשון היא השתקפות של אותה בעיה עליה דיברתי בתחילת הפוסט: השירות הכי גרוע שעשו יוצרי הקולנוע העצמאי ומפרגניהם בבלוגים היא שהכפיפו אותם תחת גג אחד. בשום אופן דין "ג'ו + בל" אינו דין "טייארה", דין "אף פעם לא מאוחר מדי" אינו כדין "יותר איטי מלב", ודין "טאקע מאמע" אינו כדין "מעשייה אורבנית". תאמינו לי. ראיתי את הסרטים האלה.
הם כל כך שונים, כל כך מיוחדים בדרכם שלהם עם יתרונות וחסרונות ספציפים להם. אלו לא סרטים בעל מאפיין אחד בולט שאפשר לקבץ יחד כמו סרטים תיעודיים או סרטים קצרים. הם בסגנונות שונים, באורכים שונים, בתימות שונות וערכי הפקה שונים. מאוד מאוד שונים.

הקטע המשעשע הוא שמה שקורה באקדמיה הוא מיקרוקוסמוס למה שקורה בעולם הקרנות: אחרי הצלחת "כלבת" כולם רצו נורא להשקיע בקולנוע שוליים בועט ושונה. השמחה הייתה גדולה. שנה לאחר מכן עם כשלון "חתולים על סירת פדלים" כולם משכו את ידם מפרוייקטים יוצאי דופן עד לרמה של הפסקת מימון לסרטים שכבר קיבלו אישור.
בשם כל מה שקדוש, מה הקשר בין "כלבת" ובין "חתולים על סירת פדלים"? זה אימה שובר-ז'אנרים וזו קומדיית טראש. רק מישהו נטול הבנה קולנועית יכול לעשות את ההשוואה בין הסרטים בלי לעצור באמצע ולתהות האם להמשיך. באותה מידה אני יכול להשוות בין הבמאים אהרון קשלס ונבות פפושדו לבין הבמאים נדב הולנדר ויובל מנדלסון. כי… אה… הם שניהם במאים גברים, וארבעתם חבר'ה נורא מצחיקים ובשני המקרים מישהו אחד גבוה מהשני. אתם יודעים מה, שכחו מהבדיחה הזו – כי אפילו לינק סגנוני אין בין שני הסרטים האלה.
האקדמיה הלכה שולל אחרי אותה טעות של קיבוץ והכללה איפה שאין יכולת לעשות כן. אין שום דרך להבדיל את הסרטים האלו מהשאר.
לצורך העניין, בין "הערת שוליים" ו"בוקר טוב, אדון פידלמן" יש הרבה יותר דברים משותפים תמתית וסגנונית מכל שני סרטים שתצמידו ממסלול הפרינג'/גרילה השנה. למה שרק אחד מהם יקבל מועמדות לסרט הטוב ביותר?

האקדמיה יצרה שיטה בה סרט אחד מונצח על פני קבוצה שנשארת בחוץ. אין פה עניין קונספירטיבי או מושחת, סתם בעיה קלה בתפיסת התהליכים שקורים פה. אחר כך אנשים תמהים למה מפיק כמו איתי תמיר שעשה שלושה סרטים מיוחדים רק השנה ("שרקייה", "לא בתל אביב" ו-"אליס") חושב פעמיים לפני שהוא רץ לרשום את סרטיו לאקדמיה.

אני לא אומר שלסרטי הפרינג' מגיע יותר מלסרטים שנעשו תחת מימון קרנות הקולנוע. רחוק מזה. אני באופן אישי חושב שזו הייתה שנה לא טובה לקולנוע הישראלי ואם אצטרך לבחור את חמשת הסרטים האהובים עלי מתוך 29 סרטי האקדמיה, אפילו לא אחד מהם הוא מהמסלול הזה. למעשה, אם חושבים על זה – שני הסרטים שהכי אהבתי השנה באקדמיה, "ההתחלפות" ו"מנתק המים", הם הרבה יותר "פרינג'יים" מהסרטים במסלול המקביל.

אין לי גישה לנתוני האקדמיה, לא עשיתי רישומים בכניסה ולא ראיינתי אף חבר. כל מה שאני יודע הוא מה שכולם יודעים – שהשנה אחוזי ההצבעה היו גבוהים מאוד ושהנוכחות בהקרנות הייתה טובה למדי. כל הסיבות שאני יכול לחשוב עליהן ישארו ברמת ההשערה האישית שלי ותו לא – אבל, אני שואל אתכם, איך יצא שרשימת המועמדים היא כל כך אוטומטית, כל כך מעייפת לקריאה? (אורון ירחיב על כך מחר)
אני לא חלילה אומר או רומז שהמועמדים אינם ראויים (כמובן שיש לי העדפות משלי, אך זה עניין של טעם אישי וכפי שמסתבר לי פעם אחר פעם – לא כולם חולקים אתי את אותו אחד. סוג של קטע). אבל תסתכלו על זה שנייה מבחוץ: תשעה סרטי פרינג' בתחרות. בואו נוריד – סתם מספר סטטיסטי – שלושה מהם על תקן "לא ראויים להקרנה אפילו בערב התרמה במקלט עירוני". נשארנו עם שישה סרטים. שישה סרטים ואף אחד הם – חבר'ה, אף אחד מהם – לא מופיע באף אחת מ-15 הקטגוריות השונות. עזבו תסריט ובימוי. עיצוב אומנותי? צילום? מוזיקה? שחקנית משנה? פאקינג ליהוק, חברים?

