פסטיבל דוקאביב 2025: הזוכות והזוכים, "שוטינג", "אנטידוט"

פסטיבל דוקאביב נכנס לסוף השבוע האחרון שלו ואני מקווה להפסיק לצפות בעוד כמה סרטים וגם לכתוב על סרטים נוספים, אבל זה יהיה כבר אחרי הסיום שלו. בין היתר, טרם צפיתי בזוכה בתחרות הישראלית וגם בעוד כמה סרטים, שכן כמות האולמות המלאים בפסטיבל גדולה למדי, כולל בהקרנות צהריים באמצע השבוע. בכל מקרה, בדיווח זה סרט ישראלי מדובר שגם זכה באחד הפרסים, ועוד סרט בינלאומי בולט ומומלץ אף הוא. קודם לכן, פירוט הזוכים במסגרות השונות. על הרבה כבר כתבתי, ייתכן שנרחיב על אחרים בהמשך השנה כשיהיו זמינים.

זוכי התחרות הישראלית:
פרס הסרט: ״Know Hope״ בימוי: עומר שמיר, הפקה: שלומי אלקבץ, גלית כחלון, ליבי לנקינסקי.
פרס הבימוי: ״ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני״. בימוי: אלה ארמוני, הפקה: שולה שפיגל, דנה עדן, טל לויתן.
פרס חבר השופטים: ״שוטינג״. בימוי: נטעלי בראון, הפקה: נטעלי בראון, טל ברדה.
פרס סרט ביכורים: ״מפרץ השמש״. בימוי: עידו ויסמן, הפקה: הדר מססה, גיא יעקב המל.
פרס הצילום: ״עיר המתים״ צילום: עודד אשכנזי, בימוי: קרן אלכסנדר.
פרס העריכה: ״ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני״. עריכה: נואית גבע.
פרס התחקיר: ״הסתגלות לאפלה״. בימוי ותחקיר: שי פוגלמן.

התחרות הבינלאומית:
פרס הסרט: ״2000 מטר עד אנדריבקה״ בימוי: מסטיסלב צ'רנוב.
ציון לשבח: ״לאחוז בליאת״. בימוי: ברנדון קריימר.

מסגרות נוספות:
תחרות עומק שדה: ״צופים דוממים״ בימוי: אליזה פטקובה.
תחרות מעבר למסך: ״יצאתי בשש״ בימוי: ליבי קסל.
תחרות קצרים בינלאומית: ״מה שדורש תיקון״ בימוי: האו ג'ו.
תחרות סטודנטים, פרס ראשון: ״תרגישי בבית״. בימוי: טליה וקשטיין, אוניברסיטת תל אביב.

שוטינג

כותרת סרטה של נטעלי בראון נובעת ממונח שגור בתעשיית הקולנוע ומשמעו ״צילומים״, אך המשמעות המילולית שלו באנגלית היא ירי. זה גם המונח שבשימוש בחברה הישראלית ובשיח של אנשי תעשיית הקולנוע בארץ, דבר המשותף גם למילים שנבחרו לכותרת משנה לכל אחד מחלקי הסרט: רימייק, אקשן ופרופס, כמו גם לכותרת המשנה המאגדת את שלושת החלקים, טרילוגיה. כולם מונחים לועזיים, בעלי משמעות כפולה שקשורה לקולנוע, מונחים שישראלים מכירים ואנשי קולנוע עושים בהם שימוש נרחב יותר. זהו רקע לסרט שדן במרחב שקיים בין המציאות ובין הלכידה שלה בקולנוע, כולל במרחב שבין ההגדרות לסוגים שונים של קולנוע, תיעודי ובדיוני ובמובן מסוים גם ישראלי מול "הוליוודי". דרך שלוש אנקדוטה בלי קשר ישיר, כל אחת מסופרת בסגנון סיפורי שונה, בראון עוסקת בדרכים השונות בהן הקולנוע מתווך מציאות וגם בנושא הנוסף, המהותי לא פחות, של הסרט: ירי ונשק כחלק מן המציאות הישראלית. במלחמה ובשגרה שגם היא למעשה תמיד מלחמה במידה מסוימת.

באופן סמלי, המרואיין הראשון בסרט הוא אדם גרינברג, צלם קולנוע שעבד בכמה להיטים הוליוודיים ("שליחות קטלנית"), אבל החל את דרכו בקולנוע תיעודי ישראלי והוא אולי קשר בין סוגים שונים של קולנוע. הוא מזהה את הצילומים שצילם עבור סרט אודות מלחמת ששת הימים, שהופק מיד לאחר המלחמה והוצג כסרט תיעודי, אם כי ההגדרה שלו ככזה מוטלת בספק. שכן, גרינברג הופקד על צילומים של שחזורי קרבות ברמת הגולן, משימה לה הצבא הקצה כוחות גדולים של חיילים שנותרו בחזית לאחר המלחמה, לצורך צילומי הסרט שיפאר את המהללים שלהם.

