בעקבות "מנתק המים" ו"יותר איטי מלב": על היחס בין העיר והקולנוע

הקולנוע הישראלי והסביבה העירונית תמיד הלכו טוב ביחד. יכול להיות שזה מכיוון שבתעשייה המקומית אין תקציבים לבניית סטים, יכול להיות שבגלל שההיכרות של הצופים עם כל פינה בארצנו הקטנה אין מקום לברוא עיר חדשה באופן אמין, יכול להיות שפשוט יוצרי הקולנוע בארץ הם יצורים אורבניים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, ישנו איזה קשר הדוק בין המרחב האורבני והסרטים הישראלים. השילוב הזה יצר כמה עבודות מרתקות שמשלבות בין עלילה וסטינג באופן מרשים ובלתי ניתן להפרדה.
כמובן שתל אביב היא המנצחת בתחרות העיסוק הקולנועי, באופן די מובן מאליו. סרטים כמו "שורו", "החיים על פי אגפא", "אור", "נישואים פיקטיביים", "עיניים גדולות", "בוקר טוב, אדון פידלמן" ו"נמס בגשם" הרוויחו הרבה מאוד מיחסי הגומלין בין המצלמה והרחוב.
הדוגמאות הן אין סופיות וכולן פתח לדיון מרתק: תל אביב מול ירושלים של "השוטר", חיפה מול תל אביב של "כנפיים שבורות", ירושלים של "חופשת קיץ" או "שלושה ימים וילד", טבריה של "אביבה אהובתי" ועוד ועוד.

ב2012 נעשו בארץ שני סרטים מובהקים על עיר וקולנוע. שניהם בעיני מהסרטים הראויים והבולטים של הקולנוע הישראלי השנה, שפגמיהם הבולטים אפילו הופכים אותם לקולנוע יותר מעניין מהרגיל. היפה באמת הוא שכל מה שכל כך שונה בין שני הסרטים האלו – מעשרות סיבות – בעצם הופך למשהו משותף. שני סרטים זרים זה לזה אשר מתקשרים זה עם זה.
הראשון הוא "מנתק המים", סרט הביכורים של עידן הובל. הסרט, כזכור, היה צריך להחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים אך נמשך משם כמה ימים לפני לטובת בכורה חגיגית בפסטיבל ונציה הקרוב.
הסרט השני הוא עבודתם של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, "יותר איטי מלב", אשר הוקרן בפסטיבל שדרות (אורון תפס אותו שם) כמו גם בפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב. את הסרט הזה אפשר למצוא בהקרנות סינמטקיות הפתוחות לקהל הרחב בימים אלו ממש.

"מנתק המים" מתרחש בנהריה, ו"יותר איטי מלב" בתל אביב. שניהם סרטים שלוקחים עיר קיימת ומעצבים אותה באופן סובייקטיבי לצרכיהם. עם זאת, קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה, שתי גישות קולנועיות ושתי ערים שונות זו מזו: נהריה המשרטטת עולם מדכא, ריאליסטי, מתיש וצרוב שמש; ותל אביב המהלכת על הקו שבין הפנטזיה והמציאות, סקסית, נוקטורנלית, צפופה ומהפנטת.
המשותף לשני הסרטים האלו הוא דרך הסיפור הספציפית שמייצרת סיטואציה חד משמעית לצופה בהם: כבר בדקות הראשונות עליך להחליט – לעיתים שלא במודע – אם אתה נותן לסרט להוביל אותך, או שמא מתנגד לו. אם ויתרת, סביר להניח שהמשך הסרט יהיה קשה מנשוא, אך אם מצאת למה להתחבר ונתפסת על הטון המסויים, מחכה לך חוויה קולנועית משמעותית.

ב"מנתק המים" מגלם משה איבגי (לדעתי בתפקידו הטוב ביותר לפחות מאז "מטאליק בלוז") עובד עירייה שמקבל על עצמו, תמורת תשלום זעום, להוציא לפועל צווי עירייה על אי תשלום חשבון המים. הוא מסתובב בטנדר הכל כך ישראלי שלו – שאפשר ממש להריח את ריפוד המושבים שעמד יותר מדי זמן בשמש – משכונה לשכונה ושולל מהתושבים את הדבר הבסיסי ביותר לקיומם. הוא עושה זאת שפוף, לא גאה, טרוד ומותש, אבל הוא יודע שאין לו ברירה. לא רק כלכלת המשפחה שלו תלויה בזה, אלא גם בריאותו הפיזית והנפשית. עבודה – כל עבודה – תמנע ממנו להדרדר שוב ותעניק סיבה לחייו.
עידן הובל והצלם איתי מרום (שעשה פלאים גם בסרט אחר ושונה לחלוטין השנה, "אף פעם לא מאוחר מדי") לא מרחמים על הצופה ומכים בו בפריימים מסנוורים בעלי אסתטיקה מאוד לא נוחה.
נהריה של "מנתק המים" מתפוררת, מאובקת, אך גם פתוחה מאוד. הצילום לעיתים מרוחק מהמתרחש, ומשתמש בגיאוגרפיה ובצחיחות של המרחב כדי להמחיש את חוסר הנוחות של הגיבור בסביבה, את החשש ממעשיו ואת חוסר היכולת להאחז במשהו בהישג יד, שיעניק משענת או בטחון.

