פסטיבל ירושלים 2012: הזוכים והסיכום החגיגי

זה נכון שאנחנו עדיין מתאוששים מעשרה ימים של אווירת פסטיבל וצריכה מסיבית של סרטים, אבל הגיע הזמן לסכם. שישה דיווחים בזמן אמת (שניים שלי, אחד של אור ועוד ארבעה של עופר החרוץ), בתוספת כמה וכמה המלצות שכתבנו מבעוד מועד – והנה פסטיבל הקולנוע ה-29 של ירושלים כבר מאחורינו. לנוחיות הכל, וכדי להיזכר שגם השבוע הקרוב יהיה מרגש במיוחד מבחינה קולנועית, הפוסט הבא הוא סיכום הסיכומים. כמיטב המסורת של הבלוג. אני אתחיל, עופר ימשיך ובסוף נבחר את המצטיינים יותר ופחות בכל מיני קטגוריות שנמציא לצורך העניין. גם רשימת הזוכים ומחשבות שלנו עליהם, יימצאו בהמשך, למי שטרם התעדכן או התעדכנה.

הסיכום של עופר

ראיתי 38 סרטים במהלך הפסטיבל (+8 סרטים לפני הפסטיבל, לא כולל קלאסיקות שכבר ראיתי בעבר הרחוק יותר), הספק די מרשים בהתחשב בכך שלפחות במשך יומיים ניהלתי גם חיים הקשורים בדברים לא פשוטים בעולם שמחוץ לפסטיבל ומחוץ לירושלים. קשה לצרוך סרטים כמה ימים ברצף מתשע וחצי בבוקר ועד חצות, אבל בסך הכל הפסטיבל שמר על רמה גבוהה ולא הרגשתי תשישות. מעט מאוד סרטים איכזבו אותי – למעשה רק ארבעה. ולגבי "העיתונאי", לא ברור אם אפשר להתשמש במילה אכזבה, כי לא היו לי ציפיות.

אני אוהב את הנאמנות של הפסטיבל הזה ל"אוטרים" שלו. את סרטיהם של שנטל אקרמן, פן-אק רטאנארטאנג וגאי מאדין (ולא רק הם) הכרתי לראשונה דרך הפסטיבל ולא משנה כמה אנשים נוטשים אותם בייאוש באמצע או זועמים על הקושי בצפייה בהם (בכל אחד מסיבות שונות), הפסטיבל ממשיך להקרין כמעט כל סרט שלהם. ולפחות עבורי, זה משתלם בהחלט. השנה גם ראיתי כמות גדולה יחסית של סרטי ביכורים. הקטגוריה מאוד מצדיקה את עצמה – להוציא שני סרטים בעייתיים (שאחרים העריצו) היא הכילה כמה משיאי הפסטיבל. ואני לא מדבר דווקא על "חיות הדרום הפראי", שהיה הסרט הכי מדובר בפסטיבל. לכן אני מרגיש צרוך לבחור את סרט הביכורים הכי טוב שראיתי בפסטיבל, במסגרת הסרטים שנכללו בתת-קטגוריה זו. מלבד "חיות הדרום הפראי" צפיתי גם ב"קליפ" "תביא ת'חומר" "פה ושם", "קומה", "עולם חשאי" "לה סירגה", "חמישי עד ראשון" ו"האישה ממיכל השופכין" – ואת פרס בייגלה הביכורים המוזהב אני מעניק, לאחר התלבטות, ל"עולם  חשאי" שהיה הסרט עימו פתחתי את הפסטיבל. הסרט גם מקבל ממני את פרס הנשיקה הטובה ביותר.

לאחר מחשבה, הוא גם שייך (לא ממש, אבל קצת) לדבר שהכי עיצבן אותי השנה הפסטיבל – סרטים שנמשכים אחרי הסוף שלהם. כלומר, סרטים שמגיעים לסוף מושלם מבחינת התסריט והדימוי המסיים, אבל נמשכים לעוד סצנה או שתיים על מנת להסביר דבר מה ברור. זו בעיה שחוצה במאים צעירים ומנוסים מכל העולם. בעיה אחרת, לכאורה שונה אבל די דומה בעיניי, היא שימוש מוגזם במוזיקה. למשל – לא בכל מצב שיר רוק הוא רעיון טוב. שתי הבעיות הללו נפוצות במיוחד בקולנוע הישראלי, אבל ברצוני לשוב ולציין כי התחרות הישראלית, שראיתי כמעט את כולה, הייתה ברמה גבוהה מאוד.

