עלו השבוע: "קוסמופוליס", "רוצה אותך במקום", "צ'יקו וריטה", "בשם הכסף", "עידן הקרח: יבשות בתנועה" ו-"LOL" (וגם "הדיקטטור הגדול")
28 ביוני 2012 מאת אורון שמירשישה סרטים חדשים מצטרפים החל מהיום אל לוח ההקרנות של בתי הקולנוע ברחבי הארץ. מלבדם, יעלה כאן גם סרט אחד קצת פחות חדש – "הדיקטטור הגדול" ("The Great Dictator"). סרטו של צ'רלי צ'פלין, מודל 1940, יזכה להקרנות מחודשות בקולנוע אורלנדו. למקרה שבא לכם ולכן לעשות דאבל פיצ'ר עם "הדיקטטור" של ברון כהן ולארי צ'רלס, שעדיין מציג ובהצלחה.
אולי זה רק אני, אבל נדמה לי ש"קוסמופוליס" ("Cosmopolis"), עולה לאקרנים עם מיעוט יחסי של יחצ, יחסית לעובדה שמדובר בסרטו החדש של דייויד קרוננברג, בו מככב רוברט פטינסון. זהו עיבוד קולנועי לספרו של דון דלילו, אודות מיליארדר צעיר היוצא לנסיעה הזויה והזייתית בלימוזינה שלו, אותה פוקדים אירועים משונים. מגלמים אותם ג'ולייט בינוש, פול ג'יאמטי, ג'יי ברושל, סמנתה מורטון ועוד. נשמע כמו סרט ששווה דיווח, אבל כרגע אין לנו אחד להציע לכן ולכם. אולי בהמשך.
שני סרטים אשר כן יסוקרו בבלוג בימים הקרובים הם "רוצה אותך במקום" ("You Instead") ו-"צי'קו וריטה" ("Chico & Rita"). שניהם מוזיקליים ורומנטיים למדי, אבל נדמה שכאן מסתיים הדמיון. הראשון מתרחש כולו במהלך פסטיבל המוזיקלי "T in the Park", כאשר מוזיקאי ומוזיקאית (לוק טרידאוויי ונטליה טנה) שאמורים להופיע במהלך האירוע, כל אחד ולהקתו, מוצאים עצמם אזוקים זה לזו ונאלצים להסתובב כך, למורת רוחם שלהם וגם של בני זוגם. דייויד מקנזי ("סיפורו של האלם פו", "חוש מושלם") ביים, על-פי תסריט של תומס לבריט.
הסרט השני הוא יצירת אנימציה אשר התמודדה בקטגוריה זו באוסקרים הקודמים, שעלילתה מתחילה בקובה של 1948 ונמשכת כמעט עד ימינו. צ'יקו הוא פסנתרן שאפתן, ריטה היא זמרת מוכשרת וסיפור האהבה שלהם יהיה עמוס מכשולים, ייסורים ומוזיקה משובחת. על הבימוי והכתיבה חתומים טונו ארנדו, חבייר מארסיקל, פרננדו טרואבה ואיגנסיו מרטינז דה פיסון.
עוד סרטים חדשים לשבוע זה כוללים את הפרק הרביעי בעלילות החיות המונפשות והפרהיסטוריות של סדרת "עידן הקרח", או בקיצור "עידן הקרח: יבשת בתנועה" ("Ice Age: Continental Drift"). בתפריט: אותם מדבבים מפורסמים, עוד כמה מדבבים מפורסמים חדשים, גאגים של סקראט ובטח גם עלילה (יש פיראטים בטריילר). כמובן שהכל מגיע בקומבינציה נוחה להרכבה, כאשר תיאלצו לבחור מדובב/מקורי ותלת-מימד/כמו שצריך לראות סרטים.
במשבצת הישראלית-אמריקאית נמצא "בשם הכסף" ("For the Love of Money"), בו מגלם יהודה לוי גנגסטר ישראלי הבורח לארה"ב, רק כדי לגלות שגם שם יש פשע. אלי קנר ביים, ג'פרי טמבור, ג'יימס קאן, אדוארד פרלונג ועודד פהר מככבים לצידו.
ולקינוח – מיילי סיירוס מגלמת נערה שבורת לב המוצאת פתח לאהבה חדשה בדמות החבר הכי טוב שלה, בסרט "LOL". דמי מור, אשלי גרין וז'אן-לוק בילודו ("פיראנה 3DD") מעטרים את הקאסט, ליסה אזואלוס ביימה וכתבה במשותף עם קאמיר איינוז. תאמינו או לא, אבל מבט ברזומה של הבמאית הצרפתייה במוצאה מגלה סרט משנת 2008 בשם "LOL". מעניין.
תובנות על כל מה שדובר כאן, מישהי או מישהו?
"צ'יקו וריטה" הוא סרט נפלא, בעל אנימציה מצוינת וסיפור נהדר. מומלץ מאוד.
אבל ללא ספק הסרט המעניין ביותר הוא "קוסמופוליס" של קרוננברג. מעבר לכך שקרוננברג הוא במאי נהדר שאני מאוד אוהב, הספר עליו מבוסס הסרט גובל במופתיות, למרות שיש לא מעט אנשים שלא יסכימו איתי. במסיבת העיתונאים בקאן אמר קרוננברג כי יהיו מעט שינויים מהספר, כי ספר זה לא סרט, אך שאנחנו יכולים לצפות לסרט שהוא ברובו בול מה שהיה בספר, דיאלוג לדיאלוג. מקווה שזה נכון. בכל מקרה, אני אצפה בסרט עוד כמה בשעות, ואז אתן את דעתי בקצרה כאן וגם בבלוג שלי. 🙂
"קוסמופוליס" היה טוב, למרות שהרבה מאוד אנשים לא יסכימו איתי. הדמויות היו נהדרות, כל אחת בדרכה. כולן היו בסך הכל צללים של הדמות הראשית (אריק פקר), ולעתים נראה כי הן היו שם רק כדי לגלות לנו עוד צד של הדמות. אין ספק שקרוננברג בנה עולם נהדר והזייתי משהו, דווקא בגלל מעט הלוקיישנים ובחירת העמדת המצלמה שלו.
שוב, כנראה שהרבה אנשים לא יסכימו איתי, אבל אני מאוד את אהבתי את הסרט. הוא היה מעניין לכל אורכו, למרות שהיו דברים שלא הבנתי. נכון, הוא מעט מנופח והדיאלוגים בו משונים (באחת מן הסצינות נראה כי שתי הדמויות שמדברות, מדברות כל אחת לעצמה, ובכלל לא מקשיבה לאחר). אני חושב שזה מסוג הסרטים האלו שאו שאתה ממש אוהב אותם או שאתה ממש שונא אותם. למשל, אחי הגדול ממש רצה להכות אותי בסוף הסרט, עם הטענה: "לאין הבאת אותי יא ***** קטן?! זה היה הדבר הכי משעמם ואידיוטי שראיתי בחיי!"
וספירת האנשים שיצאו: חמישה. ספירת אנשים שנרדמו: אחד.
"קוסמופוליס" אכן שווה צפייה, בעיקר כי הוא שווה דיון (זו מחמאה). מעבר לכל הדיבורים, סגנונו של קרוננברג עדיין מצליח לאתגר (גם זו מחמאה).
בקיצור, מצאתי עניין רב ונשארתי עד הסוף.
לגבי ההקרנה, חמישה אנשים באולם, אחד יצא באמצע.