נדמה שאסתטיקת השכונות הזו, הקולנוע שמנציח את השיכונים הישראלים בשיא עליבותם עד לכך שזה מקבל איזשהו חן חמקמק, הפך להיות אחד הדברים הסקסיים ביותר בקולנוע הישראלי, לפחות לעיניים זרות. ולראייה, שימו לב לכמה מהסרטים הישראלים שזכו לחיבוק החם ביותר מפסטיבלי העולם בעשור האחרון: "אור", "ביקור התזמורת", "עג'מי", "המשוטט", "המשגיחים".
המבנים המלבניים חסרי הייחוד, התריסים הלבנים, הסמטאות האחוריות והרחובות נטולי הרומנטיקה, אלו המייצגים את האורבניות הישראלית בדרך כלל. "מנתק המים" לא שונה מהם מלבד כך שנהריה – בשונה מערי מרכז הארץ – איפשרה ליוצריו פריימים רחוקים ורחבי ידיים.
הסרט מתעסק (בין היתר) במאבקים היומיומיים והלא הירואיים שלנו. ברצון לעבור עוד יום, ברצון להצטייר כדמות משמעותית מול ילדיך ולדאוג להם, ברצון לשמור על כבוד.
הכבוד הזה, שהולך ונתמך במוטיב המים של הסרט, מראה רחובות יבשים עם צמחייה מדברית. כמו הרחוב שצמא למים, כך האדם צמא לכבוד (במובן של dignity) – ושניהם לא בנמצא.

ככה, רק בדיוק אחרת, הוא המצב בסרט הישראלי השני ומהעניין, "יותר איטי מלב" (שכאמור תוכלו לתפוס בסינמטק תל אביב שלוש פעמים בשבוע לחודש נוסף, בעקבות ההצלחה עד כה).
סרטם של גוז וזיכהולץ הוא סיפור שקשה לסכם בכמה מילים, לטוב ולרע.
ובעצם – עם כל הכבוד לרוני הדר וגיא לואל – הגיבורה האמיתית של הסרט היא תל אביב. זה נכון שנדמה שהעיר הזו כבר יצאה מכל החורים בקולנוע הישראלי, אבל העיר שמובאת לנו ב"יותר איטי מלב" שונה כמעט לחלוטין מרוב התל אביב שנתקלנו בה.

הפעם על התחושה האורבנית והשימוש במרחב העירוני אחראים לא רק הבמאים והצלם (שי פלג בעבודה מרשימה ביותר) והמעצבים האומנותיים (רעיה ברוקנטל, שרה פיליפ, עופר שחר), אלא גם ובעיקר המוזיקאי אופיר ליבוביץ'.
המוזיקה שליבוביץ' הלחין – מין ג'אז אפל וסוחף, שלי באופן אישי מזוהה עם סרטים על ניו יורק של שנות הארבעים כמו "Sweet Smell of Success" – נמצאת השנה בראש רשימת המוזיקות של הקולנוע הישראלי. והדרך שבה מהלכות זו לצד זו הסמטאות התל אביביות והחצוצרה של פס הקול, בונה אווירה מאוד מסויימת וכמעט חלומית.
על מה שקובריק עשה ב"עיניים עצומות לרווחה" אמר מרטין סקורסזה שזה כמו להיות בתוך ניו יורק של חלום – כלומר הכל אותו דבר אבל כלום לא נכון. תל אביב של "יותר איטי מלב" היא ממש כזו. אלו רחובות מוכרים, אלו גגות שרואים בכל מקום בעיר, ועם זאת יש שם משהו אחר.
בגלל אופיו של התסריט קשה להצביע באופן מאוד ברור על התימות המרכזיות. לפעמים חשבתי לעצמי אולי טוב היה אם היוצרים היו מוותרים לגמרי על הנסיון לעגן את העלילה במונחים של סיפור ריאליסטי ומשחררים את סיפור המסגרת שמשמש כמו רצועה חונקת על צווארו – ומטביעים אותנו עד הסוף בעולם הכל כך משונה והכל כך יפה שהחכימו לברוא. עלילת הסרט ויחסי הדמויות נתפסו לי מדי פעם כמו תירוץ לסיפור על תל אביב שנמצאת בראשם של צמד הבמאים, כפי שרק הם חווים אותה, על רחובותיה ובנייניה. בעיני כמעט כל הצלחותיו של הסרט עומדות על העיר הזרה שנבטת אלינו מהמסך, שכולנו היינו בה מתישהו, אבל אף פעם לא ראינו אותה בדיוק ככה.

השימוש הזה בעיר מצליח לטלטל את הקרקע תחת רגליו של הצופה ומשאיר אותו במקום של חוסר ודאות, של מתח וחשד. העיר המסתורית, החיה והרוחשת כל הזמן בין הצללים, מגבה באופן נהדר את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, ובין דמויות המשנה.
באופן אישי, כמעריץ גדול של הקולנוע של ריינר וורנר פאסבינדר ושל קולנוע אורבני, לא יכולתי להשאר אדיש לעשייה הקולנועית של "יותר איטי מלב".

"מנתק המים" ו"יותר איטי מלב" הם סרטים שאפשר לטבוע בהם ולצאת מהם בלב פועם בחוזקה, באותה מידה שאפשר לבטלם בהינף יד. הכל תלוי באותו רגע חמקמק אי שם בהתחלה, כאשר העולם שבקשו ליצור לאט נפרש לנגד עיניך, בו אתה עלול ליפול שדוד או להשאר מנוכר. אני שמחתי בכך שיצא לי להינות משניהם למרות שהחלקים הפחות מהודקים שלהם בלטו לי, וכפי שאמרתי, בעיני זה תרם לחיבתי אליהם ולשניהם ראויה התייחסות נוספת ומעמיקה לשלל מרכיביהם.
אבל כדי לחזור לנושא שלנו, בשני הסרטים האלו הצליחו קולנוענים לייצר מרחב אורבני ייחודי ולרתום אותו לצרכיהם. שניהם סרטים מרתקים דרך הפריזמה הזו כי באופן שונה זה מזה הם לוקחים מרחב מוכר ועושים אותו ייחודי להם. זה לא מעט.