טרילוגיית האימה "Feast" של ג'ון גולאגר

אז כבר התוודיתי בפניכם ש"פיראנה 3DD" הוא הסרט שאני הכי מצפה לו הקיץ, זוכרים?
באופן מעט מבאס, הבמאי של הסרט הקודם, אלכסנדרה אז'ה, הוחלף בבמאי צעיר בשם ג'ון גולאגר וכדי לברר מה הולך לבוא אלינו, הושבתי את עצמי מול טרילוגיית Feast (אני חושב שבעברית הסרט קיבל את התרגום הלא רשמי "חגיגה רצחנית". ברשותכם אתעלם מזה) שביים בסוף העשור הקודם.
רובינו לא מכירים את טרילוגיית הטראש-אימה-קומדיה הזו וחבל. לא שהיא איזשהו משהו מופתי, אבל לחובבי האימה שבינינו בהחלט שווה לבדוק אותה.

הפוסט הזה גם משמח אותי במיוחד מכיוון שהוא ממשיך איזשהי התעמקות בז'אנר האימה שהתחלתי פה לפני כמה חודשים – שהביאה לבלוג לא מעט חובבי אימה – ואיכשהו נזנחה. זה התחיל עם סקירת עשורי האימה האמריקניים בשנות ה70, ה80 וה90, והמשיך עם סקירה בשידור חי של "הוסטל" ו"הנדל האנושי".
אז אתם מוזמנים עכשיו לסקירה החגיגית ונטולת הספויילרים של Feast ומבט בוחן על מי שאחראי להביא לנו את מסכת הפיראנות הבאה.

"אני הבחור שהולך להציל לכם ת'תחת"
Feast – 2005

הסרט הראשון בטרילוגייה החל בעונה השלישית של "פרוייקט גרינלייט", סדרת הריאליטי של בן אפלק ומאט דיימון, העוקבת אחר הפקת סרט בכורה עצמאי. שתי העונות הקודמות בסדרה התעסקו בסרטים Stolen Summer ו-The Battle of Shaker High, שאני באופן אישי לא שמעתי עליהם מעולם. זה הופך את "פיסט" כנראה לסרט המפורסם ביותר שיצא מהתכנית הזו.
התסריט נכתב על ידי מרקוס דנסטן ופטריק מלטון ובויים על ידי ג'ון גולאגר, שחקן בעיקרו. המפיקים האחראיים על הפרוייקט היו, כמובן, דיימון ואפלק, תחת השגחתם והנהגתם של האחים וויינשטין, המנהלים של "דיימנשן פילמס" שהייתה חלק מחברת הבת העצמאית של דיסני "מיראמקס". באותה תקופה הווינשטינים עזבו את דיסני ונטשו את השם "מיראמקס", מה שהפך את "פיסט" לאחד הסרטים הראשונים של "ווינשטין קומפני" שבעתיד יגרמו לסרטים כמו "נאום המלך" ו"הארטיסט" להפוך למכונות אוסקרים.

"פיסט" הראשון מתנהל כולו בלילה אחד בפאב דרכים דרומי נידח כאשר מפלצות מגעילות במיוחד מנסות להכנס פנימה. לא ברור מה לגמרי רוצות המפלצות האלה, בין אם לאכול, לפרק או לאנוס את קורבנותיהם, והסבר לכך גם לא יינתן לנו בשום שלב מסרטי הסדרה. לא ברור האם הם חייזרים, מוטציות גנטיות או כל דבר אחר. למעשה, אנחנו לא יודעים כלום. לא רק על המפלצות, אלא גם על הלוזרים האמריקניים שנתקעו בפאב ורובם מוצגים לנו אך ורק בכינויים.
"פיסט" הוא בעצם זיקוק של שני תת-ז'אנרים. הראשון הוא "קבוצת זרים תקועה במקום סגור ומאויימת על ידי אויב מבחוץ", שהוא למעשה יותר מתאים לסרטי זומבים כמו הקלאסיים של רומרו "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים", אבל גם שימש לאלפי סרטים אחרים, כמו גם אלו שיצאו אחרי "פיסט": "שקיעה עד זריחה", "הערפל" ו"לגיון המלאכים". הקבוצה השנייה והשכיחה למדי אליה מצטרף הסרט היא קונספט ה"אמריקניים מטומטמים + מפלצות = המון דברים מחליאים קורים". מה שהופך את גולאגר לבמאי מושלם לעוד סרט פיראנה חדש, אגב. כל כך מושלם שאני מניח שהסיבה שהוא לא נקרא לצלם את הראשון היא העובדה שהוא היה עסוק עם שני חלקי "פיסט" האחרים.