בעזרת חומרים מן הסרט וחומרי ארכיון מן הצילומים, בראון מייצרת את סיפור הסרט דרך כמה עדויות (חדשות וכאלו שניתנו בעבר) על הצילומים שיצרו מחדש את המלחמה מעט אחריה, עד יצירה של טשטוש גבולות נוסף. האוכלוסייה באזור לא יכלה לדעת כי כעת מדובר בצילומי "סרט" ולא בחידוש המלחמה, בלבול בעל השלכות קשות. הסיפור הזה הוא לא רק טשטוש גבולות בין מצב המלחמה לסיפור השיווק של המלחמה בציבור, אלא גם פורטרט של הכמיהה של הציבור (הישראלי ובכלל) לסיפורים אודות כוח צבאי וניצחון מרשים. זהו סיפור על "רימייק", כפי שניתנה הכותרת וגם סיפור של בנייה מחדש והבנה של הסרט המצולם ואולי סרטים בכלל הכוללים בהגדרה של "תיעודי", ולא תמיד הקהל מודע באיזה אופן ועד כמה המציאות מתווכות בהם, גם אם לבמאי נותנים קרדיט של יועץ אמנותי.

בחלק הראשון הצד החזותי הוא על טהרת חומרי הארכיון, והחלק השני עושה מעט שימוש בארכיון והדגש הוא סיפור אישי של משפחה. הכותרת היא "אקשן" וזו גם ההוראה לתחילת הצילומים וגם ז'אנר שעל פניו הוא רחוק מהקולנוע התיעודי, אבל לפעמים יש מפגשים בין הז'אנרים כמו בסדרה "מחוז ירושלים", סדרה תיעודית העוקבת אחר שוטרים בפעולה. הסרט של בראון עוסק באפיזודה שנחשפה, הדרך בה הסדרה זייפה סצנה של מציאת נשק בבית במזרח ירושלים, תוך שעל הדרך היא מעירה משפחה שלמה באמצע הלילה ולכאורה בלי משים מסכנת את שלום ראש המשפחה. שכנים יכלו לראות בטלוויזיה כי נתפס נשק בביתו וגם לראות כי הוא לא נעצר, מה שהופך אותו לחשוד כמשתף פעולה.

לכאורה זוהי רשלנות אקראית, אבל בראון חוזרת לתקרית קודמת בה ילד מן המשפחה נפגע משוטרים והוא מאבד את הראייה שלו בהדרגה, מה שגרם למשפחה להתלונן למח"ש ולסרב לפשרה בעניין, מה שספק שם אותה על הכוונת – בכוונה או שלא. שקר עבור הפקה טלוויזיונית הפך את התיעודי המומצא והמשוחזר לאיום "אמתי". מצבו של הילד הפצוע, שהראייה שלו הולכת ונעלמת, משולב לרגעים קצרים במראה החזותי של הסרט, אבל העיקר בחלק זה הוא כוחו של המבט הקרוב ובעיקר השיח בין הבמאית למשפחה על טיבו של הסרט המצולם, מה שהיה חסר בחיפוש שנערך בבית, חיפוש שעד לשידור המשתתפים לא ידעו כי הם חלק מ"סדרה".

החלק השלישי הוא המסוגנן ביותר וגם המורכב ביותר במהלך אותו מבצעת בראון. לכאורה, "פרופס" מתמקד בכלי הנשק עצמם, כפי שהם מוצגים באוסף בבית של שמואל ומרגלית. הוא, לוחם לשעבר ואספן נשק והיא מקבלת את התחביב שלו למרות רתיעה מקרבות ודם. הצילום המזכיר את "במרתפים" של אולרייך זיידל מעלה חשש או רמיזה ליצירה שמבקרת את האנשים המתועדים בה. אולם למעשה, ההפך הוא הנכון: גם דרך שפה קולנועית העושה שימוש באירוניה, בראון חותרת להבנה של הגיבורים. אחרי סרטים שהציגו את הפן השלילי של החיבה לנשק ובניית נרטיב סביבו, היא מנסה לרדת לעומק האנושי של האדם חובב הנשק והאירועים שעיצבו את חייו, תוך שגם עבורו הם הופכים בהדרגה או שלא מסיפורי גבורה לטראומה.

