מהדורת שבת: 28 באפריל 2012

שבוע מטורף עבר על הבלוג, אשר במרכזו ניצחו הטובים את הרעים (כן, אני מדבר על שני חצאי גמר ליגת האלופות), גבר האור על השחור (תבינו מזה מה שבא לכם) ומדינת ישראל עברה מיום הזיכרון ליום העצמאות באחד המעברים האלה שרק היא מסוגלת להם. כמובן שהיה גם לא מעט קולנוע השבוע ולא פחות מה להגיד עליו, בעיקר בנושאים הבאים:
"באטלשיפ", טרייבקה, קאן, נוכחות של סרטים ישראלים בהם, סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, טריילר לחדש של ג'אד אפטאו, החדשים של פיקסאר, "עליית האביר האפל", השיר הכי מצחיק ששמעתם וחיפושי הגוגל המשעשעים לא פחות.
אחלה שבוע שיהיה.

אור

יש לי וידוי: אני לא אוהב לראות סרטים עם אנשים אחרים.
אני יודע שהרבה תופסים קולנוע כחוויה חברתית, אבל מבחינתי זה הכל חוץ מזה. ואני לא מדבר על אנשים זרים שמפריעים או משהו כזה. גם עם אנשים מנומסים שאני מכיר זה לא משנה. אני פשוט לא אוהב לראות סרטים עם אנשים.
אני מאוד אוהב לדבר על קולנוע עם אנשים, לשמוע וללמוד מצופים אחרים. אבל חווית הצפייה המשותפת עצמה – כלומר סך הדקות שבהן רץ הסרט – היא בעיני סוג של סיוט.
ישנן פעמיים בשנה בהן הדבר הזה מחריף: עונת האוסקר ועונת הקיץ (שמכסות ביחד משהו כמו 9 חודשים מהשנה, בתאכל'ס). הסיבה לכך היא שאלו התקופות בה יוצאים הסרטים הכי מדוברים, הכי מסקרנים, ובאופן טבעי – הסרטים שאנשים הכי רוצים לדבר עליהם. הכל טוב ויפה עד לרגע שבו אתה יושב באולם ואתה מתחיל להרגיש את הוייבים מסביבך – בין אם חיובים או שליליים – ומבין שאם דעתך שונה אתה תאלץ להגן/לתקוף את הסרט בחירוף נפש עוד לפני שפגשת באוויר שמחוץ לאולם הקולנוע. אני קולט שרוב הצפייה בסרט אני מנסה להדוף את צקצוקי הלשון/הצחוקים הרמים של היושבים מסביבי ולנסח תוך כדי למה זה טוב או רע כדי שאף אחד לא יצליח להתקיל אותי כשהסרט יסתיים.
לחלקכם זה וודאי נשמע כמו התנהגות מטורפת של בלוגר מטורף לא פחות. אבל אני יודע שחלקכם מבינים אותי. אני פשוט יודע.
קחו למשל את הדוגמא האחרונה: היום ישבתי וצפיתי עם כמה מהאנשים החביבים עלי בעולם (רובם כותבים בבלוג הזה ממש) בסרט האקשן הבא עלינו לטובה "באטלשיפ" (Battleship), סרטו של הבמאי פיטר ברג המבוסס על משחק הלוח. וכן, זה עדיין נשמע לי מוזר. כמובן שסקירה ראוייה תבוא ממישהו מאתנו בהמשך, אבל אני חייב לספר לכם כבר עכשיו שאני עפתי ממנו. נהנתי מהסרט באופן כל כך מוחלט  שלקח זמן מה עד שפג החיוך מפני.
לצערי הייתי במיעוט.
והאמת היא שמאוד בא לי לשבת ולדבר קצת על הסרט הזה. בהמשך. כי ברור שהוא לא "אפוקליפסה עכשיו" וזה מה שהופך את הדיבור עליו ליותר מעניין. אבל זה כמעט בלתי אפשרי ליהנות באמת כשכל השורה שלידך נעה באי נוחות. זה מבאס. זה מכניס אותי למגננות שאני לא יוצא מהן. חלקן מתבטאות בלהגיב באופן חריף בשביל קונטרה… yeah, its a vicious circle.
אז אני רוצה להתנצל מול האנשים בקולנוע שבגללם אני צוחק בקול רם מדי, מקלל, מוחא כפיים או נוחר בבוז באופן מופגן. אבל בוא נודה בזה, זה באשמתכם.

