פסטיבל קולנוע דרום 2012: דיווח #1

כבר כמעט שלושה ימים אני בשדרות, סופג אווירת פסטיבל קולנוע שטרם חוויתי. אבל רק עכשיו אני מעלה דיווח ראשון על מעלליי כאן, בשל עניינים בירוקרטיים, מחסור בזמן פנוי ובעיקר כי ממש נחמד לי פה ולא ממש בא לי לעבוד, מודה. אז הפוסט הנ"ל יכלול את כל מה שראיתי אתמול ושלשום (ראשון ושני), שזה אומר אך ורק סרטים ישראלים. היום כבר הספקתי לטעום גם מהתוכניה הבינלאומית, וזה היה ביס שעשה חשק לעוד. אבל על כך בדיווח הבא, לפני כן – השלמת פערים, בטקסט שכבר עלה הבוקר גם בעכבר העיר אונליין, שמטעמם אני פה.

זוהי השנה ה-11 של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, אבל הראשונה שלי. כבר שנים זממתי על הפסטיבל בעל התדמית המחתרתית והבועטת, המהווה אלטרנטיבה לפסטיבלי הסרטים הממוסדים של ירושלים וחיפה. אבל עד כה לא יצא. הפעם, באדיבות הנהלת הפסטיבל, דילמות כמו איך מגיעים לשדרות או חוזרים משם הביתה באמצע הלילה נפתרו כליל. וכבר אחרי יממה אחת בחגיגה השדרותית, אני חייב לציין שבכזה פסטיבל קולנוע מגניב ונטול פוזה לא הייתי מימיי. החיסרון היחיד הוא, ייתכן, התחושה שהתפרצתי למסיבה פרטית, אשר לוקח קצת זמן להתמזג לתוכה. בקיצור, אל תגיעו הנה לראות סרט בחינם (הכניסה חופשית) ולברוח – התחילו בלבלות לפחות יום אחד שלם במתחם הפסטיבל המזמין.

שדרות קיבלה אותי בחום ולחות תל-אביביים משהו, אחר צהריי יום א'. האירוח היה לבבי ומשפחתי כבר בתחילה, כאשר קיבלתי באופן זמני תג צוות עד שתגי העיתונאים יהיו מוכנים. יותר שווה צוות. בדיעבד היה זה האות המבשר על האטמוספירה המאוד ביתית, אפילו שכונתית, בקטע הכי חיובי של המילה. בהמשך גם השאלתי מטען עבור הסלולרי של אורי סיוון, ההיי-לייט של הפסטיבל עד לרגע זה. סרט הפתיחה של הפסטיבל, “המשגיחים" של מני יעיש, כבר סחף פנימה עמוק עמוק אל השכונותיות של בת ים, ואל סיפורם של ברסלבים שמחליטים לשמור על השכונה מפגעי הפריצות והכפירה בדת.

אבל לפני הקרנת הסרט עצמו, היה טקס הפתיחה החגיגי של הפסטיבל – מהארוכים בטקסי הפתיחה של פסטיבלי הקולנוע לדורותיהם. אירועים מסוג זה הם בדרך כלל בעייתיים מטבעם, אבל כאשר אולם שלם של מוזמנים מאבד את הסבלנות אחרי כשעה וחצי של נאומים, זה אומר הרבה. לחוסר הטולרנטיות ועוררות היתר של הקהל אחראית בין היתר הנואמת הראשונה – שרת התרבות והספורט לימור לבנת. כזכור, אשתקד נטשה השרה בהפגנתיות את טקס הפתיחה לפני הקרנת הסרט "עדות" של שלומי אלקבץ, בשל אופיו השמאלני לדעתה. השנה היא כבר התבדחה על כך, התנצלה שגם הפעם תאלץ לעזוב מוקדם וגרמה לקהל לצעוק ולהגיב לדבריה כאחרוני הטוקבקיסטים. אחריה עלו נואמים רבים מספור אך לבסוף הוחשך אולם 1 בסינמטק של שדרות, ועל בד האקרן החל לרצד סרט הביכורים של מני יעיש, הישר מפסטיבל קאן.

