"חיות הדרום הפראי", סקירה

כל שנה, בערך בין פסטיבל קאן לסיומו של חודש אוגוסט, כאשר הקהל המבוגר חובב הקולנוע האיכותי כבר לא יכול לשמוע יותר על גיבורי על, רימייקים לסרטי אקשן מהאייטיז וקומדיות אמריקאיות עמוסות עירום, מגיע איזשהו סרט – בדרך כלל ניצול פסטיבל סאנדנס או פסטיבל קאן, או בכמה מקרים שניהם ביחד – שבולט מכל שאר הסרטים המוקרנים בסביבה. הסרט הזה ישמש כמין סנונית אמיצה שמבשרת על תום עונת הקיץ והכניסה אל עונת החורף.
כאשר הסרט הזה – קטן יחסית, הפועל על רגש ולא על אדרנלין – יופיע פתאום בבתי הקולנוע דחוק בין חייזרים ורובוטים, הוא יתקבל במחיאות כפיים סוערות, בהתרגשות גדולה ובכל מיני אנשים שיכתבו "אוסקר" לידו בביקורת. לעיתים בצדק, לעיתים במידה לא מבוטלת של הגזמה.
הוא יחובק בעיקר, אבל לא רק, מכיוון שהוא יזכיר לאנשים שהקולנוע ה"איכותי" יותר לא נעלם, אלא רק נח את שנת הקיץ שלו. הצד השלילי של זה, איך לא, הוא ה-over hype. אחרי פרסים, ביקורות מתעלפות ותארים ספציפיים עד גיחוך בסגנון ה"הסרט הכי מרוויח אי פעם. פר-אולם. שהופץ רק בחמישה קולנועים. בניו יורק. ביום שלישי השני של אוגוסט. בכיכובה של אישה. שלא בתלת-מימד. אי פעם, כן?", לא מעט צופים יגיעו לקולנוע עם הלשון בחוץ ואז ישאלו: זהו? על זה?
בדרך כלל מה שקורה זה ששנה לאחר שכולם חשבו שלא נראה משהו כה חד-פעמי, לרובינו ייקח זמן להזכר בו.

לפני שנתיים זה קרה עם "קר עד העצם". שנה שעברה הסרטים האלו היו "עץ החיים" ו"העזרה" (כמו גם "מרתה מרסי מיי מרלין" ו"לתפוס מחסה" שהופצו כמה חודשים מאוחר יותר).
השנה זה קורה לסרט שלקח את תואר "הדרמה הראשונה למבוגרים של 2012": סנסציית פסטיבלים קסומה בשם "חיות הדרום הפראי" (Beasts of the Southern Wild), סרטו הראשון של בן זייטלין המבוסס על מחזה קצר.

בשבוע האחרון זה קרה לי יותר מפעם אחת: מישהו מתייעץ אתי לגבי אילו סרטים טובים יש לראות. בהנחה שאני יודע שהשואל כבר ראה את הבלוקבאסטרים, או לחילופין לא מעוניין לצפות בהם, אני ישר עונה "חיות הדרום הפראי" בשילוב של כמה מילות תואר חיוביות.
אבל אז אני נשאל את השאלה "על מה זה?" ושם אני נתקע. לא בגלל שקשה לספר על מה הסרט, אלא בגלל שזה פשוט נשמע סרט אחר לגמרי.
אם צריך לתאר את הסרט במשפט, אני מניח שהכי נכון יהיה להגיד: "זהו סרט עצמאי וקטן על התבגרותה של ילדה קטנה בלואיזיאנה שאחרי הוריקן קתרינה".
עכשיו עצמו עיניים וחשבו איזה סרט התקבל לכם בראש אחרי משפט כזה. עכשיו תחשבו הפוך לגמרי – זה "חיות הדרום הפראי".