שו… אתם לא מבינים כמה טוב היה להוציא את זה החוצה.

ולעניינים נוספים הקשורים לקולנוע אבל מזווית קצת אחרת: השבוע היה שבוע משמעותי גם כי מדינתינו הנפלאה ונטולת החסרונות חגגה 64 שנים, אבל גם בגלל שהגיעה העת בה אני סוף סוף מסיים את הסרט הקצר (השני) שלי. וכשאני כותב "מסיים" אני מתכוון אחרי הפוסט פרודקשן. הסרט גמור וחתום, ממוקסס ומשופץ. בדיוק שנה (פלוס מינוס) מאז יום הצילומים הראשון בבוקר קריר בYMCA בירושלים, "להמשיך לנשום" כבר סרט גמור. וזה היה מרגש אותי אם לא הייתי בדכאון חריף של אחרי לידה ונע באופן קיצוני מחיבה גדולה לשנאה תהומית למעשה ידי (וידיהם המיומנות של עוד כמה אנשים מוכשרים).
הסרט, אם שאלתם, יעשה את הקרנת הבכורה שלו איפשהו ביוני בסינמטק תל אביב במסגרת הסרטים הישראליים הקצרים של פסטיבל TLV. ואם תבואו לראות, תוכלו לקלוט גם את אורון כניצב מרשים באחת הסצנות.
הדבר הכי מוזר הוא שבמהלך כל העבודה על סגירת הסרט חשבתי הרבה על הסרט הנורבגי "אוסלו, 31 באוגוסט" שראיתי במקרה לפני כמה שבועות. קשה לחשוב על שני סרטים יותר שונים בצורתם ובתוכנם אבל משהו בסרט הזה צף לתודעה שלי ולא הרפה. זה מצריך פוסט בפני עצמו שבתקווה יעלה בהמשך השבוע.

אז אחרי שכתבתי על עצמי באופן כמעט פתולוגי, בואו נבדוק מה חיפשו הגולשים במהלך השבוע לפני שלחצו על קישור ל"סריטה" (כדאי לכם. השבוע יש דברים אדירים) :
יום הזיכרון הוציא מאנשים את המיטב. למשל: "מדוע הערוצים לא משדרים ביום הזיכרון", "האם יש רכבות בערב יום הזיכרון" ו"מה אסור לעשות ביום הזיכרון?". מקווה ששיטוטכם בבלוג קולנוע עזר לכם עם הקושיות האלה.
אחד מהדברים שלא הבנתי היה "איך ותרים את משימת יום האצמות במיקמק". אבל לפני שהספקתי לפטור את זה כהתקף אפילפסיה על מקלדת הגיע עוד אחד – "מיקמקים שוים לאלה הבל באמת שבים". אז אני לא בטוח מה זה מיקמק אבל אלו שמחפשים אותו לא ממש חזקים בעברית.
החיפוש מטריד ביותר של השבוע היה "סירטי עינויי נשים במרתף". אך המצחיקים ביותר היו "אולי זה המקום הסרט עם שון פן" שמבהיר שלצופה הישראלי אין שום רצון לדעת איך באמת קוראים לסרטים שמגיעים לארץ, ובמקום הראשון: "לצפיה ישירה של הזמרת קטרין הפבורן".
שווה הכל.

עופר

ראשית, ברכות לעדיה אמרי אור שזכתה בפרס סרט הסטודנטים בפסטיבל טרבייקה על סרטה "תפרים". מנימוקי חבר השופטים אצטט את המפשט הבא:
"Every confrontation, every expression feels like you’re touching an exposed nerve. Life, as you discover in this film, is not always neat"
וזאת רק על מנת לציין כי יש בסרט יותר מכך – הסרט לא רק מציג עימות בתוך זוגיות על רקע לידה, אלא מציג דרכה גם סיפור אהבה יפה ואמין, שיש בו מימד אנושי ואופטימי, הנחשף למרות שהתמקדות בסרט היא רגע המשבר. וזהו משבר שמאיים על המימד היפה עליו דיברתי. עוד באותו פסטיבל, "הדירה" של ארנון גולדפינגר זכה בפרס על העריכה הדוקומנטרית (העורכת היא טלי אלטר שנקר). כבר אין לי מושג בכמה פרסים זכה הסרט הזה, כולם ראויים.