מצד אחד, יש ל"המשגיחים" את אחד הפרמיסים המבטיחים והמגניבים בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות: בת-ימיים שכונתיים שחובשים כיפות של הרב נחמן מאומן ולוקחים את החוק לידיים, נשמע כמעט כמו פוטנציאל קאלט. הבורקס פוגש את ז'אן קלוד ואן דאם. הבימוי של יעיש בהחלט נוטה לפעמים לכיוון הראוותני יותר של הקולנוע, עם סצינות של מכות ואקשן, טריקים קולנועיים אנטי-ריאליסטיים כמו מסך מפוצל וגם הרבה סטייל, שתמיד חסר במחוזותינו. בנוסף, הוא נמשך גם אל הקומי והאותנטי, מציג את ההווי השכונתי בשיאו ולא מפחד לצאת מגוחך כשצריך. עם זאת, קשה להתעלם מתחושת הפספוס נוכח הכיוונים בהם בוחר הסרט לצעוד. כשם שהוא משכיל להציג מצבים מורכבים עד מאוד – כמו חסיד שונא ערבים שמקלל בערבית ולא מודע כלל לדיסוננס שיצר – כך הולך הסרט בכל הדרכים הקלות. בסופו של דבר, שוב מדובר בסרט בו הגיבור (רועי אסף העוצמתי, שצריך להתחיל לתרגל את נאום האופיר שלו) צריך לבחור בין החבר'ה (גל פרידמן ואיציק גולן) לבין הבחורה (רותם זיסמן כהן, נפלאה כרגיל). כך שלמרות כמה רגעים חזקים, דוקרים ואפילו מרגשים, כיצירה שלמה "המשגיחים" הוא סרט מאכזב, על גבול המבאס.

אחרי הפסקה קצרה הגיעה השעה חצות, ועימה המסגרת המסקרנת ביותר בפסטיבל. לפני כשנה השיק פסטיבל דרום את תחרות הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי, ממנו יצאו ארבעת הסרטים המעניינים ביותר בנוף העצמאי המקומי – “ג'ו + בל", “חתולים על סירת פדלים", “פלנטה אחרת" ו-”2 בלילה" (שטרם הופץ בבתי הקולנוע, בניגוד לחבריו. אולי הגיע הזמן?). השנה מאיימת רביעייה חדשה לתפוס את מקומם.

צפיתי בראשון שבהם – “לא בתל אביב", סרט הביכורים כבמאי של השחקן נוני גפן. הוא אף מגלם את התפקיד הראשי בסרטו – מורה מפוטר שחוטף תלמידה (יערה פלציג המעולה) ובחורה נוספת (רומי אבולעפיה), וביניהם מתפתחת דינמיקה משולשת ומניפולטיבית. הסרט הזה הוא חתיכת הזיה קולנועית פסיכודלית-נרקוטית, עם הברקות כמו טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר או שורות דיאלוג שאין לדעת מאין יפתיעו בפעם הבאה, לצד החלטות בימוי תמוהות והתנהלות עלילתית חסרת היגיון. יחד עם צילום שחור-לבן גחמתי מעט וסגנון קולנועי שקורץ אל הסוראליזם והחלום, מתקבלת חוויה מוזרה עד מאוד. להשלמת ההזייה, שבתי באמצע הלילה אל מיטתי ברכבו של דורון צברי, יושב ראש חבר השופטים של המסגרת הזו. כאמור, הכל מאוד חברי בפסטיבל הזה, ומנותק מכל ניסיון לעשות רושם על האורחים. הסחבוקיה במיטבה.

ביום המחרת דגמתי מקבץ של סרטי סטודנטים ממכללת ספיר, לב ליבו של הפסטיבל הזה והסיבה שבזכותה הוקם מלכתחילה. ותודה לאלוהי הקולנוע על סרטי הסטודנטים. נפל בחלקי לצפות בשלושה מהם, כל אחד כה שונה ומיוחד מקודמו עד כי אין ברירה אלא להתעודד. “בשל התפוח” של הדי קורן נראה כאילו הוא שואב מן המסורת של הקולנוע הישראלי של שנות השישים והשבעים, מה שכונה אז "הרגישות החדשה", אשר מצידה נשענה על קולנוע אירופאי אמנותי מאותה התקופה. "סרט ישראלי" של מיכאל שטיין הרגיש לי קצת כמו היקלעות אל בדיחה פרטית של כלל הסטודנטים באולם (כולם נקראו מצחוק כל הזמן, לא הבנתי למה) ומבטא בדרך מקורית את לבטיו של כל קולנוען צעיר – האם לעשות סרט מסחרי שיבטיח ריגושים ומכירת כרטיסים, או להימשך אל המקום שאתה באמת רוצה, גם אם זה אומר לא להיות מגובש על עצמך במאה אחוז.

החביב עליי מבין השלושה היה "דמות משנה" של יובל בן יעקב. בעזרת הצילום הכי טוב שראיתי השנה בסרט ישראלי, בכל אורך שהוא, נחשף בפנינו סיפורו של אנטי גיבור קלאסי, קיבוצניק חולמני שדלוק על הבחורה הכי יפה באיזור, שבמקרה יוצאת עם זכר האלפא שתמיד מסנג'ר אותו. מלבד סיפור נהדר ורעיון שמתפתח לכיוונים לא בהכרח צפויים, הסרט הזה פשוט עשוי במיומנות אדירה ומחשבה רבה. רשמתי לפניי את שמותיהם של בן יעקב הבמאי ושל מוחמד אבו סאלמה, הצלם הסופר-כשרוני שלו. אני בטוח שנפגוש בהם בעתיד, או אולי שהם הם העתיד עצמו.