אין פה עניין לטעות. חברי האקדמיה התעלמו מהסרטים האלו. ואם תחשבו על זה רגע – גם אפשר להבין למה. חברי האקדמיה הם אנשים עם עבודה ומשפחה. הם לא פנויים כל ערב לסור אל סינמטק תל אביב. ולכן סביר להניח שיאלצו להפסיד מספר מסויים של סרטים. אז למה הם יילכו אם תהיה להם הזדמנות סוף סוף? לסרט שהתקבל לפסטיבל ונציה לפני דקה או לסרט עם סטמפה אדומה ומלחיצה של "פרינג'/גרילה" (או בתרגום מיידי: "לא היה לי כסף לאון-ליין ומיקס")? וגם אם כן יחליטו – הקרנה אחת יש להם. כמה מקומות יש באולם 3 בסינמטק תל אביב? 421? כמה חברי אקדמיה בעלי זכות הצבעה יש? מעל 600 זה בטוח.
אז רגע – אם הייתי בהקרנת אקדמיה בודדת של סרט פרינג' והאולם היה רבע מלא, אז בניכוי צוות הסרט, המשפחה וחברים מהפייסבוק שבאו לפרגן – כמה חברי אקדמיה היו באולם?

האמת היא כזו: יש רק חמישה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באופיר גם השנה. "מועמדים" זה אומר, סרטים שיש להם סיכוי לזכות. תסכלו רגע על כל אתר שפרסם את רשימת המועמדים: חמישה סרטים ואז למטה, לפעמים ברווח של שורה, יתווסף כלאחר כבוד "נציג פרינג'/גרילה: "ג'ו +בל". כאילו היה מחלק המגבות שרץ אחרי נבחרת הכדורסל ונדחף להם לתמונת הנצחון.

אז מה עושים להבא? קודם כל מבטלים את הגטו המגוחך שנקרא "פרינג'/גרילה" ומפסיקים להתייחס לסרטים האלה כמו האח המפגר של תעשיית הקולנוע הישראלי. הם לא זקוקים לזה, לא ככה. אחר כך מוצאים דרך אחרת לסנן את כמות הסרטים הגדולה שנרשמת לאקדמיה כל השנה. היי, הנה רעיון שאף אחד לא חשב עליו: מה עם להעמיד רק סרטים שהוקרנו כבר בקולנוע? כלומר, במקום שקטגוריית הסרט הטוב ביותר תהיה מרוכבת מ-א) ההצלחה הקופתית היחידה של השנה. ב) סרט נוסף שכבר יצא לקולנוע חודש וחצי לפני ההצבעה. ג) עוד סרט שזכה בפסטיבל ירושלים בפרס משמעותי כלשהו. ד) שני סרטים נוספים שאיש לא יישמע עליהם, לפחות לא בשנתיים הקרובות.
ככה לחברי האקדמיה אפילו יהיה סיכוי לראות אחוז גבוה מהסרטים. ככה לא יווצר מצב שהיחידים שראו את כל סרטי האקדמיה הם ארבעה בלוגרים עצמאיים ושני מבקרי קולנוע שעדיין לא יכולים להיות חברים באקדמיה.

אבל לא על זה הדיון עכשיו.
ברשימת המועמדים לפרסי אופיר 2012 אין קולנוע עצמאי. קרנות הקולנוע שולטות והסרטים הכי מובנים מאליהם מועמדים. לעיתים בצדק, לעיתים לא. אבל מה שאלו שראו את כל הסרטים יודעים זה שנעשה עוול גדול לקולנוע הישראלי של 2012.
פרסי קולנוע ישראליים יש לנו. ואתם יודעים מה – יש סיכוי שהסרט שיזכה הוא הסרט הכי טוב של השנה. טעם וריח וכו'. אבל בתור מוסד שאמור להצעיד את הקולנוע הישראלי קדימה, בתור מוסד שאמור להביט באופן צלול ובוגר בזרמים שמצדיקים את היותו של הקולנוע הישראלי אומנות שיש מה לדון בה – השנה האקדמיה, על חבריה והנהלתה, פספסה בגדול.
אבל זה לא נורא. טעויות נעשות ולדברים כאלה לוקח זמן רב עד שהם מתייצבים. כל שנותר הוא לקוות שאחרי שהעונה  הזו תגמר בדק בית נוסף יעשה ומסקנות חדשות יובילו את האקדמיה. אני אופטימי ואני מאמין בהם.