ובאווירת הפרגון לסרטי סטונדטים, יש את הדבר הזה: זה מתחיל כמו קלישאה אחת, הופך באמצע לקלישאה אחרת ועדיין נראה מקורי ובעיקר מהנה לצפייה:

ובהמשך למה שכתבתי בשבוע שעבר: טריילר לThis is 40 הסרט הבא של ג'אד אפטאו כבמאי, שמוגדר כסוג של המשך ל"הדייט שתקע אותי" תוך התמקדות במשפחה של לזלי מאן ופול ראד, שהייתה מנוגדת לחבורה הגברית האינפנטילית. פול ראד נראה חביב יותר בטריילר הזה מאשר בסרט ההוא. וזה גם נראה כמו הסרט הראשון של אפטאו (כבמאי) בו האישה תהיה הדמות הראשית. לדעתי הטריילר הזה לא מנסה בהכרח להצחיק בכוח, סימן די טוב:

אורון

השבוע הפך "המשגיחים" של מני יעיש מהסרט הזה שלא שמעתי עליו לאחד המדוברים של הקולנוע הישראלי כרגע. הוא יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום המתקרב והוא גם אחד הישראלים שיוצגו בפסטיבל קאן הקרוב-קרוב, במסגרת שבוע המבקרים (כך שהפרס שהוא יתמודד עליו יהיה "מצלמת הזהב", היות והוא סרט ביכורים). אבל משהו בקומוניקט של פסטיבל דרום עיצבן אותי. זה מתחיל עם הכותרת הצעקנית "אלימות בשם הדת". זה ממשיך עם המשפט "סרטו הראשון והקונטרוברסלי של מני יעיש…", קביעה קצת מוזרה בעיניי. לא יודע, חשבתי שסרט צריך להיחשף לקהל לפני שהוא נחשב מעורר מחלוקת. אולי הנושא שלו קונטרברסלי מטבעו, אבל אין זה מעיד על הסרט. סתם מילה מפוצצת. זה ממשיך עם הפסקה הבאה:

"כבשנים האחרונות גם השנה שומר פסטיבל קולנוע דרום על מסורת של הקרנת בכורה הנוגעת בתחומים הרגישים ביותר בחברה הישראלית. כזכור, בשנה שעברה עורר סרטו של שלומי אלקבץ "עדות" מהומה ציבורית גדולה. גם הפעם עוסק סרטו של יעיש באלימות, תשוקה, יצרים, אמונה וגאולה באזורי הפריפריה הנשכחים של החברה הישראלית".
הסרט מתרחש בבת-ים, אגב. למי ששכח, בת-ים היא עיר הנמצאת דרומית לתל-אביב. מצטער על הסרקזם, אבל הטון הזה, שממשיך בקומוניקט עם ציטוטים של הבמאי ושל המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, פשוט לא מוצא חן בעיניי. זה נראה לי כמו חתרנות לשם חתרנות, קיצוניות לשם קיצוניות, התלהמות שלא במקומה וגאוות-סרק בכך שבשנה שעברה סרט הפתיחה עורר "מהומה ציבורית גדולה" (כן, בטח), בלי קשר לאיכותו של הסרט. מצטער, פסטיבל דרום, אותי כצופה די איבדתם. מקווה שיעבור לי כשתתפרסם התוכניה. אל הסרט, אותו אשמח לראות בעתיד, אשתדל להגיע בראש נקי מיח"צ כוחני שמתמקד בפוליטיקה במקום בקולנוע.

יהיו עוד סרטים ישראלים בקאן, גם אם לא בתחרות הראשית. עופר כבר סיפר על "רסן" של אתי ציקו מהחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, אשר יתמודד בתחרות הסינפונדסיון, המיועדת לסרטי סטודנטים. סרט ישראלי קצר נוסף יוצג בקאן במסגרת אחרת של סרטים קצרים. זהו "חזרה" של שי לוי, בוגר טרי של מנשר, העוסק בצעיר הסובל מהתפרצות פסיכוטית אחרי שיבה ארצה מהודו ומבוסס על חוויות אישיות של הבמאי. מסגרת נוספת בקאן שבה יוקרנו סרטים ישראלים נקראת ACID. הסרטים הם "חדר 514" של שרון בר-זיו (שזכה בציון לשבח בטרייבקה השבוע) ו"שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עופרן (שהרשים את אורי קליין בפסטיבל ברלין). בהצלחה גדולה לכולם.

