מהדורת שבת: 17 במרץ 2012

וואי וואי וואי איזו מהודרת שבת יש לנו בשבילכם. אני כותב וואי וואי וואי כי היא לגמרי ההיפך מזד זד זד. לא חשוב, צריך לכתוב משהו בפתיחה וממילא אף אחד לא קורה אותה, אלא מיד קופץ פנימה. למי שכן שרד עד כאן, נספר בקצרה שמעבר לקו מחכים לכם: המחליפים של פרסי הראזי, הסרט הבא של יוסף פיצ'חדזה, הסרט הראשון והאבוד של רוברט אלטמן, המלצות צפייה בערוץ MGM, המלצות לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, המלצות לכבלים והלווין לנסות להודיע גם למי שאינו מנוי שלהם על הקרנות של סרטים שווים, המלצות על מסעדות גליליות וכשרות (לא באמת), ואיך לא – אנשים שגוגל הביא אלינו לבלוג למרות שהם כותבים דברים לא יפים כלל. תהנו!

אור

כבר כמה שנים שאני מתמרמר על פרסי הראזי ("פטל הזהב" בכינויו המלא). הפרס הזה הוא, כידוע, הפרס לגרועים ולאיומים שבתוצרת ההוליוודית. מין סוג של אנטי-אוסקר. בהתחלה היו פרסי הראזי חצופים ומגניבים, הם לקחו על עצמם להתנגח גם באנשים החזקים של הוליווד ולהצביע על הפאדיחות שלהם. או כמו שהם קוראים לזה: "להבעיר את החטאים ההוליוודים".
במהלך תחילת שנות ה90 הם יכלו להעמיד סרטים שנחשבו איכותיים (לפחות על הנייר) כדוגמת "וואייט ארפ", "הצעה מגונה", "הופה", "צעצועים" ו"ניצוץ באפלה". זה נראה כמו משהו די חשוב להוציא קצת אוויר מתעשיית הבלוקבאסטרים.
לקראת סוף הניינטיז משהו השתבש. הבחירות ל"פטל הזהב" הפכו להיות צפויות מאוד וקלות מדי. הם בעטו בילדים המפגרים וקטגוריות הסרט, הבמאי והתסריט הכילו בדיוק את אותם מועמדים. הכל נראה עצל. כיום ב"פטל הזהב" אין סיכוי שיהיה להם ביצים לתת מועמדות לקלינט איסטווד, או לכריסטיאן בייל, או לסטיבן דאלדרי. כיום הם נופלים רק על "דמדומים" ואדם סנדלר, שני אירועים נטולי כל יומרה.
כנראה שאני לא היחיד שמתבאס עליהם, כי Movieline החליטו לעשות מעשה ולהרים פרס דומה, שיהווה אלטרנטיבה ל"פטל הזהב". הם אספו כמה מחשובי הכתיבה הקולנועית – בניהם חביבנו גיא לודג' מ-incontention.com – והכריזו על פרסי הסויילי (soily) שאולי יהיה אפשר לתרגמם כ"הטינופתיים". לפרס שש קטגוריות: סרט, בימוי, משחק, "הצ'ק החום" שמעיד על חוסר תיאום בין גובה המשכורת של שחקן להופעה שהוא נותן, פרס הshart (שאני מתרגם כ"חרפלוץ" אבל אתם יכולים להעלות הצעות משלכם) לסרטים שהתבררו כאפילו איומים יותר ממה שציפו, ו"חרבון במיטה" (לא שיא המעודנות, הפרס הזה) לסרטים שהיו אמורים להיות טובים והשתבשו.
תאכל'ס, גם "הטינופתיים" לא ממש ברחו מהבחירות המובנות מאליהם – "רובטריקים" וכאלה – אבל בין יוצאי הדופן אפשר למנות את קלינט איסטווד (בימוי), גלן קלוז (משחק), ונטלי פורטמן (צ'ק חום). לפרס "חרבון במיטה" מועמדים: "אלוהי הקטל", "קרוב להפליא ורועש להחריד", "אשת הברזל", "ג'יי אדגר" ו"סוס מלחמה".
מאז שפורסמו המועמדים, יו"ר "פטל הזהב" כבר יצא בלכלוכים על המיזם החדש ואתר המועמדים ירד מהרשת.