אז כן, זהו ללא ספק סרט התבגרות, והוא בלואיזיאנה אחרי קתרינה והוא על ילדה קטנה. אבל באותה מידה אני יכול להגיד לכם ש"סאבמרין" הוא "סרט התבגרות של נער ביישן בפרברי אנגליה". הרי אתם ישר תחשבו על סרט של קן לואץ', מצולם בצבעים חיוורים במצלמה רועדת וכנראה שאיזשהי חיית מחמד תמות במערכה השלישית של הסרט. כל מי שראה את הפלא ההוא יודע שזה רחוק מזה.
"חיות הדרום הפראי" הוא כמעט סרט אפוקליפטי שמתרחש בזמן הזה ובעולם הזה. הוא מסע מעגלי של ילדה קטנה בשם האשפאפי (ילדה כפי שטרם ראיתם בקולנוע, ועל זה בהמשך) שמחפשת את אמא ומוצאת את עצמה. הוא מתאר עולם דמיוני ועשיר שבקלות יכול להיות שם, מאחורי הסכרים האימתניים של האזור מוכה האסון. אבל זהו, אני לא רוצה לספר לכם עוד על תוכן הסרט. פשוט היה לי חשוב שתדעו שהסרט הזה הוא קצת אחר ממה שנדמה בהתחלה.

סיקוונס הפתיחה של הסרט – מין אקספוזיציה של האשפאפי על העולם בו היא חיה – הוא אולי אחת הפתיחות הסוחפות והמרהיבות של השנים האחרונות. בטח בהתחשב שהסרט הזה נעשה בערך בשקל וחצי. אי אפשר להישאר אדיש לצילום, למוזיקה, לקצב ובטח שלא לקאבנזיין וואליס (כן, זה שם אמיתי) שמחזיקה את הכל על כתפיה. ההתלהבות יתר היחידה שאני מסכים אתה ביחס לסרט הזה הוא השבחים שוואליס מקבלת. היא לא הסיבה היחידה, אבל היא בטח העיקרית ללמה אתם רוצים לראות את הסרט הזה היום.
היופי של סיקוונס הפתיחה כל כך מדבק שהוא השאיר אותי מתודלק והיסטרי כמעט שעה מהרגע שהוא הסתיים. השפעתו החלה לפוג איך שנכנסנו למערכה האחרונה ורק שם, אחרי שהלב נרגע קצת, התחלתי להבין שיש פה לא מעט בעיות ושאולי הבאזז היה היסטרי מדי. רוצה לומר: גם "חיות הדרום הפראי" סובל מאותם הדברים שהוא הרוויח בזכות תאריך היציאה שלו. ההתלהבות בה זכה – על אף שאינה משוללת סיבות – היא מעט מן ההפקר. פשוט לא יצא לראות סרט אומנותי ומרגש כבר הרבה זמן (למעריצי "מחוברים לחיים": שימו לב שהשתמשתי במילה "סרט", אז זה לא רלוונטי אליו).

על אף יופיו עוצר הנשימה והשחקנית שנצבת במרכז "חיות הדרום הפראי" יש בו משהו מאוד לא אחיד ומבולבל.  לקראת הסוף כבר התחלתי לתהות על מה הסרט, ומה קורה במסע שאני צופה בו. אני חייב להודות שזה לא באמת הפריע לי, שוב, בגלל עיצוב הפריימים ופס-הקול. אבל לצורך העניין בשבילי "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון קם ונפל בדיוק על אותם מקומות: המנגנונים לא הכי יעילים, לא הכל מתקתק, אבל למי אכפת כשיש כל כך הרבה פאר מסביב.

למען הסר ספק: "חיות הדרום הפראי" הוא אחד הסרטים הכי טובים שמוקרנים כרגע בארץ וסביר שיישאר כזה לכמה שבועות. הוא מרגש ויפייפה. הוא מתהדר במשחק נפלא, עיצוב אומנותי שראוי להגיע לאוסקר (הנה, גם אני השתמשתי במילת הקסם) ונכון לרגע זה המוזיקה הכי יפה לסרט מ2012.
אני לא בטוח אם הוא אירוע חד פעמי כמו שהרבה רוצים שתחשבו, אני ממש לא בטוח שבדברי הימים הוא יקבל איזו פסקה, אבל יש בו מספיק מכל מה שצריך לכאן ועכשיו.