וכעת, אל סרטים ישראלים שטרם הושלמו. בעין-הדג מזמינים אתכם להתנצב (להתייצב ולהיות ניצבים) בשני סרטים ישראלים עם פוטנציאל מגניבות גבוה – סרט הזומבים "בשר תותחים" של איתן גפני וקומדיית המד"ב "אני לא מאמין, אני רובוט!" מאת טל גולדברג וגל זלזניאק. אם תמיד חלמתם להיות מתים-חיים או רובו-נינג'ות, זו ההזדמנות. אני אישית מאוד בעד שני הסרטים האלה ברמת הקונספט, ומקווה עוד לדבר עליהם בשלבים מתקדמים יותר של ההפקה. אבל כדי שזה יקרה, הם זקוקים לכם ולכן.

עוד משהו שלמדתי בעין-הדג השבוע – "עליית האביר האפל" לארץ הוקדמה! ייתכן שהבטיחו לו סל קליטה משופר, או שאולי שרגשי הציונות גברו על ההחלטה לדחות את בואו. לא משנה מה תהיה הסיבה, את סרט הבטמן השלישי של כריסטופר נולאן נוכל לראות יחד עם ארה"ב כבר ב-20 ביולי (במקום בתחילת אוגוסט, במקור). אין לכם מושג כמה הידיעה משמחת ומסבכת אותי. משמחת כיוון ששבועיים הפרש בין ההפצה העולמית לישראלית היו יכולים להיגמר באסון, כי בטוח הייתי נחשף לביקורות ודעות של אחרים לפני שראיתי את הסרט. ומסבכת כיוון שהקרנת העיתונאים ודאי תקרה כמה ימים קודם לכן, ותתנגש עם פסטיבל הקולנוע של ירושלים. למרות שהמנצח ברור, פשוט זה לא יהיה. אבל זה מה שנקרא צרות של עשירים.

בהקשר לדבריו של אור: אני מניח שתהיה בבלוג סקירה על "באטלשיפ", שעולה לאקרנים בשבוע הבא, אבל כבר מודיע שאין לי סיבה לכתוב אחת – שנאתי כל רגע בסרט הזה. אני חושב שזו פעם ראשונה שאפשר לומר את המשפט "משחק הקופסה היה יותר טוב מהסרט"…

אולפני פיקסאר הכריזו על סרטיהם הבאים. אחרי "אמיצה" המצופה שיגיע השנה ו"אוניברסיטת המפלצות" (פריקוול של "מפלצות בע"מ) בזו שאחריה, נזכה לשני סרטים מקוריים חדשים. ב-2014 יהיה זה "The Good Dinosaur", המתרחש בעולם בו הדינוזאורים מעולם לא נכחדו. הבמאי הוא בוב פיטרסון, שחתום כבמאי-שותף על "למעלה" ודיבב דמויות ברוב סרטי האולפן. וב-2015 יגיע "Dia de los Muertos" (בתרגום זה יוצא "יום המתים", השם הספרדי הוא רשמי) סרטו הבא של לי אונקריץ', במאי "צעצוע של סיפור 3". היפ היפ הוריי לפיקסאר, נשמע לי כמו רצף מבטיח למדי.

אם במקרה לא יצא לכם להיתקל בכתבה הזו של נירית אנדרמן בגיליון "הארץ" של הסופש (לי לא יצא, כי לא קיבלתי עיתון אתמול. למרות שביקשתי פעמיים…) הנה היא בגרסת האינטרנט – חמישה קולנוענים ישראלים וקולנוענית אחת, יושבים לשיחה עם המורים שהכי השפיעו עליהם. אם זה לא נשמע מרתק, נסו רופא אוזניים, או פשוט שימו לב לבחירות המדוייקות – הגר בן אשר, ניר ברגמן, נדב לפיד, שמוליק מעוז, ערן קולירין ותאופיק אבו ואיל. בית ספר לקולנוע.

ונסיים בהצעה שלי להמנון הלאומי של הבלוג, אליה הגעתי דרך יניב אידלשטיין. כולם מוזמנים ומוזמנות להצטרף לפזמון:
אקירה! קורוסאווה! ויטוריו דה סיקה!
אקירה! קורוסאווה! ויטוריו דה סיקה!