ולעניינים גבוהים ומשמחים יותר: יוסף פיצ'חדזה, אחד הבמאים הטובים ביותר בישראל ("שנת אפס", "לנגד עיניים מערביות"), עושה סרט חדש אחרי שתיקה של כעשור, שנבעה בעיקר בעקבות טרגדיה אישית ואיומה שעבר לפני כמה שנים.
אין ספק שסרטו החדש "סוכריות" ניצב בראש הסרטים הישראלים שאני הכי מצפה להם. מעבר לזה, את תפקיד הצלם של הסרט לקח על עצמו פרד קלמן, שצילם את סרטיו של בלה טאר "הסוס מטורינו" ו"האיש מלונדון".
האינפורמציה המרגשת הזו מעידה על שני דברים: 1) הסרט הזה הולך להיות מרהיב. 2) "סוכריות" לא יהיה מועמד לפרס הצילום בפרסי אופיר. זאת מכיוון שיוצרים שלהם אין אזרחות ישראלית לא יכולים להיות מועמדים.
אז מעבר לעוול שהולך להיעשות לסרט עוד משלב בחירת הצוות בגלל תקנון בעייתי, ישראל הולכת לפספס הזדמנות להזמין לטקס שלה את אחד מגדולי הצלמים בעולם ולהתהדר בשמו.
שיהיה ברור, אני מבין את הסעיף הזה בתקנון. ככה אנחנו מבטיחים שיוצרים ישראלים יהיו מועמדים ולא כל מיני מגה-יבוא מחו"ל. אבל אני חושב שהגיע הזמן לחשוב על זה מחדש. זה רק יעשה לנו כבוד.

לפני שנעבור לחיפושי הגוגל המוזרים, הנה פינת הקטנוניות היומית: אני מרגיש צורך ליישר קו עם אחינו הצופים והמגגלים. ישנו במאי קולנוע גרמני מפורסם (הבמאי האהוב עלי, כידוע) ששמו הוא ריינר וורנר פאסבינדר (Fassbinder). ישנו שחקן קולנוע גרמני-אירי מפורסם ששמו הוא מייקל פאסבנדר (Fassbender). אמנם מדובר רק ב-י' אחת קטנה, אבל זהו שם אחר לחלוטין.
בואו נעבור הלאה.

אלו החיפושים שמנועי החיפוש ברשת טרחו להביא ל"סריטה" במהלך השבוע:
"לא יכולה לסבול צביעות", ארכיון אורון", "מקום רחוק מדי מאט דיימון" (בשונה מ"מקום לחלום עליו"), "לשבור את הגלים 1996 מה קורה בסוף" (התשובה שלי: הקהל רוצה להתנקש בבמאי), "התנהגות האורחים בחתונה", "אמיתי או לא אמיתי טוב לי ככה", "איך בודקים כמה הסטים שלך אולי" ו"ספויילר לחטיפה" (מה עם: אין חטיפה בסרט. מספיק ספויילר?)
בתחום הפורנוגרפי (אזהרה לבעלי לב חלש: אנא מכם קפצו פסקה למטה) זכינו ל"מזיין אותה באוטובוס", "סקס סרטים של 15 6 מרגש", "בכורה מזדינת עמ קלב" ו"סרט מכניסה חפצים לתחת". אני מקווה שמצאתם את מבוקשכם וזה מנע מכם להוציא את תסכולכם על עוברי אורח ברחוב.