לסרט הראשון הביא גולאגר כמה פרצופים סמי-מפורסמים כמו אריק דיין (מקסטימי מ"האנטומיה של גריי") בתפקיד "הגיבור"; ג'ודה פרידלנדר, התסריטאי המוזנח מ"30 רוק", בתור "beer guy"; ובלתזאר גטי, אמנם אחרי "כביש אבוד" אבל לפני הסדרה "אחים ואחיות", בתפקיד "בוזו". גולאגר גם דאג למשפחה שלו וליהק את אביו, קלו, כ"בארמן" ואת אשתו דיאן איילה גולדנר בתפקיד "אמא הארלי". שניהם יופיעו באופן זה או אחר גם בסרטים הבאים.

"פיסט", שהופק תחת ההשגחה של אפלק, דיימון ו-ווס קרייבן, מאוד מרשים יחסית להפקתו הדלה. מפלצות מרהיבות יותר אולי ראינו במקומות אחרים, אבל מבחינת gore וטירוף, לסרט יש בהחלט מה להציע. הבעיה העיקרית, שגם מעידה על חולשתו של גולאגר בסרט הזה, היא האקסטטיות שבה מצולמות סצנות האקשן. השוטים קצרים וקופצניים מדי ומקשים להבחין מה באמת קורה על המסך. יכול להיות שמדובר בבחירה שנועדה לטשטש את דלות ההפקה, אבל אני מפקפק בזה. התאורה החלשה והקופצניות של העריכה הופכים אותו לחוויית צפייה לא פשוטה אך חביבה למדי.
לא נראה שיש איזשהי יומרנות בעשייה שלו והוא בהחלט בית ספר לעשיית סרט טראש. בדיון המורכב והחמקמק שעולה דווקא בעקבות הסרט "חתולים על סירת פדלים" – על מהות הטראש ומה בעצם הופך סרט לכזה – "פיסט" הוא חוליה חשובה בשיח.

הסרט הושלם בשנת 2005, הביא לגולאגר את פרס הבמאי בפסטיבל "פנטסטיק פסט" באוסטין, אך הופץ באופן מצומצם בארצות הברית רק בספטמבר 2006, אחרי עיכובים רבים. חודש לאחר מכן כבר יצא בדי.וי.די וזכה לקבוצת מעריצים. גולאגר וצוותו החלו לעבוד על הסרטים הבאים בסדרה, שהיו מיועדים ליציאה בדי.וי.די בלבד. הסרט הבא יצא לעולם שלוש שנים לאחר מכן.

"תשפוך קצת מסבתא"
Feast II: Sloppy Seconds – 2009

יש שתי אופציות שעולות בזמן צפייה בסרט ההמשך (אני מניח ש"שאריות מחוממות" אולי יהיה התרגום הכי מדויק טכנית, אך לא באמת קולע לשם הלועזי): או להתחיל לצחוק או להפסיק באמצע את הפסיכיות הזו ולדמיין שכל זה לא קרה מעולם.
"פיסט 2" נראה פחות כמו סרט שנעשה על ידי יוצרי הסרט המקורי די בסמוך לקודם, אלא יותר לסרט שבויים עשרים שנה אחר כך על ידי מעריצים של הסרט הראשון שרצו להרים מחדש את הפרנצ'ייז. באופן אירוני, קצת כמו שקרה עם "פיראנה" מ2010.
הסרט אמנם נפתח בשוט האחרון של הסרט הקודם, אבל בערך בזה מסתיים ההקשר. לראשון היה מראה יחסית מודרני, אך החדש הוא באופן טוטאלי מחווה לסרטי שנות ה70 של ווס קרייבן וטובי הופר. הפעם רודפות המפלצות אחרי קבוצה המורכבת מניצולי הראשון, דמויות חדשות, ושחקנים מהסרט הראשון בתור דמויות חדשות. זה קורה בעיירה שכוחת אל, א-לה "פחד עד מוות" ו"פלאנט טרור", רק הרבה פחות טוב והרבה יותר קיצוני מהשניים הנ"ל.