אך מכיוון שאני לא שופט ישראלים מול זרים, התעלם מהם, כמו גם מסרטי הביכורים להם הענקתי מקום נפרד, בבואי לבחור את סרט הפסטיבל שלי. המועמדים לפרס הסרט  הטוב ביותר של הפסטיבל בעיניי הם (לפי הסדר בו צפיתי בהם): "אל תוך האין", "חור המנעול", "טעם החיים", "הדשוט", "מותו של גיבור-על", "שגיונו של אלמאיר", "דרום מערב", "ים כחול עמוק",  "טאבו", ו-"זו מול זו". כל הסרטים הללו זוכים ממני לציון לשבח, חלקם יופיעו ברשימת סרטי השנה שלי, וכנראה שמעל הזוכה בפרס סרט הפסטיבל שלי. ובכל זאת, הסרט של הפסטיבל עבורי יכול להיות רק אחד –

"חואן מהמתים", סרט הזומבים מקובה.

כן, כנראה היו סרטים טובים ממנו או חשובים ממנו. אבל בעוד שכמה פנינות ארט-האוס הפילו אותי שדוד בדרכים די דומות ואני מתקשה להכריע ביניהם, הסרט הזה פשוט היה הכי טוב שהוא יכול להיות. ונדמה גם שהוא היחיד ממנו כל האנשים עימם דיברתי על הסרט (או האזנתי בלי רשות לשיחתם) אהבו.

הסיכום של אורון

השנה החלטתי לקחת את הפסטיבל ברגוע. לא הבולמוס הרגיל של חמישה סרטים בכל יום, אלא יותר בכיוון של 2-3, עם הרבה זמן לכתיבה ולמפגשים עם אנשים. זו השנה החמישית בה אני מסקר את פסטיבל הקולנוע של ירושלים, אבל הראשונה בה אני לא גר בעיר הקודש תוך כדי, מה שגרם לי לנסות להתחלק בין המון אנשים שרציתי להתראות עימם. וכדרכם של פסטיבלים, כמובן שעל הדרך מכירים אנשים חדשים ונוצרות חברויות. כך שאני מאוד מבסוט מהפן החברתי בפסטיבל השנה, ואנצל את המשך הפוסט להודות לכל מי שראוי לתודה שלי. אבל קודם – סרטים.

אם ספרתי נכון, ראיתי 23 סרטים באורך מלא בפסטיבל (לא כולל כמה שראיתי מבעוד מועד) פלוס מספר דומה של סרטים קצרים. מה שאומר שאכן הייתי בטווח הרצוי לי. מתוכם, אני מניח ששניים או שלושה ייכנסו לרשימת עשרת סרטי השנה שלי, כפי שקורה עם הפסטיבל הזה בכל שנה נתונה. גם היתר היו סרטים שלכל הפחות חיבבתי, או מצאתי בהם יותר חיובי משלילי. ואם ניקח בחשבון את העובדה שבשלב התוכניה חששתי שאין מספיק מה לראות, אבל בסיום האירוע יצא שלא הספקתי לצפות בכל מה שתכננתי – נדמה לי שמבחינת סרטים היה פסטיבל מוצלח למדי. או שאולי זה רק מה שאני מספר לעצמי.