בשבוע שעבר חשפתי את החיפוש "2 גברים שמתעסקים עם הבחור הלא נכון.. חובת צפייה!". כנראה שזה הדליק אתכם, קוראינו האהובים, כי במהלך השבוע המשפט הזה חופש איזה 10 פעמים. האם זו דרכיכם לבקש פוסט על סרטים בהם שני בחורים מתעסקים עם הבחור הלא נכון, או שמא אתם צמאים לסרט שבו שני בחורים מתעסקים עם בחור שמתברר כבחור הלא נכון? רק תגידו…

עופר

הסיפור המרגש של השבועות האחרונים: גארי הוגינס הוא קולנוען מקנזס סיטי, מיזורי. הוא קנה בזול כמה עותקי 16 מ"מ של סרטים תעשייתים ישנים. הוא לא הזדרז לצפות בהם, בעיקר לא בסרט בעל הכותרת המשעממת "פוטבול מודרני" – סרט שנשמע כמו סרט מוזמן שנועד להדריך שחקני פוטבול בתיכון. כאשר הוא בסופו של דבר צפה בסרט הוא גילה שני דברים:
1. הוא צדק לגבי מטרת הסרט.
2. ביים אותו רוברט אלטמן.

זהו כנראה סרטו הראשון של הבמאי הידוע וחביב הבלוג, והוא נחשב לאבוד. למרות שרוב הסרט מוקדש למטרה לשמה הוא נעשה, כלומר הצגת חוקי הפוטבול, הסיום שלו ובעיקר הפתיחה נעשיים בסגנון רענן ועתיר דמיון. ולמרות שהיו שינויים קלים בחוקים, אשמח אם לקראת הסופרבול הבא (בעוד הרבה זמן) כל מי שמתכוון לראות את המשחק בקירבתי יעבור על הסרטון, זה יחסוך זמן ועצבים.

וכעת לפינה ניסיונית שזממתי כבר די הרבה זמן (עוד בבלוג הקודם בו כתבתי) המלצות שבועיות לסרטים בטלוויזיה. השבוע, בגלל שזו הפעם הראשונה, אני מתעצל ובודק את הסרטים רק בערוץ MGM, כך אני גם לא מפלה בין המנויים של יס והוט. אז בואו נראה על מה אני ממליץ בערוץ זה השבוע:

יום א' – 22:00, יד שמאל הנוקמת: סרט מוקדם מאוד של ארתור פן, עם פול ניומן בתפקיד בילי הנער. מערבון אשר שובר במעט את החוקים של המערבון הקלאסי ועדיין נותר מרתק ומהנה לכל אורכו (שידור חוזר יום ב' 12:15)

יום ג' – 20:05, פלישת חוטפי הגופות: גרסה שנייה, מתוך רבות, לסיפור המד"ב/אימה הקלאסי. הבמאי פיליפ קאופמן, יחד עם דון סיגל שביים את המקור בשנות החמישים, הוא כנראה הבמאי המוכשר ביותר שניגש לטפל בסיפור. בניגוד לגרסה של סיגל שעסקה באופן ברור במלחמה הקרה, לגרסה הזו ישנם מספר פירושים אלגורים אפשריים.
22:00, נשיקת הרוצח: סרט השני של סטנלי קובריק והראשון שהוא לא גנז. היצירה עדיין רחוקה מן ההישגים של המאסטר פחות או יותר בכל סרט שביים אחרי הסרט הזה, שהוא פילם נואר פשוט על מתאגרף שמציל אישה ומסתבך עם גנגסטרים. העלילה באנלית למדי, אך מדי פעם יש נגיעות של גאונות (שידור חוזר יום ד' 12:30).

יום ה' – 22:00, הפגיעה בול: מסרטי הפעולה הקאלסיים האהובים עלי. בסרטו השני, ג'ון בורמן מפגין יצירתיות ושליטה טוטאלית באמצעי המבע הקולנועיים כאשר הוא לוקח סיפור קלישאתי למדי על אסיר משוחרר (לי מרווין) המנסה לאתר כסף שחייבים לו. הסרט הוא רצף של סצנות מסחררות, בעזרת הפנים החתומות של השחקן, עם השפעה בולטת של סרטי הגל החדש (שידור חוזר יום ו' 11:15). 23:30, פופ אמריקאי: סוג של קליפ אנימציה ארוך שיצר ראלף באקשי לסגנונות השונים של המוזיקה האמריקאית במאה ה-20, דרך שושלת משפחתית שמתחילה במהגר יהודי, עוברת בפשע המאורגן והרבה תחנות תרבותיות חשובות. אין עומק, אבל האנימציה של באקשי מרהיבה למרות שהיא נראית פרימיטיבית היום.