"פיסט 2" הוא סרט משוגע. ממש משוגע ולעיתים אפילו קצת מוגזם. יש שם רגע אחד (זכרו, הבטחתי בלי ספויילרים ואקיים זאת. על אף שבמקרה הזה זה מאוד מפתה) ששובר את כל החוקים הלא כתובים של סרטי אימה וגועל. מסוג הרגעים שלא יאומן שעבר את כל שלבי ההפקה – כתיבה, צילום, עריכה – ונשאר בסרט. רק אסגיר שזה כולל תינוק קטן ואת אחד הרגעים הכי מרושעים שראיתי אולי אי פעם. בנוסף לזה הסרט משופע עד להתפקע בגופות נקרעות, איברים עפים, גמדים עם זין ענק, דם, מעיים, גופות מרקיבות ועוד ועוד. הוא גם ממש מצחיק. ממש. סצנת נתיחת המפלצת מוכיחה שהסרט הזה נועד להיות כיף טהור. וב"טהור" אני מתכוון לכך שכל נוזלי הגוף הידועים למדע מושפרצים על קבוצת נשים.

אבל גם פה יש בעיות. קודם כל, הסרט אולי קיצוני יותר מהראשון אבל ההפקה הרבה פחות מרשימה. חלק מהאפקטים נראים די זוועה, אבל זה סוג של מכניס לאווירה המחופפת הכללית של הסרט. המכשלה העיקרית של הסרט היא העובדה שכל הדמויות ללא יוצא מן הכלל כל כך קריקטוריות וכל כך מופרכות ומרגיזות שאין שום רצון לתמוך או לעודד אף אחת מהן. סרטים מסוג זה חייבים איזשהו עוגן כדי שלא תשתעמם, איזו דמות שתוביל את המהלך ככה שתרצה בטובתה. "פיסט 2" ממש לא מאפשר את זה. אפילו להפך.
יתרונו הגדול הוא, שוב, בטירוף שלו.

"דיאוס מיו!"
Feast III: The Happy Finish

הפרק האחרון בטרילוגיה הוא כבר ממש המשך ישיר לסדרה. הוא מתחיל במן תקציר הפרק הקודם ואורכו כשעה ורבע. בסגנונו הוא לא שונה בכלל מהסרט השני, ולעיתים נראה כאילו נועד להיות חלק מהקודם, אבל אורכו גרם להפקה לפצל אותו לשניים, כמו שעשו אותם המפיקים בדיוק ל"להרוג את ביל".

מי ששטף את עיניו בשגעת של הקודם, כנראה לא יתרגש יותר מדי מהשלישי והאחרון. הוא רפלקסיבי הרבה  יותר, עם רפרנסים רבים מ"רמבו" ועד "הנוסע השמיני" והוא נטול כל עכבות או הגיון. בוא נגיד שבאמצע הסרט מופיע בחור בשם "ז'אן קלוד סיגל".

לא שיש הרבה ציפיות מהסרט מלכתחילה, אבל יש משהו מעט מרגיז בדרך שבה הוא מסתיים. מרגיז כי בעיקר נדמה שלא היה צריך אותו. אחרי השניים הראשונים יש מעט מאוד מה לחדש או למתוח במעללי הדמויות האומללות של "פיסט 2" והם כאמור מלכתחילה לא היו מעניינות במיוחד. סף הגירוי שקבע הקודם גבוה מדי בשביל שעוד סרט יצליח להגיע אליו, ועל אף כמה נסיונות, וכמה רגעים בהחלט מצוינים, אין בשורה חדשה ב"פיסט 3".
כמו שאומרת אחת הדמויות "אם אתה לא חי על הקצה, אתה תופס יותר מדי מקום". המשפט הזה מתאר את הסרט באופן מדויק.

אין לדעת מה יעשה גולאגר עם התקציב שקיבל ב"פיראנה 3DD". האם מדובר במשהו קרוב יותר לסרט הראשון בסדרה, או לשניים הפסיכים שלאחריו. מה שכן, הטרילוגייה שכנעה אותי שאולי לא מדובר בבמאי המבריק והאינטליגנטי ביותר בנמצא, אבל לתת לנו את מנת הזוועה, הקומדיה והדם (והציצים. בשם כל הקדושים, כמה ציצים יש ב"פיסט" 2 ו3) שאנחנו משוועים לה, סביר שיצליח.
ימים יגידו.