בחזרה אל ההווה, ויתרתי על הקרנת "נקמת הנינג'ה" של סם פירסטנברג, שסרטי הנינג'ות האייטיזיים שלו זוכים למחווה בפסטיבל, לטובת יוצר נוסף שזוכה לרטרוספקטיבה השנה – ימין מסיקה. אני מודה שזו בחירה מאוד לא שגרתית להציג בפסטיבל קולנוע יצירות של מי שמזוהה עם סרטים עממיים ומלודרמטיים, בין היתר בכיכובו של אבי ביטר. אבל אם לא בפסטיבל המחבק את השוליים, אז היכן? כך מצאתי את עצמי בסרט תיעודי של מסיקה משנת 2007, "קולות מטורקיה" שמו. הסרט מתמקד במוזיקאי והזמר תמיר גל, אשר טס לטורקיה כדי להגשים את שאיפותיו האמנותיות אחרי שהרגיש שכבר מיצה עצמו בישראל, ובדרך גם לנסות להקליט דואט עם זמר טורקי-ישראלי עימו לא התראה שנים – אג'אר. כיוון שהסרט נפתח עם גל, מסיקה והמפיק ירמי קדושי עומדים מול הסינמטק והפוסטר של “לחצות את הגשר" של פאטי אקין, אני מנחש שהם פשוט רצו גם. כלומר, ניסו ליצור סרט על שורשי המוזיקה הטורקית, רק בארץ. אך כיוון שכבר באותה הסצינה כבר כיכב בפריים מלבד שלושתם גם הבום, ומכיוון שמסיקה מתעקש לשרבב את האג'נדה הפוליטית שלו בכל רגע לא מתאים, ומכיוון שתמיר גל שונא מבקרים ובז להם עד כדי כך שהוא "לא צריך את התקשורת" – אני מרשה לעצמי לדלג הלאה.

הלאה אל סרטו החדש והכה מצופה של בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה". כעשור לאחר "כיכר החלומות" חוזר הבמאי שכבש את האופירים כבר בסרטו הראשון עם יצירה שניה במספר – ואולי יעשה זאת שוב גם השנה, עם סרט מרגש ורב קסם. איזה תענוג לצפות סוף סוף בסרט ישראלי שמתנהל כמו אגדה קסומה, שהדמויות בו מדברות כמו דמויות בסרט ושכל ההתרחשויות בו מטרתן לבדר ולתקשר עם הקהל ולא רק עם האגו של היוצר. תורתי טווה סיפור על חבורה של מוזיקאים אגדיים, המתאחדת כדי לנגן קונצרט אחרון לכבוד אחד מחבריהם שנמצא על ערש דוויי. אורי גבריאל ודודו טסה מככבים בתפקידים הראשיים, כאשר את ההצגה גונבות בכל סצינה שניה דמויות המשנה, הידועות כולן בשמן הפרטי בתוספת כינוי משעשע כשם משפחה. הסרט אמנם חורק מדי פעם ובהחלט לא יהיה כוס התה של כל אחד, אבל אין להישאר אדיש לכמויות החום האנושי הנשפך ממנו, כמו גם למוזיקה הנשגבת שהלחין השד המוכשר מארק אליהו. אם כבר סרט על מוזיקה שורשית מזרחית, אז שיהיה כמו "בלדה לאביב הבוכה" – עשוי לעילא, עם הפקה תקופתית מרשימה וסיפור שנובע מאהבה וידידות, ולא מרגשי נחיתות או רצון להיכנס בכל העולם. יופי של סרט, ומתחרה חזק על פרס אופיר של השנה.

גם מחר ומחרתיים יוקרנו בפסטיבל קולנוע דרום סרטים מסקרנים, בין אם ישראלים ובין אם בינלאומיים, אותם דחיתי לימים הבאים. ועדיין לא כתבתי כלום על רחבת ההופעות השוקקת, סדנאות שמעבירים יוצרים, מתחם האנימציה המרהיב ומעורר הדמיון ושאר האירועים שארגנו בפסטיבל הזה. בקיצור, יש סיבות לבוא לבקר בשדרות, או במקרה שלי – להישאר כאן גם מעבר לזמן שהוקצב לי. תודה לכל מי שהנעימו את זמני עד כה, במיוחד בטקס הפתיחה.
ובמיוחד למישהי מסויימת.