השיא המוקדם הגיע בסוף השבוע הראשון, עליו אפשר לקרוא בהרחבה בדיווח שלי, אבל גם יום שישי האחרון של הפסטיבל היה מרגש במיוחד. אמנם ראיתי רק סרט אחד, "חואן מהמתים" שהיה כיף לא נורמלי, אבל מצאתי את עצמי נהנה מאוד בטקס הסיום. במילים אחרות, אני מאוד מרוצה מהזוכים מהזוכים בפסטיבל השנה, ברוב הקטגוריות. מיד אסביר למה, אבל קודם אני מוכרח להתוודות על משהו –
כבר כמה חודשים, בנדיבותה הרבה של האקדמיה, חברי הבלוג פוקדים את ההקרנות המוקדמות של הסרטים המתמודדים השנה על האופירים. אנחנו מבטיחים לדווח על כולם, או על אלה שיהיו לנו משהו חיובי להגיד עליהם, אבל רק כאשר ייצאו להקרנות מסחריות ויהיו זמינים לקהל הרחב. בינתיים, אחרי שראיתי כמחצית מן המתמודדים, אני חושש באופן אקטיבי לעתיד הקולנוע הישראלי. והנה הגיע פסטיבל ירושלים והוכיח שאולי השנה הזו לא גרועה כל-כך אחרי הכל. הבעיה היא ששני הסרטים הישראלים שהכי אהבתי בפסטיבל, “אליס" ו-”שרקייה", כלל לא מתמודדים על האופיר השנה. זה קודם כל אומר שלפסטיבל ירושלים תהיה מעט מאוד השפעה על האופירים הפעם, ובנוסף זה עלול להחזיר אותי אישית למצב של אותו סדק באמון שלי כלפיי הסרטים המקומיים מודל 2012.

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על שבעת המתחרים במסגרת הירושלמית בלבד. כזכור, “מנתק המים" ו-”למלא את החלל" פרשו מן המירוץ ממש בדקה האחרונה לפני הזינוק, כיוון שהעדיפו בכורה בפסטיבל ונציה בעוד כחודשיים. אבל גם בלעדיהם, נדמה לי שהייתה תחרות מאוד מגוונת השנה. אם לבחון זאת דרך טקס הפרסים, הרי ש"רוק בקסבה", סרט המלחמה של יריב הורוביץ, ו”רווקה פלוס", סרטו העאלק-שערורייתי של דובר קוסאשווילי – הם היחידים שנותרו ללא חיבוק מטעם הפסטיבל. ייתכן והסיבה לכך היא מיאוס מהז'אנר במקרה הראשון, ומיאוס מהרמה הנמוכה במקרה השני. אירוני שדווקא דובר, היוצר היחיד מבין השבעה שזהו אינו סרטו הראשון/שני, אחראי לסרט החלש ביותר בפסטיבל.

יתר הסרטים תוגמלו בהתאם. בין אם זה "בלדה לאביב הבוכה" שזכה בקטגוריה המוזיקלית, צמד השחקנים הוותיק והמדהים של "חיותה וברל" (רבקה גור ויוסף כרמון, שזכו בפרסי השחקנים המצטיינים), או שלושת הסרטים שיצאו כמנצחים הגדולים של הפסטיבל. הכוונה היא ל"המשגיחים", אשר זיכה את מני יעיש בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר ובציון לשבח כפול – לסרט ולרועי אסף בתפקיד הראשי – מה שממשיך את המומנטום החיובי בו הסרט מצוי לקראת פרסי האופיר; ל"אליס" של דנה גולדברג (תסריט, ציון לשבח לסרט ופרס השחקנית הראשית לאילנית בן יעקב, שחולקת את הפרס עם רבקה גור); ול"שרקייה" של עמי ליבנה (עריכה, צילום והסרט העלילתי הטוב ביותר). עבור השניים האחרונים, מדובר לכל הפחות בהישג מרשים ובקרש קפיצה פוטנציאלי למציאת מפיץ ויציאה לבתי הקולנוע. או עדיף לסינמטקים, במקרה של שניהם.

וכעת, קצת שטויות – את שיחות הברזיה הטובות ביותר החליפו השנה שיחות הקולרים הטובים ביותר. כלומר, במקום להתכנס סביב מתקני המים, כל התכנסות אירעית ככל שתהיה הובילה לשיחה על אותם מתקנים. הוסכם ברוב קולות כי הקולרים של הסינמטק חלשים ביותר בתפקודם, חלק חשבו שאינם מתפקדים כלל. לעומת זאת, הקולר במרכז מורשת בגין נתן עבודה. אני מניח שזוהי חלק ממורשתו של המנהיג.
באותו עניין, אני מבקש מכולם לעמוד דקה דומייה לזכרו של הקולר שליד סינמטק 3. תחסר לנו.

תסלחו לי מראש, אבל אני לא יכול בלי החלק של התודות. אז ראשית כל, תודה לכל הסדרנים והסדרניות, בראשות אמיתי ומעיין. השנה, עשיתם לי את הפסטיבל. בין אם בחברה נעימה בכל שעה למרות העבודה הלא פשוטה של כולכם, ובין אם בקומבינות אינספור. אתם אנשים יקרים. ויפים. ומושכים. ולחלקכם יש אחלה בלוגים או טאמבלרים.