בעוד כלי הנשק הם אביזרים בקולנוע, למעשה גם הסיפור האישי של שמואל ומשפחתו דרך דורות של חיים בלחימה או בסכנה (מבבאי יאר ועד נכד על סף גיוס), הופך לאביזר לסרט קולנוע על האישיות שלו. חומרי ארכיון חוזרים לשימוש כאשר הפעם קטעים מסרטים שהופקו בארץ לאורך כל תולדות הקולנוע הישראלי (כולל לפחות סרט אחד שצולם טרם הקמת המדינה) הופכים במונטאז' לביטוי הסיפור האישי – הן כנער שגדל בצל העימות, הן כלוחם והן בתפקיד שמצא לבסוף, ספק כלי נשק ולעתים גם אפקטים והדרכה בירי לסרטים. עולה השאלה האם כלי הנשק במרתף שלו אמיתיים או אביזרים בכלל, אבל כל השאלה לגבי זהות האמת עוברת טלטלה במהלך הצפייה ב"שוטינג". גם זיוף יכול לייצר לא רק אקשן, אלא גם סוג של נגיעה באמת הפנימית של האדם ושל האומה. הסרט גם מבקר וכואב את מקום של החיבה לנשק ואלימות ברוח החיים בארץ, אבל בסופו של דבר הוא מראה כי היחסים הללו רחוקים למהיות חד מימדים, כמו היחסים בין שחזור ומשחק עם המציאות וקולנוע תיעודי.

Antidote
אנטידוט

גם הסרט הזה מערער בדרכו על החלוקה בין ז'אנרים. לא שיש בו חלקים המעמידים פנים שהם אינם סרט תיעודי, אבל זה סרט תיעודי שהוא מותחן ריגול וחקירה של ממש, סוג של דוגמא לאיך משהו כמו ״משימה בלתי אפשרית״ נראה בעולם האמתי (התשובה: מלא בהקרבה וכאב) והוא גם סוג של סרט המשך ל"נבלני" זוכה האוסקר משנת 2022. גם אם הבמאי שונה ודמותו של אלכסי נבלני נמצאת יותר ברקע, הסגנון הקולנועי דומה ומתפרש על פני מעט יותר דמויות. יותר מכך, המסקנה העגומה על המצב החופש של בני אדם בכלל בעולם במאה ה-21 – גם היא דומה.

יש לסרט כמה גיבורים, אך העיקרי בהם הינו כריסטו גרוזוב, העיתונאי הבולגרי שפעל למען נבלני ועזר לו לחשוף את המצב שלו בעולם וגם לאתר את האנשים אשר הרעילו אותו. הסרט הזה עוקב אחריו במשך מספר שנים, פחות או יותר מאז האירועים שתועדו בסרט הקודם כאשר הוא מנסה לחקור ולעזור לעוד מספר אויבי מדינה של רוסיה, אבל מהר מאוד מבין כי הוא נמצא בסכנת חיים בעצמו. בעוד סרט בו לקח תפקיד מרכזי זוכה בפרסים ברחבי העולם, הוא מקבל הודעה לכך כי אינו יכול לחזור לביתו באוסטריה ולמעשה כל מקום באירופה אינו בטוח עבורו. מארה"ב הוא מתקשר עם משפחתו שעוללה גם היא להפוך למטרה וייתכן שהדבר אכן קורה.

במקביל, הסרט עוקב אחר ניסיון לשחרר בעסקת חילופי שבויים את נבלני ומנהיג אופזיציה רוסי אחר, ולדימיר קארה-מורזה. גיבור פחות מפורסם של הסרט הוא מדען שהדליף פרטים על פיתוחי רעלים בהם נעשה שימוש בניסיונות ההתנקשות. בריחה מסוכנת שלו מרוסיה מתועדת בראשית הסרט ובהמשך הוא מנסה לחלץ גם את משפחתו. הסרט מראה אותו, אבל משתמש בטכנולוגיה על מנת לייצר לו למשפחתו פנים מלאכותיות על מנת לשמור עליהם. הדבר המטריד בסרט הוא שיש בו נקודת שמחות וניצחונות, אבל אין לו ממש סיום, או סיום טוב: הוא עוסק באנשים שייתכן ויהיו נרדפים כל ימי חייהם, או לפחות עד תום משטרו של פוטין. הם מאמינים כי יזכו לחזות בכך. מדובר באנשים שהם לא רק רק אמיצים, אלא גם אופטימיים וערכיים.

אבל הקיום שלהם, גם אם רק במהלך השנים המתוארות בסרט, הוא קיום של הקרבה. לא רק מצידם, אלא גם מצד משפחות שלא בהכרח בחרו בכך. הסרט מצדיע להם, גם אם הוא מנסה כל הזמן להיות גם קצבי ומותח. גם במשימה הזו, הבמאי ג'יימס ג'ונס רוב הזמן עומד בהצלחה. "אנטידוט" הוא סרט שלא ממש מקפיד על המבנה העלילתי, גם בגלל כורח המציאות: קווי עלילה לא נסגרים, אחרים נעלמים לפרקי זמן ארוכים. אבל לכל אורכו הסרט חושף עוד מידע מטריד, גם אם בעל אופן דומה. גם אם לפרקים קשה להבין מה בדיוק הטבע של תא הריגול שנחשף או לא נחשף, מהות המאבק נותרת ברורה. אפשר למצוא בה השראה, אבל יותר מכך המצב מעורר חלחלה לגבי הכוח של מנהיגים חזקים במציאות העכשווית.