יום ו' – 14:30, שכרון ההצלחה: פנינה שקבורה בשעת שידור מזורה. הסרט הראשון שהפיק השחקן ברט לנקסטר מספק לו את אחד מן התפקידים הטובים בקריירה שלו, למרות שמדובר בתפקיד משני. לקנסטר הוא איש עתיר השפעה השוכר עיתונאי על מנת להפריד בין מוזיקאי לאחותו האהובה. זוהי דרמה מטלטלת עם השפעות פילם נואר ועומק של דמויות שנדיר למצוא בקולנוע האמריקאי של שנות החמישים. 22:00, שביל הזעם: סרטו הראשון של טרנס מאליק הוא חוויה ויזאולית עשירה ומהפנטת כמו בכל סרטיו, רק שבמקרה זה גם העלילה פשוטה למדי: סיפור של נערה המתאהבת בגבר מעט יותר מבוגר ויחד הם יוצאים למסע רציחות. אגב, באופן נדיר מאוד מאליק, אשר שונא להופיע בפומבי, מגלם תפקיד קטנטן בסרט (שידור חוזר שבת 13:30). 23:30, מי זה דופק על דלתי? חייהם של מהגרים בניו יורק, בין פשע, דת ורצון להשיג בחורות. עם הרבה אהבה לקולנוע. סרטו הראשון של מרטין סקורסזה לא רק מכיל את כל הנושאים הבולטים של היצירה שלו, הוא גם פשוט סרט נהדר בפני עצמו. אין כאן רמזים לגדולה העתידית של הבמאי, יש כאן במאי גדול הנמצא בשיאיו מן הרגע הראשון (שידור חוזר שבת 16:50).

שבת הבאה, 22:00 ישנוני: רבים מסרטיו של וודי אלן משודרים בערוץ, רובם הגדול מומלץ בחום. בסרטים המוקדמים הנוסחה של אלן הייתה פשוטה: לקחת את דמותו הקולנועית -יהודי, אינטלקטואל, חלש ונירוטי – ולשים אותה בסביבה קולנועית לא מתאימה. הפעם זהו סרט מדע בדיוני, אך אלן מתשמש בעתיד גם על מנת לחזור לקטעי סלאפסטיק המזכירים קולנוע אילם. למזלו, הדבר לא בא על חשבון הדיאלוגים שהם שנונים כהרגלם. באופן טיפוסי לסרטי אלן, הפסקול מורכב ממוזיקת ג'אז. באופן לא שגרתי, בסרט זה אלן כתב את המוזיקה בעצמו.

אורון

ביום חמישי האחרון התפרסם בגיליון עכבר העיר, כמו גם באתר עכבר העיר אונליין, ראיון טלפוני שערכתי עם סלין סיאמה, הבמאית הצרפתיה של "טומבוי" ו-"חבצלות המים". אעלה את הגרסה המלאה שלו לבלוג, אבל מי שרוצה להסתפק בגרסה צהובה ומקוצרת, בהחלט מוזמן/מוזמנת.

בכלל, עומד להיות כאן מאוד צרפתי בימים הקרובים, עם סקירות על גבי סקירות של כל מה שהספקנו לראות מתוך פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אשר נפתח היום בסינמטקים ברחבי הארץ עם הקומדיה המאוד מצחיקה "מחוברים לחיים". יש גם מדריך ראשוני שלי, שנכתב עבור העכבר. מתחילים את המרתון החל ממחר.