תודה גם לאוזן השלישית, שהחנות הקטנה שלה לטובת הפסטיבל הייתה מקלט ומפלט ממסדרונות הסינמטק העמוסים ואנשיה יקרים לי מאוד. תודה לעכבר העיר אונליין ששוב שלח אותי לסקר את הפסטיבל הזה למרות שאלוהים יודעת שאני לא עושה עבודה מזהירה. ותודה ליחצ של הפסטיבל: על התג, הכרטיסים, פינת הקפאין והעזרה בכל פעם שרק ביקשתי. לסיום, תודתי הרגילה והצנועה לכל מי שנקלעתי עימו או עימה לשיחה. נעמתם לי מאוד.

ולקינוח – עשרה סרטים שעשו לי את הפסטיבל ואהובים עליי כרגע, לא ברור אם לפי הסדר:
1. "הדשוט"
2. "טעם החיים"
3. "שרקייה"
4. "אליס"
5. "חואן מהמתים"
6. "הגורם הויראלי"
7. "חיותה וברל"
8. "עולם חשאי"
9. "תביא ת'חומר"
10. "מותו של גיבור על"

עוד כמה קטגוריות שאנחנו לא יכולים בלעדיהן:

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: “טעם החיים". אלכס דה לה איגלסיה זוכה זו שנה השניה ברציפות! אולי פשוט נקרא לפרס הזה על שמו בשנה הבאה.
כותרות הסיום הטובות ביותר: “חואן מהמתים".  חואן ברוגס נתן בראש לאורך כל הסרט, וסיים בענק (ובאנימציה).
הפתעה: פן-אק ראטאנארואנג עושה סרט מבוסס נראטיב. ולא סתם נראטיב, כזה של פילם-נואר. ולא סתם סרט, אלא סרט מדהים באמת.
הכי הרבה נוטשים: "חור המנעול", כולל שיא של 8 אנשים שנשארו לשאלות ותשובות עם המפיקה. חבל, אחרי שהרוב עזבו הסרט ממש השתפר.
ההקרנה הכי ריקה: "חדר 237“. עשרה בני אדם באולם הגדול של הסינמטק, כולל שלושה מבקרי קולנוע והבמאי שהגיע במיוחד מחו"ל. לא נעים.
טרנד הפסטיבל: מצלמה הפוכה, שהתחילה כעניין מקורי ואז נצפתה במספר מפתיע של סרטים בסך הכל. כמו כן, עיסוק אמריקאי באסירים – שני סרטיו של ורנר הרצוג, ושני סרטים עלילתיים ("ברני" ו"העיתונאי") דנו באסירים בטקסס ופלורידה, במערכת המשפט האמריקאית והמוסר האמריקאי בכלל. אולי זה קשור למערכת הבחירות לנשיאות ,הקרבה ובאה, או לתהליך חברתי אחר שעובר על החברה שם.
תופעה מוזרה: אנשים יוצאים מ"העיתונאי" ומדברים עליו כאילו זה סרט. כלומר, זה בהחלט סרט. אבל דומה כאילו אנשים באמת התפעלו ממנו, מן העיסוק שלו בסיפור ובסוגיות פוליטיות. האמת, אין לי מושג אם לי דניאלס ("פרשס") שאף לעשות סרט רציני או טראש טהור, אבל התוצאה היא ההגדרה לטראש – בהפקת סרטי מילניום, עם סצנות סקס ביזאריות, כמות גדלה מן הנדרש של דם, זמרים בתפקידים לא מתאימים וג'ון קיוזק בתפקיד ניקולס קייג' (באמת, אני די בטוח שהוא מחקה את קייג' בסרט הזה). הצרה היא שדניאלס, שלא ממש הצטיין בעיניי בבימוי שגרתי, לא יודע גם לביים טראש. אבל בקומי, שמתי לב כי בתום ההקרנה האולם היה מלא כבתחילה, דבר נדיר בפסטיבלים. כאמור, אנשים דנו בסרט, אפילו אהבו אותו.
אולי הבעיה היא בי.

טוב, חזרה לשגרה. אלא אם יש לכן או לכם משהו נוסף להגיד.