זוכרים את הפרוייקט הקולנועי "Paris Je t'aime", שאחר-כך התרחב ל-"New York, I Love You" ואז הבטיחו שיהיה גם כזה על ירושלים? נו, אסופת סרטים קצרים על אהבה בעיר מסויימת, ואהבה לעיר מסויימת, המבויימים בידי מקבץ כשרונות מרשים? אז מיזם "ירושלים, אני אוהב אותך" ("Jerusalem, I Love You") סוף סוף החל לפרסם כמה מן המשתתפים בו. בין היתר נבחרו לביים שירי הלל קולנועיים לעיר הקודש היוצרים הבאים – יוסף סידר, ארי פולמן, היאם עבאס, לורנס קאסדן, ג'רי "האחים" צוקר ובראד סילברלינג. שמות נוספים מובטחים בהמשך. הנה עוד כל מיני פרטים
(דרך הטוויטר של אבנר שביט).

כבר שש שנים שאין לי טלוויזיה, אבל רק השבוע הרגשתי תחושת פספוס. מסתבר שמנויי yes נהנו במהלך הסופש מ"פסטיבל הקולנוע של yes", עם תוכניה שכמו נתלשה הישר מחלומותיהם הרטובים של סינפילי העולם – "ארבעה אריות", "OSS 117", "לחם שחור", "רחם", "הרגתי את אמא שלי", "טומבוי", "Venus Noire", "מיקמק", "צוללת", "רעב", "אמא" וזה רק נמשך ונמשך. בקרוב יגיעו לשם גם "טיראנוזאור", "סופשבוע", "להרוג את בונו" וגם הסרט שאני הכי רוצה לראות בכל העולמים והעולמות – "The Raid" (זהירות, קדימון אלים, אינטנסיבי וכזה שמייצר חשק בלתי נשלט לצפות בסרט עצמו)

http://www.youtube.com/watch?v=uWlmhMSnVdM

אז אחרי המחמאות, השאלה היחידה שלי לגביי הלווין (או הכבלים, לצורך העניין) היא למה השיווק שלהם כה ממוקד בלקוחות הקיימים? כלומר, מאז שכבר אין לי מנוי להוט, לא נחשפתי ליותר מדי פרומואים של הוט, למשל. אז מצד אחד, זה נכון שהתקנתי במוח סוג של מסנן פרסומות ובהחלט יכול להיות שאני עדיין נחשף אבל לא מודע לכך. יש לי רצון עז להצביע לרמי הויברגר בבחירות הבאות לרשות הממשלה, לדוגמה. ואני די בטוח שראיתי את סטיב בושמי בסרט גנגסטרים קצר שהתברר כפרסומת ל-yes. אבל אין לי ממש מושג מה ניסו למכור לי, שום מידע בעל ערך לא נצרב בתודעה ואין בי חשק בלתי ניתן לעצירה לרכוש טלוויזיה ולהעמיד מעליה ממיר. אז על האינטרנט שמעתם? זה משהו שהולך די חזק עכשיו, נראה לי שזה יתפוס. הפסקה הבאה היא רק עוד הוכחה לכך.

כמה מופלא ונהדר הוא מקום כמו האינטרנט, אשר הביא לתשומת ליבי לגמרי במקרה את פינת היוטיוב "סריטה בחדשות של אורון". בהתחלה התרגשתי מן המחווה. אחר-כך שקלתי לתבוע, אבל אז נזכרתי שגם לסופרת שכתבה את "גבעות הטיגריס" מחלתי על השימוש בשם "סריטה". ואז הבנתי שאין לסרטון הנ"ל שום קשר אליי או אל הבלוג. אז למרות שאני תמיד אוהב לפגוש אורונים אחרים, נראה לי שגם אורון וגם סריטה באותו משפט זה קצת… שלי. ובכל זאת, אמליץ על הפרק השני, המובא כאן למטה. פשוט בראשון יש שימוש בעייתי במיקרופון וצילום מעט אקספרימנטלי. שבוע טוב לכל מי שקוראים לו אורון או סריטה.

http://www.youtube.com/watch?v=OmCnaLidadY